המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
טרור באמריקה (49): למען רפורמה ומלחמה בטרור
22/1/2002

טרור באמריקה (49):

דיקן הפקולטה להלכה אסלאמית באונ' קטר בזכות ארה"ב, המלחמה בטרור, ורפורמה בתוכניות הלימוד הדתיות

 

דיקן הפקולטה לשריעה ולמשפט באוניברסיטת קטר, ד"ר עבד אל-חמיד אל-אנצארי, הוא אחד ממובילי הזרם המתון בקרב אנשי הדת המוסלמים של ימינו. בעקבות ה-11 בספטמבר, פרסם ד"ר אל-אנצארי שורה של מאמרים בעיתונות הערבית והקטרית בהם קרא לערוך שינויים במערכת החינוך בעולם הערבי. בין היתר, הביע אל-אנצארי תמיכה ברפורמה בתוכניות הלימוד האסלאמיות בבתי הספר[1].

 

לאחרונה, פרסם היומון הקטרי "אל-ראיה" ראיון מקיף עם ד"ר אל-אנצארי[2]. במוקד הראיון עמדה תמיכתו של ד"ר אל-אנצארי ברפורמה בתוכניות הלימוד בעולם הערבי, אך הראיון עסק גם במכלול היחסים בין ארה"ב לעולם הערבי והמוסלמי. הראיון עורר מהומה תקשורתית בקטר ובמדינות אחרות במפרץ. להלן קטעים מדבריו של ד"ר אל-נצארי:

 

תוכניות הלימוד הדתיות

"אני משתייך לאלו המעונינים לבחון מחדש את תוכניות הלימוד האסלאמיות ולהוציא מהן את כל גרעיני הפצת השנאה, הסלידה והקנאות כלפי האחר, כלפי האישה, כלפי מי שדתו שונה משלנו או כלפי מי שמשתייך לאסכולה שונה [בתוך האסלאם].

 

מאמצי בתחום זה הם חלק מזערי במכלול מאמציהם של רפורמיסטיים שקדמו לי, דוגמת השיח' מחמד עבדה והשיח' מחמד אל-ע'זאלי, שקראו לנקות את תוכניות הלימוד והמורשת מכל גורמי הפירוד והשנאה בין בני האומה [האסלאמית] או בין בני אומה זו לאומות ועמים אחרים.

 

בעבר כבר תבעתי שתוכניות הלימוד יתמקדו במכנים המשותפים וימלאו תפקיד סובלני, שהרי הסובלנות היא ערך עליון באסלאם. ואולם, למרבה הצער עדיין יש דברים רבים מסוג זה בתוכניות הלימוד של כמה מבתי הספר הדתיים. ב[לימודי] האמונה, למשל, יש התמקדות ב'קבוצת הניצולים'. נקבע שם כי האומה [המוסלמית] מתחלקת ל-73 קבוצות, שאחת מהן היא 'קבוצת הניצולים' וכל הקבוצות האחרות מקומן בגיהינום. כאשר סטודנט לומד את הדבר הזה הוא מתחיל להאמין שברשותו מצויה האמת המוחלטת וכל האחרים הם רמאים ובורים. הוא מתחנך על כך.

 

אותו דובר קורה בנוגע לג'יהאד. כאשר מלמדים את הסטודנטים שהקשר עם האחרים מבוסס על [התפיסה של] 'דאר אל-אסלאם' ו'דאר אל-חרב'... מתפתחת השקפה הקובעת כי הג'יהאד התיר את התוקפנות מבחינה הלכתית. כמו כן, ישנם כמה רעיונות לפיהם למוסלמים יש זכות לתקוף אחרים שאינם מוסלמים. דברים אלה קיימים בכמה ספרי הלכה אבל הם אינם נכונים. יש להבהיר את המושג ג'יהאד באסלאם: הג'יהאד בהלכה מבטא את זכות הבחירה של בני האדם. הקוראן קובע שמי שרוצה יכול להאמין ומי שאינו רוצה יכול לכפור. ישנם פסוקים קוראניים ברורים המדגישים את חופש האמונה...

 

היחסים בין ארה"ב לעולם הערבי והמוסלמי

"אחת מטעויותינו הגדולות הפוגעות בנו ובאחרים היא שאנו מסווגים את היחסים שלנו עם המערב בכלל ועם אמריקה בפרט כיחסי-איבה... אנו מוכנים לבטל את כל הישגינו ולוותר על רמת החיים שלנו, כדי להגיע לרמת החיים של מדינות שסווגו כעוינות את אמריקה, דוגמת עראק, סודאן, ואיראן. [לדעתי], תהיה זו טיפשות מצדנו לאפשר לחילוקי הדעות הנוגעים לסכסוך הערבי-ישראלי לדחוף אותנו אל עבר פי תהום.

 

חלק ניכר מן הרעיונות הדתיים והפאן-ערביים הם רעיונות התאבדותיים ואובדניים... אין כוונתי לעורר פחד או [לצאת] נגד ההקרבה למען הדת והמולדת. [ואולם] חוסר אחריות וחוסר הבנה הם שגרמו לנו לקבע את הרטוריקה העיוורת הזו המובילה אותנו לאבדון בעיניים מכוסות. ישנן אסטרטגיות וישנן אלטרנטיבות לפתרון הסתירות והבעיות בינינו לבין אמריקה. יש להציג את האלטרנטיבות האלה ואת עלותן בפני דעת הקהל...

 

מי שמתארים את היחסים שלנו עם אמריקה כיחסי איבה אינם נוהגים בהגינות מן הסיבות הבאות:

 

אמריקה – הן הממשל והן העם – אינה עוינת את האסלאם או את המוסלמים. אדרבה, העם האמריקאי מקדם בברכה יותר מכל עם אחר את האסלאם. קיימת קהילה אסלאמית של יותר משמונה מיליון וישנם מאות מסגדים ומרכזים אסלאמיים, אגודות, התאחדויות, וארגונים הפעילים בשירות האסלאם. מצבו של האסלאם באמריקה טוב והוא זוכה מדי יום לשטח חדש וללבבות חדשים.

 

אמנם כן, העם האמריקאי והממשל עוינים את האסלאם ההרסני. אמנם כן, ישנם סופרים ופוליטיקאים, וקיים ימין קיצוני העוינים את האסלאם ואת המוסלמים; ואולם, אלה הם רק מגזר אחד. הם אינם מעצבים את דעת הקהל ואינם משרטטים את מדיניות הממשל...

 

הממשל האמריקאי חזר וקבע כי הוא מכבד את האסלאם ואת המוסלמים, ובעיקר הנשיא בוש, שהוא נלהב יותר מכל נשיא אחר [בעבר] להגן על האסלאם... הוא הקפיד להבחין בין האסלאם לבין הקיצוניים. כאשר המילה crusade בה השתמש לא הובנה כהלכה, הוא חש למרכז האסלאמי, נפגש עם המנהיגים המוסלמיים, נתן הבהרות, ולא היסס אף להתנצל – למרות שלמילה הזו אין משמעות דתית בהקשר המודרני... על פי דרכו, פעלו גם כלי התקשורת שהיללו את האסלאם באופן שעודד את האמריקאים – [אפילו] אחרי האירועים – ללמוד את האסלאם ולהבין אותו טוב יותר. הממשל דאג שהאסלאם והמוסלמים יהיו מיוצגים בכל האירועים. רשות הדואר פרסמה בול ראשון המפאר את חגי האסלאם... בית הנבחרים החל את אחת מישיבותיו בקריאת סורת אל-פאתחה... האם ניתן לכנות בהגינות ממשל שכזה ועם שכזה כעוינים את האסלאם ואת המוסלמים?

 

כמו כן, אמריקה איננה עוינת את הערבים. אין זה הוגן לתאר את הקשר הערבי-אמריקאי כקשר של איבה. קשר זה הוא כמו הקשר שלנו עם כל מדינה ובדיוק כמו הקשר של אמריקה עם מדינות אחרות. הוא נשלט על ידי כלל אחד בלבד: האינטרסים המשותפים והתועלת ההדדית. האינטרסים האלה תואמים לעתים וסותרים במקרים אחרים. אבל בשום אופן הם אינם מגיעים לכלל איבה. בעולם היחסים הבינלאומיים אין איבות נצחיות או אהבות נצחיות; יש אינטרסים נצחיים.

 

היחסים האמריקאים-ערביים עברו שלבים שונים לאורך ההיסטוריה: היו הסכמות והיו חילוקי דעות, היו היבטים חיוביים והיו שליליים. ואולם, ההיבטים החיוביים עולים בהרבה על אלו השליליים. די להזכיר כמה מהם: האולטימטום האמריקאי [לבריטניה, צרפת וישראל] במלחמת סואץ [1956], שחרור כווית, הסכמי ההגנה על המפרץ מפני הסכנות והשאיפות החמדניות האזוריות, הסיוע האמריקאי למצריים במשך 25 שנים שהגיע ל-52 מיליארד דולר. לאחר התקפות ספטמבר, ארה"ב תמכה בכלכלה המצרית בעוד מיליארד דולר. כמו כן: ההשקעות האמריקאיות הן מהגבוהות שבהשקעות הזרות במדינות ערב, מכירות הנשק האמריקאי למדינות ערב הן אדירות; רק העסקה האחרונה עם סעודיה היא בשווי 2.4 מיליארד דולר.

 

לולא ההתערבות והתיווך האמריקאים, מצרים לא היתה מקבלת חזרה את סיני והרש"פ לא היתה מקבלת חלק מאדמותיה כדי להקים את מדינתה, ברצות אללה, בקרוב. כמו כן, ארה"ב מסייעת לתקציב הרש"פ, מסייעת לירדן, היא התורמת הגדולה ביותר למדינות כמו אפגניסטן, סודן, וסומאליה. אמריקה היא מקור החימוש, הטכנולוגיה, והאימונים של הכוחות המזוינים של רבות ממדינות ערב. הכוחות הצבאיים הערביים מסתמכים על נשק אמריקאי בפיתוח יכולותיהם המלחמתיות, באימוניהם, ובחלקי חילוף. לולא ההתערבות החמושה להגנה על המוסלמים בקוסובו ב-1998 ולפני כן בבוסניה, נגד התוקפנות הסרבית, הן לא היו משתחררות. אמריקה התחייבה להעניק שבעה מיליארד דולר לבוסניה... ולולא ההתערבות האמריקאית והנשק האמריקאי אפגניסטן לא היתה משוחררת מן הרוסים.

 

אל לנו לשכוח את התמיכה האמריקאית בעצמאות הלאומית של מדינות ערביות ומוסלמיות מן הקולוניאליזם. אל לנו לשכוח את ההסכמים הכלכליים, המסחריים, הצבאיים, והאחרים עם אמריקה. בטור ההיבטים החיוביים אנו מציינים גם את תמיכתה של אמריקה בצעדי הפתיחות הדמוקרטית, המודרניזציה, וזכויות אדם בעולם הערבי, ותמיכתה בהקמת מדינת פלסטין.

 

בטור ההיבטים השליליים אנו מזכירים את הנטייה האמריקאית ותמיכתה הנצחית בישראל. כן, זהו היבט שלילי בעל משמעות. ואולם, זהו רק מרכיב אחד ביחסים הבסיסיים ואין הוא מראית הכל. בשום פנים ואופן אין די בכך כדי לתאר את היחסים כיחסי איבה. ההיבטים החיוביים רבים בהרבה... נכון, אמריקה נוטה לטובת האויבת שלנו [קרי, ישראל], אבל האם נתיר לבעיה הזו לשלוט ביחסים שלנו עמה? מה נרוויח מכך [שנפתח] עוינות כלפי אמריקה? האם לא די לנו במה שהפסדנו בתקופה שהפגנו איבה כלפי אמריקה ושמנו את מבטחנו ברוסיה כבעלת ברית התומכת בסוגיות שלנו, ובידיהם של מהפכנים שהניפו סיסמאות של איבה [ותמכו] בתקיפת אינטרסים אמריקאים? האם לא היה זה הימור שגוי בכל קנה מידה ואנו עדיין משלמים את מחירו?

 

כעת, הרטוריקה הדתית שבה ומניפה את אותה הסיסמה מנקודת מוצא דתית מבלי להפיק תועלת מלקחי העבר. איזו תועלת תצמח לאומה מכך שנשפוך קללות על ראשה של וושינגטון ומכך שנפיץ שנאה ואיבה באמצעות ערוצי הטלוויזיה והעיתונות? מה הרווחנו מן ההפגנות שהניפו את תמונתו של בן לאדן ושרפו דגלים אמריקאים?...

 

מצאה חן בעיני עמדתו של אבו מאזן שאמר לאמריקאים: 'נכון, אתה מוטים [לטובת ישראל] ולמרות זאת אנו דבקים בכם כמתווך וקוראים לכם לנהוג בהגינות'. במקום לקלל ולגדף, הבה ונרוויח את אמריקה... כפי שעושים האחרים. המחלוקת הפוליטית שלנו עם אמריקה היא מחלוקת בנוגע לכמות ולא לאיכות; זוהי מחלוקת בנוגע לשיעור האדמות שתושבנה לפלסטינים מתוך השטחים שנכבשו ב-1967. מצרים קיבלה חזרה את אדמותיה, וכך גם ירדן. לפלסטינים יש רשות ומדינה וישנם הסכמים שנחתמו עם ישראל בחסות בינלאומית ואמריקאית ולא ניתן להתנער מהם. לכן, היענות לקריאות ולסיסמאות של הרחוב, שהן סיסמאות שקריות שאבד עליהן הכלח, לא תועיל לסוגיה בדבר.

 

עלינו לפלוש לחברה האמריקאית ולפנות ישירות אל העם. אל לנו להסתפק במנהיגים בהצגת רעיונות והבהרת התמונה.... אין בפוליטיקה מלאכים ובני-שטן; יש יחסים ואינטרסים הדדיים. קיים מרווח שיכול להצטמצם או להתרחב וניתן להשפיע על דעת הקהל שבתורה משפיעה על הממשלה. האחריות מוטלת עלינו, על האינטלקטואלים ועל הפוליטיקאים; אנו נדרשים לבנות גשרים של אמון והבנה הדדית ולצמצם את חילוקי הדעות.

 

מה שחשוב הוא שנשווק את עצמנו ואת הסחורה המדינית והאידיאולוגית שלנו היטב. ישראל מציגה את עצמה לעם האמריקאי כנווה מדבר של הדמוקרטיה במזרח העריץ ו[טוענת] כי היא מסוגלת להגן על האינטרסים האמריקאים. מצבנו צריך להשתנות; צריכים להיות יותר פתיחות דמוקרטית, חברתית וכלכלית, יותר כיבוד של זכויות אדם, כיבוד האישה, כיבוד המיעוטים. העם האמריקאי אינו מכבד את מי שאינו מכבד את עמו שלו ואינו מאמין למי שמשקר ומתמרן נגד עמו. עלינו ליצור אמינות. העולם משתנה כעת במהירות ואסור לנו לשמש כצופים בלבד.

 

עלינו להבין כי האסלאם אינו נתון למזימות מצדו של איש. המערב, ובעיקר ארה"ב, אינם עוינים אותנו. כמו כן, אמריקה והמערב אינם מהווים גוש הומוגני ומאוחד נגדנו; ישנם זרמים ותרבויות והזירה פתוחה בפני הכל... עלינו להשתחרר מתסביך השנאה והאיבה. אסור לנו להמשיך להיות שבויים בתיאוריות של קונספירציות גלובליות ביחסנו למערב ולארה"ב... מדוע הקהילה הערבית [בארה"ב] אינה נכנסת לפעולה במקום [להסתפק] בהגזמות בנוגע ליכולותיו של הלובי הציוני?... יש לדעת כיצד לדבר אל המנטאליות האמריקאית ולהעביר את מה שאנו רוצים.

 

ואולם, לפני כל זה, עלינו להשתחרר מן השנאה והאיבה השולטות בעיתונים ובכתבי העת שלנו, זורמות דרך ערוצי הטלוויזיה שלנו, ומוצתות באמצעות בימות ההטפה במסגדינו. הסתירות עם אמריקה לא מנעו מעמים אחרים, כמו יפן ומדינות דרום מזרח אסיה, מלשגשג.

 

הטענה כי 'אמריקה היא אויבת האסלאם, המוסלמים, והערבים' ויצירתו של אויב באופן מלאכותי ישללו מאתנו את היכולת להפיק תועלת מן המערב ומהישגיו. צעירינו ישלמו מחיר יקר כתוצאה מן הסילוף הבלתי נפסק מבימות המסגדים – כפי [שהדור] שלנו הקריב את האפגאנים-הערביים. במקום כל זאת, הבה ונתקן את המצב... במקום לבזבז זמן בניסיון לדוג אחר התבטאויות והתנהגויות סוטות במערב או באמריקה נגד האסלאם או נגד הערבים – כמו הרעיון של התנגשות בין תרבויות שהציג הנטינגטון או עליונות התרבות המערבית של ברלוסקוני – במקום לנפח את אלה, כדי להסית באמצעות התקשורת ולרמוז כי מתנהלת מתקפת שנאה נגדנו, כדי להצדיק את מצב השנאה אצלנו כלפיהם. עלינו לדעת... שבמקביל לאותן אמירות סוטות, יש רוב גדול הקורא לדיאלוג ולהבנה הדדית.... אין כל טעם שהתקשורת אצלנו תתעסק בהתבטאויות מגונות במערב המבטאות זרמים גזעניים הנמצאים בנסיגה אצלם. נכון שהתקשורת מבליטה את אלה, אבל אין להם ערך אמיתי ולא ניתן לבנות עליהם מדיניות כלשהי...

 

ההטפה במסגדים

אני לא מכיר את הסיפור הזה [לפיו ארה"ב שילמה מיליונים לפקיסטן כדי לשנות את תוכניות הלימוד הדתיות בה], אבל גם אני מתנגד לסוג האסלאם המצמיח טרוריסטים. האסלאם הזה מהווה פשע נגד האסלאם האמיתי ונגד המוסלמים עצמם. [אני מתנגד] לבתי הספר הדתיים האלה שהצמיחו לנו את הקבוצות הקנאיות שאינן יודעות כיצד להתייחס למציאות המודרנית. מה רע בכך שאמריקה תתמוך בפקיסטן כדי לשנות את תוכניות הלימוד האלה?...

 

אני מאלה שסבורים כי כמה מן הדרשנים במסגדים מסיתים לשנאה כלפי בעלי דת שונה. הם שגרמו לתופעת האפגאנים-הערביים, הם שתארו את המלחמה באפגניסטן כמלחמה צלבנית בין האסלאם לנצרות. זהו שקר שרבים מן הצעירים הלכו אחריו שולל ונפלו קורבן. יש להפנות שאלות למסיתים משום שהם שותפים לאותם פשעים. ההסתה, ההקצנה, והקריאה להשמיד את הנוצרים אויבי האסלאם הפכו ל[חומר] חובה אצל כמה דרשנים. מעניין, אילו אללה היה משמיד את הנוצרים, לדרשן לא היה מיקרופון לנאום באמצעותו ולא היו לו מזגן או מכונית מהם הוא נהנה...

 

המלחמה באפגניסטן

אין זו הוגן לכנות את התגובה האמריקאית כטרור, משום שבכך אנו גורמים לבלבול מושגים בין טרור לבין הגנה עצמית או תגובה על תוקפנות – וכל זאת בשעה שאנו תובעים מן הקהיליה הבינלאומית שלא לבלבל בין ה'טרור' לבין ה'התנגדות הלגיטימית'. מוסכם שמה שקרה באמריקה הוא טרור; התגובה האמריקאית היא תגובה על תוקפנות ועל כך יש קונצנזוס עולמי. אין משמעות לכך שמכנים זאת טרור. עושים זאת רק אנשים הסובלים מתסביך השנאה לאמריקה ושמטרתם היא לאפשר את הימלטותם של המבצעים. כל מדינה אחרת שבה היה קורה מעשה טרור שכזה היתה ממהרת להגיב ולהשמיד הכל מכל. יש לנו דוגמאות רבות לכך בהיסטוריה הערבית. למרות שאמריקה היא מעצמה, והיתה יכולה להגיב מייד, היא נתנה הזדמנות נאותה למציאות פתרונות אחרים, עד שהיא התייאשה ואז לא היתה ברירה אלא לפתוח במלחמה...

 

אנו עצובים בשל נפילתם של קורבנות חפים מפשע והלוואי וארץ מוסלמית לא היתה מותקפת. אבל מה כבר ניתן לעשות עם קבוצה קנאית שדחתה את כל הקריאות וכל יוזמות התיווך, ואת כל העצות והמשיכה לתת חסות לקבוצה טרוריסטית במשך יותר מחמש שנים... האם משום שאפגניסטן היא ארץ מוסלמית ומשום שייפלו חפים מפשע, היה עלינו לאפשר לפושעים להמשיך ולהשחית את הארץ? זוהי גישה ג'אהילית קנאית. אדרבה, יש להילחם בטרור בכל האמצעים. על כל המוסלמים לתמוך במאבק נגד הטרור. קורבנות הטרור במדינות האסלאמיות רבים יותר מקורבנותיו במערב. יש להילחם במדינה או בקבוצה המעניקה חסות לאנשי הטרור ומגנה עליהם ולהציל את העולם מרשעותם... אלו עשקו, נהגו טרור, ופגעו פגיעות קשות באסלאם ובמוסלמים. הגיעה העת לבוא עמם חשבון ולהענישם. על כולנו לתמוך במאמצים לדכאם ולשים קץ לנזקיהם. אם רוצח פושע מוצא מקלט בבית, אז יש להניח למארחו מתוך רחמים על תושבי הבית? איזה מן הגיון זה?!

 

במלחמה תמיד יש קורבנות חפים מפשע ואנו איננו יכולים למנוע זאת... מה שאנו יכולים לעשות זה לתבוע הגנה על החפים מפשע. פליטים אפגאנים שנמלטו מכאבול אמרו שהטאליבאן מסתירים את הטנקים והנשק הכבד שלהם ליד מסגדים ואזורים מאוכלסים. אם כן, מי אחראי לנפילת הקורבנות, אמריקה או הטאליבאן שהיו מוכנים להקריב את אפגניסטן למען אדם בודד שקנה את מנהיגם בכסף...? צריך להיות לנו את האומץ להודות שמה שקרה באפגניסטן הוא שחרור של אחינו המוסלמים, גם אם הוא נעשה, למרבה הצער, בידיים שאינן מוסלמיות...

 

הסיבות לפופולריות של בן לאדן בעולם הערבי

לתופעת המשיכה לגיבור המציל או המשחרר יש רקע היסטורי במנטאליות הערבית והאסלאמית, מאז ענתרה, דרך צלאח אל-דין, ועד עבד אל-נאצר וסדאם חוסיין בתקופה המודרנית... כעת זה בן לאדן. יש לכך גם מימד עתידי הנוגע להמתנה של האנשים לבואו של המשיח... אין זה משנה אם הגיבור שקרן, הרפתקן, עריץ, או טרוריסט, משום שהמנטאליות הערבית תייחס לו קדושה שתכסה על חטאיו...

 

[סיבות נוספות לפופולריות של בן לאדן הן:] התסכול, הדיכוי הפוליטי, החברתי והאידיאולוגי, הנחשלות, העדר יכולת שינוי, חולשת התודעה או התודעה המזויפת בנוגע לתמורות הבינלאומיות, בשל הטענות בדבר מזימות חיצוניות נגד האסלאם ובדבר פלישה תרבותית וגלובליזציה, ובשל ההסתה לשנאת המערב הקולוניאליסטי וההגמוניה האמריקאית...

 

ההתנהגות הפוליטית של ההמונים אינה מונעת אך ורק על ידי עובדות. ישנם גורמי השפעה רבים כגון ההסתה בטלוויזיה. ערוץ 'אל-ג'זירה' מילא תפקיד בולט בכך שהוא שב ושידר את רעיונותיו של בן לאדן ועוזריו, דבר שסייע להפוך אותם לכוכבים פופולריים... הטיעון של אל-ג'זירה לפיו מדובר בסקופ עיתונאי ובמקצוענות... הוא רק חצי אמת, משום שהתקשורת, בסופו של דבר, מעבירה מסר ויש לה אחריות... גם על החופש המקצועי ועל הסקופים יש מגבלות וכללי יסוד. קיים הבדל בין מתן הזדמנות לדעות שונות לבין השארת המסך פתוח בפני אנשים נושאי נשק המבצעים רצח כדי שיפיצו את רעיונותיהם...

 

אור הזרקורים שירת את הרעיונות הטרוריסטיים... אך מצד שני הוא גם חשף בפני כל את עליבות ושטחיות רעיונותיהם [של הטרוריסטים] ואת צימאון הדם של אותן קבוצות. הדבר סייע לממשל האמריקאי לגייס את דעת הקהל לא רק האמריקאית אלא אף העולמית... ולגייס קואליציה חסרת תקדים.

 

כמו כן, מגזר גדול של אינטלקטואלים [ערביים] הפך להד נבוב של הרחוב. הם ביקשו לרצות את האמוציות הפופולריות על חשבון האמת ועל חשבון הניתוח המדעי... מתוך צביעות, רבים מן האינטלקטואלים קשרו בין אירועי ה-11 בספטמבר לבעיה הפלסטינית, דבר אותו סותרת הספרות של אל-קאעדה במשך שבע שנים. מעולם אל-קאעדה לא תבעה דבר הקשור לפלסטין... לכך יש להוסיף את העובדה כי בעלי טורים רבים נתנו דרור לתסביך תיעוב אמריקה ממנו הם סובלים באמצעות מאמריהם הפרו-טרוריסטיים..."

 



[1] לדוגמא ראו תרגום MEMRI למאמרו של ד"ר אל-אנצארי באל-חיאת (לונדון), 29.11.2001; וגם מאמריו באל-שרק אל-אוסט (לונדון), 28.9.2001 ו-25.10.2001.

[2] אל-ראיה (קטר), 6.1.2002. כותרות המשנה הן של המתרגם.