טרור באמריקה (48):
בעל טור ב'אל-חיאת': הטענות בדבר לחץ דעת הקהל בעולם הערבי – שקר
תחת הכותרת "קונדוליזה, הרחוב הערבי, ובעלי הברית", כתב סלאמה נעמאת, בעל טור ב'אל-חיאת': "לפני שתי המלחמות נגד אפגניסטן ונגד פלסטין, שליטי המדינות הערביות והאסלאמיות חזרו והשמיעו באוזני המערב את השקר לפיו קיים פחד מפני התפוצצות 'הרחוב הערבי והאסלאמי' וקיימת סכנה לביטחון וליציבות באזור, במידה ויותקפו ערבים ומוסלמים. אפילו עמיהם התחילו להאמין להם! יתרה מכך, וושינגטון עצמה החלה להתנהג כאילו היא מאמינה לשקר הזה; היא הזעיקה את פקידיה הבכירים ערב הפעולות הצבאיות באפגניסטן כדי שיפנו לאותו 'רחוב', באמצעות ערוצי הטלוויזיה והעיתונים הערביים וינסו לשכנעם כי המלחמה היא נגד הטרור ולא נגד הערבים והמוסלמים.
ברגע שהתמוטט משטר ה'טאליבאן' תחת ההפצצות האמריקאיות – שגרמו למותם של לפחות אלפיים אזרחים, מבלי שאותו 'רחוב' ינוע ויזוע ומבלי שיגלה כל צער – החלה וושינגטון להבין את היקף השקר שהיא כמעט והאמינה לו. מקבלי ההחלטות בוושינגטון זכו לאישור בנוגע להיקף השקר הזה... כאשר שרון, שהגביר את הברבריות שלו בפלסטין בעקבות [המלחמה] באפגניסטן, לא נאלץ להתמודד עם שום פעולה של רחוב ערבי או אסלאמי כלשהו, ולא נאלץ לקחת 'רחוב' זה בחשבון. בהיסטוריה יירשם שהפגנת המחאה הגדולה ביותר נגד מעשי הטבח הישראליים אורגנה על ידי תנועת 'שלום עכשיו' הישראלית!
בימים אלה, לממשל האמריקאי כבר אין עניין לפנות לדעת הקהל הערבית או האסלאמית. מפקיסטן ועד לערביסטאן [כלומר, לעולם הערבי], המשטרים השולטים הפגינו יכולת גבוהה בדיכוי כל הפגנות המחאה השקטות והבלתי שקטות כאחת. לוושינגטון התברר שאם אותם משטרים מסוגלים לדכא הפגנות עממיות נגד עצמם – נגד שחיתותם ונחשלותם – הרי שהם מסוגלים באותם האמצעים לדכא גם מחאות נגד המדיניות האמריקאית באזור.
באופן טבעי, הפסיק הממשל האמריקאי לדחוף את בכיריו לנאום לערבים ולמוסלמים דרך כלי התקשורת שלהם. יתכן שכמה בכירים בוושינגטון סברו שמה שכבר עשה הממשל בתחום זה מיצה את עצמו ודעת הקהל בעולם הערבי והאסלאמי השתכנעה מנימוקיה של ארה"ב ומצדקת עניינה ולכן הוא שותק על מעשי הטבח המבוצעים נגד אזרחים פלסטינים ואפגאנים בשם המאבק בטרור! אלא שסביר יותר להניח שוושינגטון השתכנעה שאין כל צורך לנאום לדעת קהל הנתונה תחת שליטה מלאה.
ייתכן שמהיום תסתפק וושינגטון, בכל פעם שיתגלו ניצנים של מחאה ערבית או אסלאמית, בפנייה לראש המדינה הערבית או האסלאמית הרלוונטית. היא תבטיח לו סיוע או תאיים עליו בסנקציות, וזה יהיה סוף הסיפור. היות שאותם משטרים מסוגלים למחוק כל ניסיון למחות על מדיניותם השוללת את הזכויות הבסיסיות ביותר של אזרחיהם הכורעים תחת נטל שלטונם, אין ספק שהם מסוגלים למחוק כל מחאה הקשורה בסוגיות חוץ, כגון אפגניסטן או פלסטין, ואולי אף עראק בעתיד!..."[1]
