כללי

על האנטישמיות הערבית בימינו/ מנחם מילסון

                                                              

לאנטישמיות שהתעוררה מחדש בשנים האחרונות שני מאפיינים: (א) היא מוצגת כמענה צודק למעשי ישראל בסכסוכה עם הפלסטינים; (ב) כלי התקשורת הערבית הם המבוע שממנו זורמת מרבית התעמולה האנטי-יהודית הזאת. דבר זה מחייב להקדיש תשומת-לב מיוחדת לסוגיית האנטישמיות הערבית.

המאמר הנוכחי מצטמצם באנטישמיות הערבית כתופעה תקשורתית בימינו, ובמתכוון אין הוא עוסק בסוגיית מעמדם של היהודים באסלאם כ"בני חסות" (אהל ד'מה). שני הנושאים הללו – יחס האסלאם ליהודים בימי הביניים והאנטישמיות הערבית בימינו – נטועים בהקשרים היסטוריים שונים לחלוטין, ועל כן ראוי לדון בהם בנפרד.

יש להצטער על כך שעניין מעמד היהודים כבני חסות בארצות האסלאם בימי הביניים הפך להיות בדור האחרון נושא לפולמוס על רקע פוליטי בין יהודים לערבים במאבק על דעת קהל אוהדת. הקורא הרגיל מתקשה להעריך נכונה את טיב הטענות משני הצדדים: מחד הוא שומע שיהודים (וגם נוצרים) זכו למעמד של מיעוט מוגן תחת שלטון האסלאם ושהיהודים, בספרד המוסלמית, נהנו מ"תור זהב" של שלווה ושגשוג. מאידך הוא שומע שהיהודים והנוצרים לא זכו לשוויון בפני החוק והיו אזרחים מדרגה שניה.

ברנרד לואיס, חוקר האסלאם הידוע, הציב את שתי הגרסאות המנוגדות הללו בפרספקטיבה מאוזנת:

"גם במיטבו, היה האסלאם של ימי הביניים שונה במידה ניכרת מן התמונה שציירו דיזראלי וסופרים רומנטיקאים אחרים. תור הזהב של זכויות שוות היה מיתוס, והאמונה במיתוס זה היתה תוצאה של האהדה היהודית לאסלאם ולא הגורם לאהדה זאת. המיתוס הזה הומצא על ידי יהודים במאה הי"ט כתוכחה לנוצרים, ואומץ ע"י המוסלמים בימינו כתוכחה ליהודים.

כמרבית המיתוסים החזקים, גם סיפור זה מכיל גרעין של אמת היסטורית. אם סובלנות משמעה העדר רדיפות, כי אז הייתה החברה האסלאמית הקלאסית סובלנית ביחס לנתיניה היהודים והנוצרים כאחד, אפשר סובלנית יותר בספרד מאשר במזרח, אך בשניהם הייתה סובלנית לאין שעור יותר משהייתה הנצרות. אולם אם סובלנות משמעה העדר אפליה, כי אז לא היה האסלאם מעודו סובלני ואף לא התיימר להיות כזה. אדרבא, הוא עמד על כך שלמוסלמים נועד מעמד של עליונות וזכויות יתר בעולם הזה ובבא."[1]

למרות השוני בין שאלת יחס האסלאם ליהודים בימי הביניים לבין האנטישמיות הערבית בדורנו, יש לזכור כי סטריאוטיפים של היהודים, שעוצבו באסלאם בימי הביניים, ממשיכים להזין את תגובותיהם של הערבים כלפי הציונות וישראל.

אדגים עניין זה בסיועו של עד מהימן ומוסמך ביותר: אבן ח'לדון, המלומד הנודע בן המאה ה-14. בספרו המפורסם אל-מקדמה ("הקדמה למדע ההיסטוריה"), באחד הפרקים הפחות ידועים הדן בעקרונות החינוך, מזהיר אבן ח'לדון את קוראיו מפני הטלת משמעת חמורה על התלמידים ומפני ענישתם בעונשים גופניים, מפני שדרך חינוך זו, סובר הוא, תפגע באופיים המוסרי: "אמצעים חמורים בחינוך שוברים את רוחם של הילדים, מחסלים את מעלותיהם ומולידים תכונות שליליות כגון כזב וערמומיות (ח'בת')". ההשפעה המזיקה של מגבלות חמורות ומשטר מדכא, טוען אבן ח'לדון, ניכרים לא רק ביחידים, אלא גם בקבוצות, ואפשר להיווכח בכך על נקלה אצל היהודים, "הידועים לשמצה בכל מקום בגלל תכונותיהם הבזויות וערמומיותם".

זוהי הערה מאלפת ביותר על דימוים של היהודים באסלאם של ימי הביניים. עדות זו היא מהימנה במיוחד מפני שאבן ח'לדון אומר את הדברים כמשיח לפי תומו: בפרק הזה אין הוא מתכוון כלל ללמד את הקורא משהו חדש אל אופיים של היהודים. הוא אומר כאן על היהודים דבר שהוא מן המפורסמות, שהרי הכל יודעים, בכל מקום, כי היהודים שפלים וערמומיים. ודווקא משום שדבר זה אינו צריך הוכחה, כי הוא ידוע ומוכר, יכול אבן ח'לדון להציגו כראייה משכנעת לטענתו החינוכית.

ראוי להבהיר כי אין הדברים מתכוונים לומר שאבן ח'לדון היה אנטישמי. כלל וכלל לא. כאשר הוא מזכיר את היהודים בספרו לעיתים, לצורך השוואה היסטורית, הוא מדבר עליהם באופן אוביקטיבי לחלוטין, ללא כל סימן של איבה. אשר למקרה המסוים הנזכר לעיל, אפשר אולי לחוש בדבריו של אבן ח'לדון בנימה של אהדה ליהודים. 

לענייננו חשוב לציין שדמות היהודי כחלש ומושפל מחד וערמומי ורב מזימות מאידך היא סטראוטיפ רב השפעה בתעמולה האנטישמית הערבית בימינו.

יש סבורים שבארצות שבהן שולט המשטר בכלי התקשורת, נוטה הציבור לפתח את אהדותיו ושנאותיו בלי קשר ל"קו הרשמי" המוכתב על ידי התקשורת, מכיוון שהוא נוטה לא לתת אמון בכלי התקשורת הרשמיים. האם יכולים אנו להניח שהציבור במדינות ערב יתייחס לחומר האנטישמי שכלי התקשורת הללו מגישים לו בחשדנות כאל תעמולה רשמית – כלומר, כוזבת? חוששני שאין כל בסיס להנחה אופטימית מסוג זה: ציבור, אשר רווחים בקרבו דימויים שליליים של היהודים כחלק ממורשתו הדתית, סביר לשער שיהיה מוכן לקבל את דברי ההסתה האנטישמית, מכיוון שאלה עולים בקנה אחד עם הדימויים המוכרים לו.

מהי אנטישמיות ערבית ומה הם קוויה האופייניים?

מהי אנטישמיות ערבית? פשיטא: כאשר אנו נתקלים בהתבטאויות אנטישמיות המופצות על ידי ערבים ומיועדות לקהל ערבי – הרי זו אנטישמיות ערבית. יש גם אנטישמיות ערבית המכוונת אל לא ערבים: לעתים קרובות מופנית ההסתה האנטישמית הערבית לקהלים זרים בשפתם, כדי לגייס את תמיכתם נגד היהודים.

מה הן התכונות המאפיינות את האנטישמיות הערבית? הנתונים המוצגים להלן מקורם בסקר מקיף שנעשה על ידי המכון לחקר התקשורת במזרח התיכון (MEMRI) בקשת רחבה של פרסומים ופורומים ערביים (עיתונים, כתבי-עת, תכניות טלוויזיה, דרשות יום ו' במסגדים, ספרים ואתרי אינטרנט).

דומה שהתעמולה הערבית האנטי-יהודית כוללת שלשה מרכיבים עיקרים: (א) דעות ודימויים אנטי-יהודים הנובעים ממקורות אסלאמיים מסורתיים. (ב) סטריאוטיפים, דימויים והאשמות אנטישמיים ממקורות אירופיים ונוצרים. (ג) הכחשת השואה והשוואת הציונות לנאציזם (גם עניינים אלה הם, כמובן, ממקורות מערביים, אבל תפקידם המרכזי באנטישמיות החדשה מצריך תשומת-לב מיוחדת(.

 

המרכיב האסלאמי

קופים וחזירים

אחד העלבונות המוטחים ביהודים בשכיחות, ולא רק בדרשות יום ו', אלא גם במאמרים פוליטיים, הוא שהיהודים הם קופים וחזירים, או צאצאיהם. כינויים מעליבים אלה מבוססים על מספר פסוקים בקוראן שבהם נאמר כי אללה הפך את היהודים לקופים ולחזירים כעונש על שחיללו את השבת.

אין לפטור את העלבון הזה כלאחר-יד כגידוף גס בלבד; אף אין להתייחס לאמונה כי היהודים נהפכו לקופים וחזירים או ליצורים אחרים (כגון לטאות) כעדות לחשיבה פרימיטיבית ותו לא. ההתייחסות החוזרת ונשנית אל היהודים כאל בעלי-חיים בזויים (כלומר, בזויים לפי התפישה האסלאמית) גורמת לדה-הומניזציה של היהודים, ומשמשת צידוק להשמדתם. הנה דוגמאות אחדות לשימוש שנעשה בעלבון זה בזירות שונות:

1.      השייח' הסעודי עבד אל-רחמן אל-סודאייס, האימאם והמטיף במסגד הכעבה במכה, המקום הקדוש ביותר למוסלמים, אמר באחת מדרשותיו:

"קראו את ההיסטוריה ותבינו כי יהודי האתמול הם אבותיהם החוטאים של יהודי ימינו, שהם צאצאים חוטאים, כופרים, מעוותי דבר אללה, הסוגדים לעגל, רוצחי הנביאים, מכחישי הנבואה, חלאת המין האנושי שאללה קיללם והפך אותם לקופים ולחזירים. אלה הם היהודים, רצף בלתי פוסק של נכלים, עקשנות, פריצות, רשע, ושחיתות".

2.      הדימוי הזה חלחל לתודעת הציבור, אפילו של ילדים. במאי 2002, הקרינה תחנת הטלוויזיה הסעודית אקרא, במסגרת התכנית "המגזין של האישה המוסלמית", ראיון עם ילדה בת שלוש שנים וחצי, "ילדה מוסלמית אמיתית", בנוגע ליהודים.[2] הילדה הקטנה נשאלה אם היא אוהבת יהודים, והיא השיבה: "לא".  כשנשאלה מדוע לא, אמרה שהיהודים הם "קופים וחזירים". "מי אמר זאת?" שאלה המנחה, והילדה השיבה: "אללה". "היכן אמר זאת?" "בקוראן". בסוף הראיון, אמרה המנחה בסיפוק: "אין הורים היכולים לייחל שאללה יעניק להם ילדה מאמינה יותר מהילדה הזאת. מי ייתן ואללה יברך אותה ואת אביה ואמה".

3.      סלים עזוז, בעל טור בעיתון האופוזיציוני המצרי אל-אחראר, הקשור למפלגה הדתית הליברלית, תיאר את נסיגתה של ישראל מלבנון במאי 2000 במילים אלה: "הם ברחו משם כשרק עורם לגופם, כמו שחזירים בורחים. אבל למה לומר 'כמו', כשבעצם הם חזירים וקופים!" 

הבטחת האבנים והעצים – ועד אל-חג'ר ואל-שג'ר

מוטיב אנטי-יהודי מסורתי נוסף, פופולרי מאוד, הוא "הבטחת האבנים והעצים". מסורת מפי הנביא מחמד (חדית'), שמרבים לצטטה, קובעת כי לפני יום הדין יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם. היהודים המבקשים מפלט יסתתרו מאחורי אבנים ועצים, והאבנים והעצים ירימו קולם "הוי מוסלמי, הוי עבדאללה, יהודי מסתתר מאחורי, בוא והרוג אותו". זמן קצר לפני המלחמה בעיראק, ציטט המטיף במסגד הגדול ביותר בבגדאד את החדית' הזה בדרשתו ששודרה בטלוויזיה (בפברואר 2003). בהניפו חרב ארוכה בימינו קרא "אנו נכרות את ראשיהם!" וקריאתו סחפה את אלפי המתפללים בהתלהבות אקסטטית.

     יסודות מערביים

האנטישמיות הערבית אימצה לעצמה את כל המיתוסים האנטישמיים האירופיים, ובכללם גם כאלה שהאנטישמים האירופים נטשו אותם, מפני שהיו פרימיטיביים מדי. הדוגמאות הבולטות ביותר הן עלילת הדם, הפרוטוקולים של זקני ציון, והאשמה שהיהודים הרגו את ישו (האשמה מוזרה למדי כשהיא נשמעת מפי מוסלמים).[3]

עלילת הדם

עלילת הדם עדיין רווחת בעולם הערבי והמוסלמי, והיא מופיעה אפילו בעיתונים ממשלתיים חשובים. כותבים מסוימים משחזרים את ההאשמות המוכרות הללו וממחזרים אותן, ויש שאף מוסיפים להן נופך חדש, כמו למשל, שהיהודים משתמשים בדם אדם בחג הפורים, לאפיית אוזני המן.

עלילת הדם מופיעה בכלי התקשורת הערביים בדרך כלל בהקשר של הביקורת על מעשיה של ישראל כלפי הפלסטינים. אחד המקרים האלה הניע את בית-המשפט העליון בפריס, באוגוסט 2002, להזמין לדין את אברהים נאפע, עורך היומון המצרי אל-אהרם. נאפע הואשם בהסתה לאנטישמיות ואלימות גזענית מפני שהרשה לפרסם (בגיליון אל-אהרם מ-28 באוקטובר 2000) מאמר שכותרתו הייתה "המצה היהודית עשויה מדם ערבי". המאמר הצביע על זיקה בין אירועי עלילת הדם בדמשק, בשנת 1840, לבין פעולותיה של ישראל בשטחים הכבושים.

ראוי לציין כי ההאשמות נגד נאפע, שהוא יו"ר איגוד העיתונאים הערבי, עוררו סערת מחאות וזעם ברחבי העולם הערבי. כלי התקשורת הערביים תיארו את ההאשמות נגדו כ"טרור אינטלקטואלי", "מהלומה לחופש הביטוי", "התקפה ציונית על העיתונות המצרית", "סחיטה על-ידי השדולה הציונית בצרפת", ואפילו כ"עלבון לכל העיתונות הערבית", מכיוון שנאפע הוא נציגה הבכיר.

     הפרוטוקולים של זקני ציון

מאז שנת 1927, בה תורגמו הפרוטוקולים של זקני ציון לערבית, נעשה בהם שימוש תכוף בשיח האנטי-יהודי בעולם הערבי, כסימוכין לטענה בדבר "מזימה יהודית להשתלט על העולם". רבים ממעצבי דעת-הקהל הערבי מצטטים את המסמך המזויף הזה כדי להוכיח שהתכנית הזדונית של היהודים, כפי שתוארה בפרוטוקולים, החלה לשאת פירות. היהודים מואשמים בנקיטת שיטות ערמומיות ומרושעות להשגת יעדיהם-  שליטה בכלכלה ובכלי התקשורת, השחתת המוסר ועידוד סכסוכים בינלאומיים ופנימיים.

הפרוטוקולים של זקני ציון זכו בשנתיים האחרונות לפרסום נרחב בכלי התקשורת הערביים, בעיקר לאחר ששמשו נושא מרכזי בשתי סדרות טלוויזיה שהוצגו בלילות רמדאן ברחבי העולם הערבי, בשנת 2002 ובשנת 2003.

ביום 6 בנובמבר 2002 (הלילה הראשון בחודש רמדאן), הקרינו מספר רשתות טלוויזיה ערביות את הפרק הראשון בסדרה טלוויזיונית בת 41 פרקים בשם "פרש בלי סוס", המבוססת על הפרוטוקולים של זקני ציון. ראוי לזכור כי לילות רמדאן נחשבים לזמן של צפיית שיא בארצות הערביות והמוסלמיות. הסדרה עוררה גל של מחאה בכמה ממדינות המערב; מחלקת המדינה של ארה"ב בקשה ממשלת מצרים למנוע את הקרנת הסדרה, אך הדרישה נדחתה בהחלטיות ע"י שר ההסברה המצרי צפוות אל-שריף. גם במצרים עצמה  נתעורר ויכוח על הסדרה: מרבית הכותבים הביעו תמיכה בהפקת הסדרה והקרנתה, אך היו גם כאלה שמתחו ביקורת על ההתעסקות האובססיבית של התקשורת המצרית בספרות אנטישמית. ועדה מטעם התאחדות הרדיו והטלוויזיה המצרית הכריזה כי הסדרה "היא ציון דרך בתולדות הדרמה המצרית", ושר ההסברה הודיע כי "אין בסדרה דבר שאפשר לחשוב אותו לאנטישמי".[4]

ברמדאן 2003, שוב בזמן צפיית שיא, הקרין ערוץ הטלוויזיה הלווייני של חזב אללה  אל-מנאר סדרה בשם אל-שתאת (כלומר "התפוצה") המתיימרת להציג את חיי היהודים בתפוצות ואת צמיחת הציונות. הסדרה כללה סצנות מחרידות של רצח ילד נוצרי לשם שימוש בדמו בבצק למצות וכן רצח יהודי כעונש מטעם הרבנים על שנשא אשה נוצריה. באחת הסצנות מוצג אנשל רוטשילד, מייסדה – כביכול – של הממשלה היהודית העולמית הסודית, כשהוא מצווה את בניו על ערש מותו, לעורר מלחמות בעולם ולזרוע שחיתות כדי לשרת את האינטרסים הכספיים והפוליטיים של היהודים. מעניין שמפיקיה של הסדרה, בהיותם מודעים למחאות נגד הסדרה "פרש בלי סוס", טרחו להקדים לכל פרק "הודעת הבהרה" שהסדרה איננה מבוססת על הפרוטוקולים של זקני ציון, אלא על "עובדות היסטוריות ומחקר".

כלי התקשורת הערביים מתייחסים אל הפרוטוקולים של זקני ציון כאל מסמך אמיתי שאין עליו עוררין. למען האמת, יש כותבים ערבים לא מעטים המודעים היטב לעובדה שהפרוטוקולים הם זיוף ואולם, רובם – למעט כמה יוצאים מן הכלל – ממשיכים להשתמש בהם, מפני שלטענתם "אין זה חשוב אם הם עובדה או בדיה: ה'תחזיות' שלהם התאמתו בדרך כלל".

אחת הדוגמאות לכך היא מאמרו של ע'סאן טוייני, עיתונאי לבנוני נוצרי:

"אלמלא ידענו שהפרוטוקולים של זקני ציון זויפו על ידי המודיעין הרוסי במאה התשע-עשרה... היינו אומרים שמה שמתרחש בעולם של ימינו הוא בדיוק מה שיהדות העולם תכננה, בשל הדמיון הרב בין מה שקורה [באמת] לבין מה שמיוחס בצורה כוזבת ליהדות העולם. [אני מתכוון] למזימה להשתלט על העולם ולבזוז אותו; למעשיהם [של היהודים] בכל מקום, ולמעמד הפיננסי, הפוליטי, והצבאי שהשיגו. וכל זאת נוסף על ניסיונם להשמיד כל מה שמקודש בעיני אחרים".[5]

כאמור, יש מספר חריגים, וביניהם כמה דמויות חשובות, כגון ד"ר צאדק ג'לאל אל-עזם, הפילוסוף הסורי, אוסמה אל-באז, יועצו של הנשיא מובארכ, וד"ר עבד על-והאב אל-מסירי, מחבר האנציקלופדיה של היהדות בשפה הערבית.

      היהודים הרגו את ישו

ההאשמה הנוצרית עתיקת היומין הפכה לקלישאה מקובלת ונפוצה בשיח האנטישמי הערבי. הנה אחת הדוגמאות: בסאם אבו-שריף, יועצו של עראפת, כתב בעיתון הסעודי היוצא לאור בלונדון, אל-שרק אל-אוסט על נזק שנגרם לפסלה של מרים הבתולה מאש ישראלית בזמן המצור על כנסיית המולד בבית-לחם, וכך אמר:

"החיוך העצוב של מרים הבתולה כשהיא מגוננת על בנה, המשיח, לא מנע מחיילי הכיבוש הישראלי מלתפוס עמדות כדי לירות בפניו של מלאך פלסטיני זה [כלומר, ישו] ולרצוח את חיוכו, כדי לרצוח מה שלא הצליחו לרצוח במשך 2000 שנה. בבית-לחם בוצע פשע חדש. זה היה כמובן ניסיון כושל לרצוח את השלום, את האהבה ואת הסובלנות, בדיוק כשם שאבות-אבותיהם ניסו לרצוח את המסר הנבואי, כאשר נעצו את מסמריהם ואת יתדות הברזל שלהם בגופו של המשיח, ולתוך צלב העץ".[6]

 

הכחשת השואה והשוואת הציונות לנאציזם

בפרסומים הערביים התוקפים את הציונות כיום נפוצה ביותר המגמה להשוות את הציונות לנאציזם. לטענתם יש דמיון מובהק ובלתי ניתן להכחשה בין האידיאולוגיות של שתי התנועות, מכיוון ששתיהן גזעניות. הערבים טוענים כי בדיוק כשם שהנאצים דגלו בעליונות הגזע הארי, כך דוגלים הציונים ברעיון "העם הנבחר", כלומר, היהודים. צד נוסף של דמיון בין הציונות לנאציזם מצוי לטענתם בכך ששתי התנועות דוגלות בשימוש בכוח צבאי לשם התפשטות.

טענה נוספת היא שהציונים שיתפו פעולה עם הנאצים בהשמדת העם היהודי; הם נמנעו ממאמצי הצלה בעלי אופי הומניטרי גרידא (ליעדים אפשריים אחרים). טענות אלה ניצבות במוקד עבודה לתואר דוקטור שהוגשה למכון המזרחני במוסקווה בשנת 1982 על ידי מחמוד עבאס, הידוע גם כאבו מאזן, מראשי הרשות הפלסטינית ומזכ"ל הוועד הפועל של אש"ף, אשר שימש פרק זמן ראש הממשלה הפלסטינית.[7]

טענה נוספת מן הטענות הללו מתייחסת למצב הפוליטי הנוכחי במזרח התיכון: מעשיהם של ישראל ושל הציונים נגד העם הפלסטיני מושווים למעשיהם של הנאצים נגד היהודים, והם אף אומרים שמעשי היהודים גרועים יותר.

המשמעות הפוליטית של טענות אלה ברורה למדי: אם לא היתה שואה, אין הגרמנים צריכים לחוש שום רגשי אשמה כלפי היהודים; ולעומת זאת, הגרמנים – ושאר אומות המערב – חבים חוב של אשמה לפלסטינים, מכיוון שעליהם הוטל כביכול לשאת בתוצאות השואה. אם היהודים עושים לפלסטינים מה שהנאצים עשו ליהודים, אין הגרמנים צריכים לחוש שום בושה. טענות אלה הן הקשר המחבר בין האנטישמיות המזרח-תיכונית לבין האנטישמיות המערבית, קשר שיוצר ציר אסטרטגי של שנאת יהודים.

דמוניזציה של היהודים

הדימוניזציה של היהודים, כיחידים וכעם, צפה ועולה כמסקנה "הגיונית" מכל האמור לעיל. חרף המידע שהצטבר על זהותם של מבצעי התקפות הטרור ב-11 בספטמבר, המשיכו אישי ציבור, עיתונאים, ומנהיגים דתיים בכל רחבי העולם הערבי והמוסלמי לטעון שמבצעי המעשים האלה לא היו ערבים או מוסלמים. הטענה שגורמים אמריקנים ו/או יהודים וישראלים ביצעו את ההתקפות הפכה למיתוס מקובל ונפוץ בעולם הערבי. על-פי גרסאות אחדות של הזיה מגוחכת זו, נשיא ארצות-הברית ג'ורג' בוש ושר החוץ קולין פאואל הם ה"מוחות" שעמדו מאחרי ההתקפות.

בעקבות פעולת טרור של קנאים מוסלמים ביום 1 במאי בסעודיה, הכריז נסיך הכתר הסעודי  כי "הציונים הם העומדים מאחורי פעולות הטרור בממלכה" וכי הוא אומר זאת "בוודאות של 95%".[8]

מה אפשר לעשות?

השאלה הניצבת לפנינו בסופו של דבר היא מה ניתן לעשות בעניין זה. התשובה היא, בקיצור רב: לעקוב אחר גילויי האנטישמיות הערבית, לתרגם את הדברים ולחשוף אותם, מתוך תקווה שהחשיפה תוביל למחאות בינלאומיות וללחצים דיפלומטיים. הניסיון שנרכש בשנים האחרונות מלמד כי ממשלות ואישים ערביים אינם אדישים למחאות וללחצים חיצוניים. המאמר שפרסם אוסמה אל-באז בדצמבר 2003, שבו גינה את האנטישמיות, היה צעד מבורך קדימה. משמעותית לא פחות היא הידיעה כי המכון ללימודי האסלאם באוניברסיטת אל-אזהר בקהיר, המליץ כי המטיפים המוסלמים יימנעו מהשוואת היהודים לחזירים ולקופים.[9] ספק אם הצעדים הללו היו ננקטים אילולא המחאות והביקורת שהושמעו על תופעות אלה בקונגרס האמריקני ובכלי התקשורת באמריקה ובעוד כמה מדינות במערב ואלמלא הלחץ הדיפלומטי המערבי.

* מנחם מילסון, פרופסור אמריטוס לתרבות ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים, הוא היועץ האקדמי של מכון ממר"י. המאמר מתבסס על הרצאה שניתנה באוניברסיטה העברית. 

---