ביקורת על "תרבות המוות" בבתי הספר הסעודים
לאחרונה נמתחת בסעודיה ביקורת על העיסוק האינטנסיבי בבתי הספר הסעודים בנושא המוות. במסגרת זו מפנים בעלי טורים, מרצים באוניברסיטות ואף הורים לתלמידים קריאה למשרד החינוך הסעודי להפסיק לאלתר את העיסוק בנושא המוות בבתי הספר, [עיסוק] הגורם נזקים נפשיים לתלמידים. בהקשר זה בולטים במיוחד שני מאמריו של חמזה קבלאן אל-מוזיני, מרצה במחלקה לשפה וספרות ערבית באוניברסיטת המלך סעוד שבסעודיה, על "תרבות המוות" בבתי הספר הסעודיים ועל תפקידם של המורים בהפצת תרבות זו.[1] במסמך מובאים עיקרי שני המאמרים לצד מאמרי ביקורת נוספים.
אל-מוזיני: "תרבות המוות בבתי הספר שלנו"
לפני כשנה, ב- 27 במרץ 2003, פרסם אל-מוזיני ביומון הסעודי "אל-וטן" מאמר תחת הכותרת "תרבות המוות בבתי הספר שלנו" בו נכתב:
"בשבוע שעבר נערכה בבתי הספר ע"ש המלך סעוד בריאץ' פעילות [לימודית] תחת הכותרת "ההתחלה והסוף"... אחד האירועים היה תערוכה בצורת אוהל גדול שחולק לשנים: [החלק] האחד ייצג את דרך הטוב ובה: דבקות במצוות הדת, חברות טובה וכו' ו[החלק] האחר ייצג את דרך הרוע ובה: הסטייה מהדת, לקיחת סמים וחברות עם רשעים. עד לכאן, העניין [נראה] טבעי ויתכן והוא נועד להמריץ את התלמידים לנקוט בדרך הטוב ולסור מדרך הרע.
הדבר המוזר הוא ששתי דרכים אלו אינן מסתיימות כאן. אדרבה, נראה שהן אינן מטרת [התערוכה]. שתי [דרכים אלו] מובילות אל אוהל נוסף ובו דגם של מת עטוף בתכריכים וכן בור המדמה קבר. כל זה מלווה בסרט על רחיצת המת ובדרשה בוכייה על מצב המת ומוראות הקבר.
מראות אלו היו קשים עבור תלמידים רבים שהובאו לצפות בהם. חלקם ציינו בפני שהם הוכו בפחד ובבהלה וכי הם נמנעו מלהסתכל על מראות אלה [אך] חלק מהאחראים עליהם דרשו מהם שלא להסיט את מבטם. תלמידים אלו ציינו גם כי בליל אותו היום בו צפו במראות אלה נתקפו באימה גדולה וחששו ללכת לישון מחשש שיפקדו אותם חלומות מפחידים.
אל לנו לשכוח שפעילות זו התרחשה בחטיבת הביניים, וכי נלקחו אליה תלמידים בני פחות מחמש עשרה. [הילדים] בגיל צעיר זה [הם] בעלי הפוטנציאל הגדול ביותר להיות קורבן לפחד ולהרהורי שווא. אין ספק כי סוג הטפה זה חושף את התלמידים הצעירים האלה בפני מראות מפחידים שהם אינם רגילים להם, [מראות אלה] מעוררים אימה בקרב [אנשים] בוגרים וקל וחומר בקרב [ילדים] קטנים.
בתערוכה היו כמה 'הרצאות', שתוכן רובן לא היה רחוק מקריאה לתלמידים האלה להצטרף אל הזרם המכונה 'זרם ההתעוררות האסלאמית' או 'זרם הדעוה' שבד"כ הופך להיות 'זרם הג'יהאד'.
אין זו הפעם הראשונה שנערכת תערוכה מסוג זה. הקמת תערוכות דומות נפוצה בבתי ספר רבים. כמה עיתונים דיווחו על 'פלישה' של תלמידים מבית ספר מסוים לבית ספר אחר כשהם נושאים ארון מתים והציגו אותו במהלך מסדר הבוקר של התלמידים. כמו כן מורים רבים עורכים הטפה בעניין זה במהלך השיעורים. אחת המורות הביאה [לכיתה] בובה [המדמה מת] ורחצה אותה בפני התלמידות. היא שיתפה את [התלמידות] בפעולת הרחיצה ועטיפת התכריכים. חלק מהתלמידות ציינו כי לקו בחרדה מסוימת [עקב כך].
איני יודע מה המטרה האמיתית מאחורי פעולות האימה האלו. יתכן וחלק מה[אנשים] הנלהבים ישיבו כי הן מזכירות את המוות ומרתיעות את התלמידים הקטנים האלו מבעוד מועד שלא להתנהג באופן שלילי, מחשש כי לאחר המוות יהיה מר גורלם.
נראה לי כי תצוגות מעין אלה אינן אלא דוגמא לתרבות המוות הנפוצה לאחרונה בחברתנו. ישנה התעקשות מוזרה מצד חלק מהמטיפים להגזים בהכללת [אמרות] הפחדה על חיבוטי קבר ומוראותיו בדרשותיהם. העניין אף מתפתח לידי כך שהדרשות מכילות דברים רבים על מצבם של המתים, בהסתמך על סיפוריהם של אלו המכינים את [המתים] לקבורה אשר בד"כ מספרים סיפורים פלאיים על הופעת סימני אחריתם הטובה או הרעה של המתים אותם הם רוחצים וכו'. הדבר מסתנן גם לפעילות בתוך בתי הספר...
יתכן ואחת הסיבות להתפשטותן של פעולות מבעיתות אלו היא תחושתם של מטיפים רבים כי נכשלו במאמצי ההטפה שלהם, וכי הם נכשלו במיוחד [במאמציהם] לתקן את הנוער – בדרך שבה הם מעונינים וחושבים שרק היא הנכונה. לכן הם פנו לשיטה זו, שכן היא זורעת פחד בנפשות הנערים, והדבר מביא אותם לקבל בקלות גדולה יותר את תוכן הטפותיהם.
סיבה אפשרית אחרת לשיטת הטפה זו, היא ששיטה זו היא תחילת הדרך לגיוס תומכים. ספיגת רעיון המוות מצד הנוער גורמת להם להתנזר [מתענוגות] העולם הזה וגורמת להם להירתם יותר לפעילות הדתית, אותה יכולים לנהל אנשים בעלי מטרות נסתרות. ישנו מרחק קצר מאוד בין ספיגת רעיון ההתנזרות בחיי [העולם הזה], הסתגלות לרעיון המוות והשתכנעות הנער בכך שכל עוד הוא [ממילא] מת אין מנוס מכך שמוות זה יהיה 'למען אללה'. כך בני נוער רבים נופלים קורבן בידי כמה קיצונים שמנצלים אותם לצורך ביצוע פעולות מסוימות ש[הקיצונים] גורמים להם להאמין כי אלו '[פעולות] של ג'יהאד'.
השאלה הנשאלת כעת היא: האם משרד החינוך באמת יודע על הפעולות המתרחשות בבתי הספר שלו? האם הוא מאשר אותן? האם הוא אישר אותן לאחר ששאל לחוות דעתם של פסיכולוגים וסוציולוגים בנוגע לתועלתן והשפעתן?
למשרד החינוך [הסעודי] יש אחריות ישירה להמשך פעולות אלה. אם הוא אינו מודע להן, עליו לפעול לאלתר כדי להפסיקן שכן הן עלולות להביא לתוצאות שאינן רחוקות מאלו שהפכו אותנו, את האסלאם ואת המוסלמים לחשודים בעיני העולם כולו."[2]
אל-מוזיני במאמר נוסף: "תרבות המוות עודנה חיה"
ב-6 במאי 2004 כתב אל-מוזיני מאמר נוסף באותו עניין תחת הכותרת "תרבות המוות עודנה חיה". במאמר נכתב:
"לפני כשנה פרסם העיתון "אל-וטן" מאמר שלי תחת הכותרת 'תרבות המוות בבתי הספר'. היה זה מאמר ביקורת על השימוש הנפוץ בבתי הספר בנושא המוות במסגרת הפעילויות שמחוץ לכיתת הלימוד... התקווה היתה שמשרד החינוך יקים ועדה שתחקור תופעה זו ותודיע את מסקנותיה, כדי שהאזרח יידע את העמדה הרשמית ביחס לתופעה זו. אבל דבר לא קרה ומשרד [החינוך] דבק בשתיקתו עד היום.
במהרה התברר לי כי פעילויות אלו אינן מצטמצמות רק לבית ספר [מסוים], וכי הן גם אינן מצטמצמות רק לפעילויות חד פעמיות שמחוץ לכיתת הלימוד כדוגמת התערוכות. יתר על כן, [פעילויות] אלו הן כמעט יומיומיות [והן נערכות] בבתי הספר לאורכה ולרוחבה של הארץ. העיתון אל-וטן פרסם בזמנו מכתבים של קוראים מאזורים שונים המעידים, וחלקם אף מתלוננים, על פעילויות אלה. אל-וטן [גם] דיווח על מקרה שארע באחד מבתי הספר לבנות באזור אל-ג'זאן בו אחת התלמידות התעלפה ושהתה שבועיים בבית חולים לאחר שצפתה במראות אלה.
חשבתי שהדברים שאני כתבתי ושכתבו אחרים, ירתיעו את משרד [החינוך] מפני הסכנה שבפעילויות אלה... [אבל] המצב נשאר כפי שהוא. על כך מעידות תלונותיהם של אזרחים שבניהם או בנותיהם היו נתונים למשברים נפשיים כתוצאה מצפייה במראות מעין אלה. עבד אל-עזיז אל-ע'תיאן מהעיר אל-ג'וף שלח איגרת אל כתב העת "אל-ימאמה" שפורסמה בגיליון מס' 1789 בעמוד 16 תחת הכותרת 'כך חינכו את בתי'. באגרת זו מספר [אל-ע'תיאן] שאחת המורות הציגה לתלמידות סרט וידאו 'כדי ש[התלמידות] יצפו כיצד רוחצים את המת, וכיצד עוטפים אותו בתכריכים באמצעות תמונות מפחידות וברקע קול מפחיד עוד יותר.' הוא [גם] מספר מפי בתו ש[אמרה]: 'המורה כבר הציגה לנו בעבר את הסרט הזה מספר פעמים. אני מתכוונת להסיט את המבט כדי שלא אראה את מה שמוצג [בסרט]. היום המורה בחרה את הבנות שהכי מפחדות [מהסרט] ואני ביניהן, היא מיקמה [אותנו] בהתחלה והכריחה אותנו בדרכים שונות להסתכל על המרקע כשהיא אומרת: תראי הוי... התבונני זה הסוף שלך ושל חברותיך.' האדון אל-ע'תיאן מספר שבתו 'החלה לישון רק כשכל אורות הבית מוארים עד הבוקר. היא ישנה פרק זמן קצר מאוד ש[גם] הוא מלא בסיוטים, שמחלקם היא מתעוררת כשהיא פוחדת ואחוזת אימה. אין לה רצון ללמוד והיא פזורת דעת כל הזמן'...
המציאות מוכיחה... ש'תרבות המוות' עודנה חיה. יתר על כן, בבתי ספר באזורים שונים היא בדמי ימיה... זו אינה התנהגות חד פעמית מצד מורה או מורה נלהבים, אלא זוהי תרבות נפוצה בקרב מורים ומורות רבים ובבתי ספר רבים באזורים השונים.
ראיה נוספת [לכך] היא תערוכת הספרים שנערכת כעת באולם ההרצאות על שם המלך עבד אל-עזיז בריאץ'... ספרים רבים [המוצגים שם] עוסקים במוות, בקבר, בשדים, בכישוף ובעין הרע... [כמו כן] הדבר הראשון שעומד מול הנכנסים לתערוכה הוא סרט על רחיצת המת. זהו סרט מפחיד באמת מאחר ויש בו קטעים ארוכים בהם נראה גבר שרוע על מיטה כשידיו ורגליו מוצגות לסירוגין. [הסרט] מכיל תמונות של קברים שחלקם פתוחים. יתכן ומטרת הסרט היא להפחיד את הצופה שזהו הקבר שמצפה לו. הסרט על רחיצת המת מלווה בתערובת של קריאה בקראן, שירים 'אסלאמיים', וקטעים קוליים מרגשים ומפחידים מאוד.
אחד המורים ציין בפני כי סרט זה וסרטים דומים לו מוצגים לתלמידים בבתי ספר רבים. כל עוד סרט זה מוצג בפומבי בתערוכה רשמית בחסות משרד [החינוך] שתלמידים בגילאים שונים באים לבקר בה, [משרד החינוך] אינו יכול לטעון שהצגת סרט זה היא מקרה חד פעמי או פרשנות של [אנשים] נלהבים שכוונתם טובה...
תופעות ופעילויות אלו מוכיחות פעם נוספת שבתי הספר שלנו מאפשרים, בין אם במכוון ובין שלא במכוון, את הפצת הקיצוניות. הדבר יכול להכשיר את הדרך ליצירת אישיות מוטרדת ונלהבת שקל לגייסה לשורות הקבוצות הקיצוניות והאלימות וניתן להובילה, בסופו של דבר, לביצוע פשעי הרג ופיצוץ מהם סובלת מדינתנו."[3]
בעלי טורים נוספים על "תרבות המוות"
קינאן אל-ע'אמדי, העורך הראשי לשעבר של היומון הסעודי "אל-וטן" שפוטר לאחרונה בעקבות ביקורת פוליטית שמתח, התייחס גם הוא לעניין זה במאמר שכותרתו "הפצת תרבות המוות: תודה למורים בממלכה"[4]. במאמרו נכתב:
"אחמד בן עלי אל-אסמרי, אביה של תלמידה [כתב לי]: המחלקה למדעים בפקולטה לחינוך לבנות באל-מלז כללה בין פעילויותיה בסמסטר הנוכחי הרצאה על עטיפת [המת] בתכריכים. תאר לעצמך את עוצמת ההיסטריה והפחד של התלמידות כתוצאה מהתרבות הלא נחוצה הזו. אני שואל אותך מה התועלת בכך שתלמידה בפקולטה למדעים, שהמדינה משלמת מיליונים כדי לחנכן ולהכשירן, בתרבות המוות הזו? האם הפקולטה מכשירה אותן לעבוד במחלקות המתים והקברים?
מפני שאין לי תשובה לשאלתו של אל-אסמרי אני מעביר אותה אל משרד החינוך שהאחראים בו הדגישו, הפיצו חוזרים [בעניין] והצהירו כי הם אוסרים על קיום פעולות תמוהות אלה - אלא שכל זה עלה בתוהו."[5]
הד"ר עבד אל-עזיז אל-עמר, דיקן הפקולטה להוראה בריאץ', כתב במאמר ביומון הסעודי "אל-ג'זירה" תחת הכותרת "לימוד המוות": "בשבוע שעבר התקשר אלי בני ממשרד מנהל בית הספר שלו כדי לספר לי שהכיתה שלו החליטה לבקר בבוקר אותו יום במקום רחיצת המתים וכי הם היו בשבוע קודם לכן בביקור בבית הבראה...
נשאלת השאלה האם אנו יכולים להחזיר לילד את האיזון הנפשי והרגשי שלו אם אנו מלמדים אותו על המוות? האם בית הספר צריך ללמד את תלמידיו משהו על המוות? האם יש צורך לקחת את ילדינו לטקסי אבל וקבורה? האם יש צורך לקחת אותם לחדרי הטיפולים כדי לצפות ברגעים שבין החיים למוות? האם איננו חוששים שבתי הספר שוקדים להציג את תופעת המוות בפני התלמידים, ברמה כזו אשר גורמת לתלמידים להתנזר מהחיים [בעולם הזה], לברוח מהם ולזלזל בחידושים ובהישגים של העולם הזה."[6]
[1] על אל-מוזיני ראה: https://www.almozainy.jeeran.com/cv2.htm
[2] אל-וטן (סעודיה), 27.3.2004. מאמר זה עורר ביקורת קשה ובנו היה נתון להצקות מצד המורים לדת שלו – יחיא אל-מעג'מי ועבד אללה אל-קלעי, שקיללו את האב ואמרו שהוא כופר. ראה: https://alwatan.netfirms.com/a-0101-0200/article-0125.htm
[3] אל-וטן, (סעודיה), 6.5.2004.
[4] אל-ע'אמדי נתבקש לאחרונה על ידי השלטונות הסעודים להתפטר בעקבות פרסום ידיעה ביומון "אל-וטן" על פריסת כוחות אמריקאים בחצי האי ערב ועל בנית בסיס צבאי בקטר. וכן בעקבות מאמר שכתב אל-ע'אמדי בדבר הצורך בחשבון נפש מצד השרים על טעויות שביצעו. ראה: https://www.apfw.org/indexarabic.asp?fname=press%5Carabic%5C11007.htm
[5] אל-וטן, (סעודיה), 17.5.2004.
[6] אל-ג'זירה (סעודיה), 2.5.2004.