כללי

הכרזת המדינה הפלסטינית העצמאית במאי 1999 (א)

 

הקדמה

בחמישה עשר בנובמבר 1988 הכריזה המועצה הלאומית הפלסטינית באלג'יר על הקמת מדינת פלסטין בגבולות 1967, שבירתה ירושלים המזרחית. הכרזה זו זכתה להכרה של למעלה מ-108 מדינות והפלסטינים מבהירים כי ההכרזה השניה - הצפויה להתקיים בארבעה במאי 1999 - תהיה בבחינת השלמה בפועל של ההכרזה הראשונה, בכך שתבהיר כי עתה נפרשת ריבונותה של המדינה על שטחה.[1] לא תהייה זו רק "הכרזת כוונות של תנועת שחרור לאומי" כהכרזת אלג'יר, אלא "הכרזה של רשות לאומית קיימת, בהתאם להסכמים בינלאומיים".[2]

 

הקו המנחה את מדיניות הרשות הפלסטינית מבוסס על ההנחה שברגע שיסתיים שלב המעבר בן חמש השנים שנקבע בהסכם אוסלו, תהייה הרשות הפלסטינית משוחררת מהגבלות ההסכם, ובמיוחד מן הסעיף המחייב את המשך הסטטוס-קוו הפוליטי והחוקי בגדה וברצועה, ולכן היא תהיה חופשית להתקדם בתוכניתה הלאומית.

 

בחודשים האחרונים עסוקים הפלסטינים בהכנות רבות לקראת הכרזת המדינה. בראש ובראשונה נשמעת הקריאה לאיחוד כל הזרמים הפלסטינים, כולל האופוזיציוניים, סביב המטרה הלאומית המשותפת. כמו כן, עולה התביעה 'לסידור הבית הפלסטיני', כלומר להסדרת היחסים הפנימיים בין הארגונים, להשלמת בניית מוסדות המדינה על יסודות מודרניים דמוקרטיים יציבים, להצגת תוכנית לפיתוח כלכלי ולסיפוק הצרכים הנחוצים להחזקת מעמד כלכלית, למאבק בשחיתות הפנימית ולשיפור פעילות הרשות בתחום הדמוקרטיה, זכויות האדם וריבונות החוק.[3]

 

בנוסף לשורת הצעדים הננקטים במישור הפנימי להצלחת תוכנית הכרזת המדינה, מכינים  הפלסטינים תוכנית פעולה במישור הערבי ובמישור הבינלאומי על מנת לזכות בהכרת העולם ובתמיכתו בעת הכרזת העצמאות.

 

במישור הערבי, מציעים הפלסטינים לכנס פסגה ערבית לפני ההכרזה על מנת להבטיח הכרה ערבית כללית במדינה, על מנת להבטיח שינקטו צעדים ערביים מעשיים להגנה על בטחון המדינה הפלסטינית, על מנת להתנות את הנורמליזציה עם ישראל במידת שיתוף הפעולה של ישראל עם העמדה הערבית ועל מנת להכין תוכנית פעולה משותפת לגבי ההתקדמות במשא ומתן.[4]

 

במישור הבינלאומי, מודעים הפלסטינים לצורך בהכרה בינלאומית יציבה במדינתם. בנקודה זו הם עורכים לעיתים השוואה בין הכרזת עצמאותם לבין הכרזת מדינת ישראל שבאה בעקבות לחץ בינלאומי שתמך בה, כאשר ארה"ב ורוסיה היו מן המדינות הראשונות שהכירו בה.[5] במישור זה, מציינים הפלסטינים את הצלחתם להשפיע על העמדה האירופאית, כך שכיום קיימת עמדה אירופאית שמבינה את הצורך הפלסטיני בהכרזת המדינה ובהגדרה העצמית. בנוסף לכך הם מציינים, כי ישנה תמיכה של רוסיה וסין, ומתחילה להיווצר עמדה אמריקאית חיובית.

 

בהסכם "ויי פלנטיישן" שנחתם לאחרונה אין סעיף מיוחד לגבי הכרזת המדינה הפלסטינית בארבעה במאי 99', ואולם יש סעיף האוסר על פעולות חד צדדיות, שדוברי ממשלת ישראל פרשוהו כהתחייבות פלסטינית להמנע מהכרזה על מדינה פלסטינית עצמאית עם תום הסדר הביניים. אולם בתקשורת הפלסטינית המקומית, ממשיכים אנשי הרשות הפלסטינית וה'פתח' להצהיר כי ההכרזה על המדינה העצמאית מתוכננת לחמישה במאי 1999.

 

חבר הועדה המרכזית של תנועת ה'פתח' ויו"ר ועדת החינוך במועצה המחוקקת, עבאס זכי, למשל, קבע כי מאחר שתקופת הביניים תבוא לסיומה במאי 1999, לא תחשב ההכרזה על המדינה העצמאית לפעולה חד צדדית או פעולה המפרה את ההסכם.[6]

 

השר הפלסטיני לעניינים פרלמנטריים, נביל עמרו, אמר כי הישגו הבולט ביותר של ההסכם הוא בכך שהפלסטינים לא התחייבו לבטל את מטרתם הלאומית המתבטאת בהקמת המדינה העצמאית "לא מבחינת המהות ולא מבחינת העיתוי".[7] גם מזכ"ל הקבינט הפלסטיני, אחמד עבד אל-רחמן, הכריז כי "ההנהגה הפלסטינית השאירה את הדלת פתוחה להכרזת המדינה בארבעה במאי 1999"[8] ושר התכנון ושיתוף הפעולה הבינלאומי, נביל שעת', הצהיר כי "ההכרזה על המדינה הפלסטינית תתקיים בין אם נגיע להסכם עם הישראלים ובין אם לאו."[9]

 

מאז כינוס עצרת האו"ם בספטמבר 98' ובמיוחד לאחר החתימה על ההסכם בוושינגטון באוקטובר 98', התבטא ערפאת בזהירות בנוגע להכרזת המדינה ואמר כי היא זכות השמורה לפלסטינים, זאת מבלי לציין את התאריך המיועד להקמתה. אולם, בחגיגות שנערכו בשכם לציון יום השנה העשירי להכרזת העצמאות באלג'יר (15.11.88), חזר ערפאת על עמדתו ואמר כי הכרזת המדינה תתקיים בארבעה במאי 1999[10]: "כן, אנו חפצים במדינה במאי [1999]... אני אומר לכם שהמדינה הזאת בוא תבוא, בוא תבוא, בוא תבוא... אנו עוקרים בכוח את אדמתנו, אשר אללה בירך אותה. כן, אנו עוקרים בכוח את הארץ המבורכת הזו טפח אחר טפח, כדי להקים עליה את מדינתנו בארבעה במאי 1999... השלום הוא השלום הפלסטיני, הוא שלום [מסגד] אל-אקצא, הוא שלום כנסיית הקבר וירושלים היא הבירה הנצחית של המדינה הפלסטינית, יסכים [לכך] מי שיסכים ויסרב [לכך] מי שיסרב. 'ברוח [החללים] ובדם נפדה אותך, הו פלסטין'..."[11]

 

להלן סדרה בת שלושה פרקים המסכמת את העמדות הפלסטיניות לגבי מספר היבטים מרכזיים בשאלת הכרזת המדינה בארבעה במאי 1999. הפרק הראשון עוסק בעמדותיהם העקרוניות של תומכי הכרזת המדינה במועד שנקבע ושל שולליה. הפרק השני עוסק באופיה העתידי של המדינה  והפרק השלישי עוסק במענה הפלסטיני לתגובות הישראליות הצפויות להכרזה. שלושת הפרקים יפורסמו במהלך החודש הקרוב.

 

חלק א'- עמדות עקרוניות

 תומכי הכרזת המדינה במאי 1999 מציינים, בראש ובראשונה, כי לפלסטינים יש זכות הסטורית להקים מדינה עצמאית.[12] זכות זו עולה בקנה אחד עם רצון הקהילייה הבינלאומית ומעוגנת במספר החלטות בינלאומיות ובראשן החלטות 242 ו338- והחלטה 181, היא החלטת החלוקה. זכות זו גם ניכרת בהסכמים שנחתמו בין ישראל לבין הפלסטינים[13], אשר מובילים – לדעת תומכי ההכרזה - להקמת מדינה פלסטינית עצמאית, שכן "הפלסטינים נכנסו לתהליך השלום על בסיס הכרתם במדינת ישראל תמורת הכרת הישראלים במדינה פלסטינית".[14]

 

מנגד, יש המתנגדים להכרזה ורואים בה פשרה עקרונית עם ישראל, ולכן הם דוחים אותה באופן עקרוני. תנועת ה'חמאס', למשל, רואה בהכרזה ויתור על זכויותיהם הלגיטימיות של הפלסטינים ומבהירה כי היא "דוחה הקמה של מדינה פלסטינית לפני שחרורה המלא של אדמת פלסטין".[15] מנהיג ה'חמאס', השיח' אחמד יאסין, הסביר כי "שחרור האדמה והעם קודמים להכרזת המדינה".[16]

 

הן התומכים והן המתנגדים להכרזת המדינה במועד שנקבע מוסיפים גם נימוקים הנובעים משיקולים מעשיים ומניתוח מציאותי של יחסי הכוחות בין ישראל לפלסטינים:

ההיבט המשפטי: עם סיום שלב הביניים יווצר חלל פוליטי ומשפטי באדמות הפלסטיניות, שכן תוקף סמכויותיו של ראש הרשות וסמכויות המועצה המחוקקת יפקע במועד זה. הכרזת המדינה, טוענים המצדדים ברעיון, תבטיח את המשכיות השלטון. לגישתם, לא ניתן להחליף את ההכרזה במהלך מדיני אחר, כגון הארכת שלב הביניים, שכן מהלך מסוג זה עשוי לעודד את הישראלים לחשוב שהאוטונומיה יכולה להפוך לפתרון קבע.[] 17

 

לעומתם, המתנגדים להכרזה טוענים, כי דווקא ההכרזה היא שתביא להנצחת הסטטוס-קוו ותעודד את הישראלים לחשוב כי ניתן לצמצם את אזורי השליטה הפלסטינית לעזה ולערי הגדה המערבית, ללא ירושלים. [18] בנוסף לכך, סבורים המתנגדים, ההכרזה עשויה לפגוע במרכיבים חשובים אחרים של הבעיה הפלסטינית שכן היא תביא למאבק על הכרה בינלאומית ולמאבק על הגבולות ותזניח שאלות מרכזיות כגון נושא ירושלים, הפליטים, האדמה שנותרה תחת השלטון הישראלי וההתנחלויות.[19]

 

ההיבט הפוליטי: הכרזת המדינה, טוענים תומכיה, היא התוכנית המדינית שמציעה הרשות הלאומית הפלסטינית כפתרון לקיפאון בתהליך השלום.[20]

 

אולם, פתרון זה הוא פתרון שטחי, טוענים מתנגדי ההכרזה, שכן הוא נועד להציע תקווה קטנה לפלסטינים המתוסכלים לנוכח מדיניות ממשלת ישראל, וכן להתמודד עם כל גורם פנימי אופוזיציוני הטוען כי הרשות נכשלה וכי עליה לפנות את מקומה לכוח לאומי אחר.[21]

 

ההיבט הבינלאומי: הכרזת המדינה, מקווים התומכים, תביא להכרה בינלאומית במדינה הפלסטינית ותאלץ את ישראל להתייחס למדינה כאל עובדה קיימת. ההכרזה גם תוכיח כי הפלסטינים דבקים בהחלטתם ואינם מהססים לנקוט בצעדים חד צדדיים כדי לקבוע עובדות בשטח לנוכח הקפאון בתהליך השלום.

 

אכן, להכרזה תהייה השפעה במישור הבינלאומי, מסכימים מתנגדיה, ואולם תהייה זו השפעה שלילית, שכן היא תסיט את דעת הקהל העולמית מהבעיה האמיתית של הפלסטינים ותשנה את ההתיחסות העולמית אל הפלסטינים מבעלי זכות – שעדיין היא גזולה - לעם שהשיג את זכותו באמצעות השגת המדינה והעצמאות.[22]

 

ההיבט המעשי: קריאה מציאותית של המצב מצביעה, לדעת תומכי הכרזת המדינה, על כך שלא ניתן לחזור למצב שהיה קיים בעבר [לפני הסכם אוסלו], או לדרוך במקום מחשש ל"התפוצצות המצב".[23]

 

ואולם, הכרזת מדינה במצב של חוסר ריבונות על מירב שטחה של המדינה המוכרזת, טוענים מתנגדיה, היא חסרת הגיון וחסרת תוכן ממשי. הכרזה זו לא תהיה שונה מהכרזת העצמאות באלג'יר שלא שינתה דבר בחייהם של הפלסטינים. יתר על כן, הכרזת המדינה עשויה להוות אמתלה לישראל לכפות את עצמה על הפלסטינים בכוח רב יותר מכפי שהיא עושה כעת ולהביא לתגובות קשות יותר של ישראל כנגד הפלסטינים.[24]

 

שוללי ההכרזה מעלים נימוקים ריאליסטיים נוספים, וטוענים כי הפלסטינים אינם מוכנים עדין להקים את מדינתם העצמאית וכי יש להקדים מהלך כזה בפעולות רפורמה פנימיות[25]: המשטרה הפלסטינית אינה מצליחה לשלוט ביעילות אפילו באזורים בהם היא אמורה לשלוט, עדיין אין כלכלה פלסטינית אמיתית: המים, החשמל, היבוא, היצוא והתקשורת הטלפונית עדיין תלויים לגמרי בישראל ובמטבע המתבסס על הדולר ועל שקלים ישראליים ודינרים ירדניים.[26]

 

בנוסף לכך, מאזן הכוחות עדיין פועל לטובת הצד הישראלי, והצד הפלסטיני עשוי שלא להצליח לגייס תמיכה ממשית להכרזת המדינה, כולל גיוס בעל ברית שיהיה מסוגל להתערב על מנת להגן על המדינה.[27]

 

לנוכח המציאות בשטח, מטיל חלק מן הדוברים הפלסטיניים ספק ברצינות כוונותיה של הרשות וסבור כי הדיון בנושא נועד ללחוץ על ישראל והוא למעשה טקטיקה פוליטית ולא אסטרטגיה.[28]