המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
מאמר מערכת ביומון סעודי: שלום ערבי– ישראלי הוא אפשרי
1/4/2008

 

מאמר מערכת ביומון סעודי: שלום ערביישראלי הוא אפשרי

 

במאמר מערכת שהתפרסם לאחרונה ביומון הסעודי "אל-וטן" נכתב כי השלום בין ישראל למצרים מוכיח כי שלום בין הערבים לישראל אפשרי. עוד נכתב כי על כל הסכם שלום לכלול את הבעיה הפלסטינית על כל צדדיה, על מנת שהסכמי השלום יהפכו לנורמליזציה ממשית.

להלן תרגום המאמר:

 

"ב-26 במרץ 1979 חתמו נשיא מצרים, אנואר אל-סאדאת וראש ממשלת ישראל באותו זמן, מנחם בגין, על הסכמי 'קמפ-דייוויד'. כמו כן, חתם על ההסכמים הנשיא האמריקאי ג'ימי קרטר בשם ארצות הברית, אשר נתנה חסותה למשא ומתן. בלי להיכנס לנסיבות הבינלאומיות, האזוריות והערביות אשר אפשרו ההגעה להסכמים אלו, ולמרות ההתנגדות החזקה לה זכו באותה תקופה והצעדים בהם נקטו רוב מדינות ערב נגד מצרים, דוגמת ניתוק היחסים עמה, העברת מטה הליגה הערבית מקהיר לתוניס והקפאת חברותה של מצרים בה, ושאר אמצעי הענישה - ייתכן וישנם כמה לקחים שהערבים, ישראל והקהילה הבינלאומית יכולים ללמוד מהם כדי להגיע לפתרון קבע לבעיית המזרח התיכון.

 

הלקח הראשון הוא שהגעה להסכם שלום בין הערבים לישראל היא דבר אפשרי, אם קיים רצון אמיתי אצל כל הצדדים. לנשיא סאדאת בהחלט היה רצון אמיתי להגיע להסכם שלום, ודבר זה נכון גם לגבי ממשלת ישראל דאז – כל צד והמניעים שלו. קיומו של רצון זה היה הגורם הבסיסי לכך ששני הצדדים, המצרי והישראלי, לקחו על עצמם [לפתוח] בתהליך של משא ומתן מפרך בקמפ-דייוויד שהוביל לאישור סעיפי ההסכם.

 

הלקח השני הוא התפקיד החיובי והפעיל שארצות הברית יכולה למלא בכל משא ומתן ערבי-ישראלי עתידי. אין זה סוד שהממשל של הנשיא קרטר הפעיל לחצים גדולים גם על מצרים וגם על ישראל, כדי להתגבר על המכשולים שעמדו בפני המשא ומתן. הלחצים היו שווים זה לזה במידה מסוימת, דבר שאפשר לשני הצדדים לקבל אותם ולהיכנע להם.

 

הלקח החשוב ביותר הוא שכל הסכם שלום עתידי צריך לטפל בלב הסכסוך הערבי-ישראלי, והוא הבעיה הפלסטינית על כל ממדיה הגיאוגרפיים, המדיניים, הביטחוניים, הכלכליים וההומניטאריים. על ההסכם לכלול החזרת כל השטחים הערביים הכבושים לבעליהם ולהגיע לפתרון הוגן שכל הצדדים יסכימו לו. זאת כדי שסעיפי הסכמי השלום יהפכו מסתם דיו על הנייר לנורמליזציה ממשית שאותה יקבלו עמי האזור מבלי להרגיש מרומים ועשוקים.

 

על אף שעברו קרוב לשלושה עשורים מאז הסכמי קמפ-דייוויד, הרחוב המצרי עדיין רחוק לחלוטין מנורמליזציה [עם ישראל]. זאת בשל הזדהותם של המצרים עם סבלם של אחיהם בפלסטין, ועקב התנגדותם לצעדים ולהתקפות האכזריות בהם נוקטת ישראל נגד הפלסטינים ונגד מדינות ערביות אחרות.

 

את הלקחים הללו המחישה היוזמה הערבית לשלום אשר קבעה את הסכסוך הערבי-ישראלי במסגרתו הנכונה והציעה פתרונות מתאימים עבורו. לפיכך, יוזמה זו היא הבסיס המציאותי המתאים ביותר לכל תזוזה לעבר השלום באזור. אולם, אי-היענותה של ישראל ליוזמה והמחלוקות הפנים-ערביות שהולכות ומעמיקות מיום ליום, גרמו לקהילה הבינלאומית להסס בנקיטת צעדים כלשהם לכיוון הפעלת יוזמה זו.

 

לפיכך, על הממשלות הערביות לעשות את חשבונותיהן מחדש ובשקט, הרחק מכל חשבונות צרים, כדי לזרוק מחדש אור על האויב האמיתי של הערבים, ולאלץ את ישראל להפסיק את תוקפנותה שנמשכת מזה שישים שנה, ואשר לעולם לא תיפסק כל עוד ישראל לא תמצא עמדה ערבית מאוחדת שתאלץ אותה לעשות את חשבונותיה מחדש באזור".[1]  



[1]  אל-וטן (סעודיה), 28.3.2008.