פרשן אמירתי משרטט את תרחיש "ליל נפילת טהראן": אירוע שיעצב מחדש את מאזני הכוח במזה"ת

 

הפרשן הפוליטי האמירתי, סאלם אל-כתבי, פרסם ב-5.2.26 באתר הסעודי אילאף ובאתר האישי שלו מאמר תחת הכותרת "ליל נפילת טהראן", בו תיאר תרחיש אפשרי של נפילת המשטר האיראני בקרוב. אל-כתבי העריך כי תקיפה אינטנסיבית על מרכזי ההנהגה, שיתוק חדרי המבצעים ושיבוש רשתות התקשורת הצבאיות של איראן תוביל די מהר לקריסת המשטר, מבלי שהמערב יצטרך להפעיל לחץ נוסף וכי קריסה זו תהיה "תחילתו של שלב מדיני חדש שישרטט מחדש את המפה האסטרטגית" של המזה"ת. לדבריו, המשטר הדיקטטורי האיראני, שאימץ מראשיתו רטוריקה של שנאה ועוינות כלפי ארה"ב, ישראל והיהודים, ביצע בשנה האחרונה כמה טעויות וצעדי הסלמה - בכללם תקיפת ישראל, העלאת רמת העשרת האורניום ודיכוי המחאות הפנימיות - המהווים יחד "טעות גדולה בהערכת המצב שדחקה אותו לפינה אשר יתקשה לצאת ממנה".

 

תמונת אילוסטרציה של הפצצות בטהראן שסאלם אל-כתבי צירף למאמר באתר שלו[1]

 

להלן תרגום קטעים ממאמרו:

 

"המשטר האיראני הוא משטר תיאוקרטי, שנולד בסוף שנות השבעים ועדיין שרוי במנטליות של אותה תקופה... כאילו הזמן נעצר שם ולא התקדם...

 

ההיסטוריה אינה מכבדת משטרים המתקיימים מהדהוד של סיסמאות. כאשר השיח של 'מוות לאמריקה', 'מוות לישראל' ו'קללה על היהודים' הופך לפזמון יומיומי, זו ראייה לחוסר יכולתו [של המשטר] לייצר מדיניות חלופית; וכאשר העוינות הופכת לדוקטרינת השלטון, המשטר מאבד את יכולתו לחזור בו [מדוקטרינה זו] מבלי לערער את יסודות הלגיטימיות שלו.

 

מאז שנותיו הראשונות אימץ המשטר [האיראני] רטוריקה של גיוס המבוסס על יצירת עוינות כלפי ארה"ב, ישראל והיהודים, כחלק מזהותו הפוליטית המוצהרת. רטוריקה זו לא היתה רק סיסמאות חולפות, אלא הפכה לכלי גיוס פנימי ולמסגרת מארגנת של מדיניות החוץ גם יחד. בחלוף הזמן, התברר כי המשך הגישה הזו אינו מאפשר [למשטר] להרגיע את המצב או למצב [עצמו] מחדש, וכי קשה להכיל או לאלף משטר שמבסס את הלגיטימציה שלו על היגיון של עימות תמידי, בלא שהדבר יגבה מחיר הולך וגובר. לפיכך, רבים מהעוקבים אחר המצב סברו כי ההתמודדות עם מודל [משטר] זה חייבה מדיניות תקיפה יותר של הרתעה ובלימה עוד בשלב מוקדם, בטרם יצטברו השלכותיו על המזה"ת.

 

השאלה ההגיונית בהקשר זה היא: אם המשטר [סובל] משבריריות מבנית כזו, מדוע הוא לא קרס כבר לפני שנים? התשובה היא שמשטר המולות נהנה במשך זמן רב מאיזון עדין [שאפשר את המשך הישרדותו]. איזון זה כולל: יריבים שאינם מעוניינים בקריסתו המוחלטת מחשש לכאוס; סביבה פנימית שחוששת מן הלא נודע יותר מאשר מהמשך המציאות הקיימת; ויכולת תמידית [של המשטר] להפוך כל לחץ חיצוני [עליו] לכלי של גיוס פנימי. איזון זה הוא שהאריך את חיי המשטר, לא כוחו שלו.

 

אך, משטרים לא קורסים רק מפני שהם חלשים, אלא משום שהם מבצעים טעות גדולה בהערכת [המצב] ברגע הלא נכון. במקרה של איראן הטעות הזו אינה מתבטאת במעשה בודד, אלא בצבר של החלטות ו[צעדי] הסלמה בו זמנית ששינו באחת את כללי העימות: תקיפת מדינת ישראל ישירות באמצעות טילים וכטב"מים, בצעד תקדימי, שברה את עקרון המלחמה באמצעות פרוקסיז, שהאזור הורגל אליה במשך שנים; [בנוסף גם] דחיפת הזרועות החמושות הקשורות לאיראן להרחיב את היקף תקיפותיהם על ישראל העבירה את העימות מזירות צדדיות אל עימות רב-חזיתי [במקביל]; במקביל, העלאת רמת ההעשרה הגרעינית בפרובוקציה פומבית הפכה את תיק [הגרעין] ממסלול דיפלומטי ש[הטיפול] בו נדחה לתיק ביטחוני דחוף בעיני יריביה. [כמו כן] היחס האכזרי למחאות הפנימיות החליש את החזית הפנימית בדיוק בזמן שבו המשטר הרחיב את העימות אל מחוץ לגבולותיו.

 

המשטר יכול היה לעמוד בהשלכות של כל אחד מהצעדים הללו בנפרד, אך שילובם בו זמנית הוא שהיווה את הטעות הגדולה בהערכת המצב, אשר דחקה את המדינה לפינה שקשה לצאת ממנה...

 

התרחיש של 'ליל נפילת טהראן', אם יתממש, יתחיל כך: תקיפה אינטנסיבית על מרכזי ההנהגה, שיתוק חדרי המבצעים ושיבוש רשתות התקשורת הצבאיות. המשמעות של פגיעה בעמדות ההגנה ובמרכזי התקשורת, היא אובדן יכולתה של ההנהגה לראות את שדה הקרב בטרם תאבד יכולתה להילחם. לנוכח ריבוי מוקדי קבלת החלטות בתוך המדינה - ובכלל זאת הממסד הדתי, מנגנוני הביטחון, משמרות המהפכה האיראניים והבירוקרטיה האזרחית - העיכוב בקבלת ההחלטה הופך לגורם קריטי. ברגע זה בדיוק היריב אינו צריך [להפעיל] עוד לחץ, משום שהמשטר יתחיל לקרוס מבפנים.

 

ללא ספק, התרחיש של 'ליל נפילת טהראן' אינו סיפור של טילים, אלא נקודת מפנה גדולה שתותיר השלכות רחבות מעבר לגבולות איראן עצמה. עם קריסת משטר המולות התיאוקרטי ישורטטו מחדש מאזני הכוחות במזה"ת ורשתות ההשפעה הקשורות בה ימצאו עצמן ללא מוקד קבלת החלטות, ללא מימון וללא הכוונה.

 

[כתוצאה מכך] יפתחו מחדש גם נושאים שהוקפאו למשך זמן רב בכמה זירות, מלבנון ועד עיראק ותימן, שם מאזני הכוחות הפנימיים ישתנו אוטומטית בהיעדר המטריה האיראנית. גם שיקולי הביטחון, האנרגיה והמעברים הימיים באזור יוסדרו מחדש, משום שאחד מגורמי המתיחות הקבועים יתבטל לפתע. או אז האירוע לא יהיה רק קריסתו של משטר דיקטטורי כושל, אלא תהיה זו תחילתו של שלב מדיני שבו תשורטט מחדש המפה האסטרטגית של המזה"ת כולו."[2]