העוינות לארה"ב – השוואה בין עמדת המנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמנאי, לבין עמדת מבקר המשטר הבולט, פרופ' צאדק זיבאכלאם

 

מאת איילת סביון

הקדמה

דוח זה משווה בין עמדתו של המנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמנאי, בנושא הרגיש של היחס לארה"ב, עמדה המשקפת את יחס משטר המהפכה האסלאמית באיראן כלפיה, לבין עמדתו של מבקר המשטר הבולט, פרופ' צאדק זיבאכלאם, בסוגיה זו.

 

האינטלקטואל הרפורמיסטי, פרופ' צאדק זיבאכלאם, איש המהפכה שמילא תפקיד בכיר במנגנון המשטרי בתחילת שנות המהפכה (היה בעברו מתומכי הסטודנטים שהשתלטו על שגרירות ארה"ב) וחצה את הקווים עם השנים, מהווה אנטיתזה לאידיאולוגיה העוינת של משטר המהפכה ביחס לארה"ב. (הדוח עם ההתבטאות המלאה של פרופ' זיבאכלאם פורסמה ב-30.10.2025 האינטלקטואל הרפורמיסטי, צאדק זיבאכלאם: "איראן לא ויתרה על הסיסמה 'אנחנו נשמיד את ישראל'... אנחנו לא רק קראנו סיסמאות אלא [גם] יצרנו את ציר ההתנגדות... איראן נקטה כל צעד שניתן כדי לפגוע בישראל... אך ישראל מעולם לא חיפשה להשמיד את איראן!")

 

היחס העוין לארה"ב מצד הרפובליקה האסלאמית של איראן עומד בשורש האידיאולוגיה של משטר המהפכה האסלאמית של איראן ומוצג כעקרון דתי (ראו להלן). המשטר האיראני רואה את ארה"ב כ"שטן הגדול" (ואת ישראל כ"שטן הקטן") ומייחס לארה"ב אחריות לכל העוולות, באיראן ומחוצה לה.

 

העוינות לארה"ב, למערב ולערכיו היא אידיאולוגית ומבנית. משטר המהפכה האסלאמית מציע למעשה סדר עולמי אחר שמתחרה בסדר העולמי המערבי שארה"ב מנהיגה. בראיית המשטר האסלאמי באיראן כדי שהסדר העולמי האסלאמי יכונן, הסדר העולמי הנוכחי, המערבי, צריך ליפול. לטענת המנהיג העליון, עלי ח'אמנאי, ארה"ב דורשת את כניעת איראן האסלאמית למרותה אך הוא מציב את איראן ככוח שווה ובעל עדיפות רוחנית ומוסרית שיכניע את  ארה"ב וכדי לעשות זאת איראן האסלאמית צריכה להתחזק צבאית וטכנולוגית. המונח "השטן הגדול" שמייחס המשטר האיראני לארה"ב אינו גידוף בלבד אלא מהווה הגדרה לזיהוי הכוח שמונע את כינון הסדר העולמי האסלאמי וביסוסו.

 

הממד האידיאולוגי הוא המרכיב המרכזי במשטר המהפכה אשר בא לידי ביטוי אצל כל דוברי המשטר בכל היבטי החיים. עניין זה איננו מוכר ואיננו מובן לכל הגורמים הפוליטיים, האינטלקטואליים, התרבותיים והאסטרטגיים במערב וככל שהם נדרשים לו הם מתעלמים ממנו ו/או מבטלים את קיומו ומסבירים את מדיניותה של איראן של המהפכה בהסברים מסוגים שונים המשקפים את התפישות המערביות שלהם עצמם.

 

מסיבה זו ח'אמנאי מנצל את החלל הפוליטי הריק ומציע לאמריקאים להתנהל מול איראן במישור מעשי ולהתעלם ממשמעות האידיאולוגיה של המשטר שלו המהווה איום על הציביליזציה המערבית (הקריאות השגורות "מוות לארה"ב" וקביעתו כי הסיסמה "מוות לאמריקה" אינה נושא כה חשוב עד כדי כך שהאמריקאים יתנגדו [לה], יתעמתו או יתווכחו עם איראן בגללה") בשעה שהמשטר האיראני דווקא דבק באידיאולוגיה שלו.  

 

ב-3.11.2025 נשא ח'אמנאי נאום בפני תלמידים וסטודנטים לרגל יום השנה להשתלטות על שגרירות ארה"ב בטהראן ב-4.11.79, אותו כינה "יום של כבוד, יום של ניצחון" והתייחס לסוגיות אחדות בהן היחס לארה"ב ותפיסת שגרירות ארה"ב בטהראן ב-1979, אותה הגדיר אותו הגדיר "פעולה אמיצה". ח'אמנאי ניסה לתרץ את העוינות המבנית של איראן האסלאמית לארה"ב בטענה כי ארה"ב היא זו שעוינת את איראן ועמה – עוינות שהחלה, לדידו, בהפלת משטר ראש ממשלת איראן מצאדק ב-1953, וסיבותיה פוליטיות וכלכליות בעיקרן. לצורך קיבוע הנרטיב שארה"ב היא שעוינת את איראן חוזר ח'אמנאי על רשימת העוולות שהמשטר האיראני טוען שארה"ב גרמה במזיד לאיראן (עליה חוזרים בכל נאום ואירוע של המשטר לציבור).[1]

 

לעומתו, פרופ' צאדק זיבאכלאם קבע בריאיון לאתר תאבנאכ האיראני ב-30.9.2025, בביקורת חריגה בנוף הפוליטי האיראני כי האחריות הישירה למתיחות האזורית מוטלת על המשטר האיראני ולא על אויביו, כלומר, ארה"ב וישראל. הוא קבע כי "ההתעקשות [של המשטר] על האיבה לאמריקה פגעה בשורש האינטרסים הלאומיים שלנו" וכי איראן האסלאמית היא העוינת אידיאולוגית את ארה"ב ואת הסדר המערבי האיבה לאמריקה.

 

העוולות שמייחס המשטר באיראן לארה"ב – דיכוי פוליטי, ניצול כלכלי והשחתה מוסרית

המשטר האסלאמי רואה בארה"ב כוח אימפריאליסטי שהפעיל מאז ומתמיד מדיניות נצלנית כלפי העולם השלישי וכלפי איראן בפרט, לפני המהפכה ולאחריה. המשטר האסלאמי באיראן מאשים את ארה"ב בהפעלת דיכוי פוליטי רב שנים: בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת היתה מעורבת יחד עם בריטניה בהפלת ראש ממשלת איראן, ד"ר מוחמד מצאדק, ובביסוס משטר השאה. היא הואשמה בתמיכה במשטר השאה כנגד העם האיראני בעשורים הבאים, בתמיכה "במשטרים ריאקציוניים" דוגמת סעודיה ותמיכה בישראל כנגד המוסלמים בכלל והפלסטינים בפרט. להאשמות אלה נוספה ביקורת נוקבת על נכונותה להתיר את אשפוזו של השאה בתחומה לאחר הדחתו, תמיכתה בעיראק במלחמת שמונה השנים (1980-1988) ומעורבותה בתהליך השלום של ישראל עם מדינות ערב. בתחום הכלכלי מאשימה איראן את ארה"ב בהפעלת מדיניות אקטיבית והפעלת סנקציות נגד משטר המהפכה האסלאמית. מדיניות זו כללה בין היתר חוקים להקצאת תקציב להפלת המשטר האיראני, סנקציות כלכליות וכפיית מדיניות אנטי-איראנית על מדינות שלישיות.

 

בנוסף, ארה"ב – "היהירות העולמית" – מואשמת ע"י המשטר האיראני בניהול מתקפה רוחנית-תרבותית נגד איראן והחדרת תרבותה הריקה והבלתי מוסרית שערכיה הם חומרנות, ניצול כלכלי ושחיתות מוסרית, סקסיזם, אמנציפציה של נשים, גזענות, עריצות ודיכוי.

האידיאולוגיה של המשטר מזהירה מפני שעבוד האופי הלאומי והתרבותי האיראני אסלאמי לתפישות המיובאות מהמערב.

 

להלן יוצגו ההשקפות השונות של מנהיג איראן ח'אמנאי ושל פרופ' זיבאכלאם ביחס לארה"ב כפי שעלו בדבריהם לאחרונה:

 

המנהיג העליון, עלי ח'אמנאי, בנאום ב-3 בנובמבר 2025 לציון יום השנה להשתלטות על שגרירות ארה"ב בטהראן בשנת 1979: עמדת ח'אמנאי באשר להשתלטות ב-1979 על שגרירות ארה"ב בטהראן: "זהו יום של כבוד, יום של ניצחון"

המנהיג העליון, עלי ח'אמנאי, כינה בנאומו ב-3.11.2025 את ההשתלטות על שגרירות ארה"ב בטהראן ב-1979 פעולה "אמיצה" ואמר כי זה היה "יום ניצחון וגאווה" עבור העם האיראני. הוא אמר:

 

"ניתן להתייחס לאירוע ה-4.11.79 וכיבוש השגרירות האמריקאית בידי הסטודנטים משתי זוויות: מזווית היסטורית, ומזווית הזהות... מבחינה היסטורית, ללא ספק, בהיסטוריה העתידית של המדינה, יום זה יהיה יום של גאווה וניצחון לאומה. זהו יום בו הצעירים שלנו העזו, מול מעצמה שממנה פחדו פוליטיקאים בעולם, ותקפו ללא פחד את שגרירותה מהסיבה שאסביר כעת.

 

זהו יום של כבוד, יום של ניצחון... ה-4.11.79 הוא היום שבו הסטודנטים שלנו הלכו וכבשו את השגרירות האמריקאית. זהו אחד הימים שחייבים להישאר בהיסטוריה שלנו, בזיכרון הלאומי שלנו; אסור לשכוח אותו, וכל עמנו חייב להיות מודע לכך...

 

המנהיג העליון, עלי ח'אמנאי [2]

 

אבל מבחינת הזהות שהיא חשובה יותר, ההשתלטות על השגרירות [האמריקנית] הבהירה את זהותו האמיתי של ממשל אמריקה, וגם הבהירה והגדירה את זהותה האמיתית והטבועה של התנועה האסלאמית והמהפכה האסלאמית. זוהי ההשפעה של אירוע זה מבחינת הזהות. כמובן, אנו האיראנים ידענו על אופייה היהיר של אמריקה. זה לא שלא ידענו מה אמריקה מתכננת – אסביר בהמשך – אבל תקרית זו הבהירה לנו את העניין עוד יותר. אני רוצה שאתם, הצעירים היקרים, תבינו את עומק הסוגייה; שתשימו לב היטב."

 

ח'אמנאי על יחס המשטר האסלאמי לארה"ב: הממשל האמריקאי הוא יהיר, שטני וגזלן, הוא האויב האמיתי של האומה האיראנית

"ראשית, הרשו לי להגדיר מהי 'היהירות'. כשאנו אומרים 'היהירות העולמית', מה פירוש המילה 'יהירות'? המילה 'יהירות' היא מילה שמופיעה בקוראן. כפי שסיפרו ואמרו לי, המילה 'יהירות' ונגזרותיה חוזרות על עצמן כחמישים פעמים בקוראן. 'יהירות' פירושה עליונות עצמית. זוהי משמעותה של 'יהירות', (כלומר) מדינה, אדם, קבוצה, רואים את עצמם במצב של עליונות עצמית. כמובן, (זוהי) תכונה רעה, אך היא אינה גורמת לאיבה. האדם היהיר הראשון היה אבליס [דמות השטן בקוראן], וכאשר האל אמר שהוא רוצה לברוא את האדם, [אבליס] אמר 'אני נעלה על אדם, לא אשתחווה לאדם', וקללת האל תפסה אותו לנצח.

 

'יהירות' פירושה עליונות עצמית. עם זאת, ישנם שני סוגים של עליונות עצמית: יש זמן שבו אדם או ממשלה רואים את עצמם כנעלים על אחרים, אך לא עושים דבר נגד אחרים. גם זו לא תכונה טובה. יהירות היא רעה. עליונות עצמית היא לא דבר טוב אבל היא לא יוצרת איבה או עוינות, היא פשוט רעה.

 

אבל יש פעמים שממשלה, בן אדם, קבוצה, בריון מחשיב את עצמו כנעלה על אחרים ונותן לעצמו את הזכות להסתכסך עם אחרים, לפגוע באינטרסים חיוניים של אחרים ולקבוע מה יעלה בגורלם. יהירות בצורה כזו היא רעה. ממשלה – נניח שזו היתה ממשלת בריטניה בזמנו, או הממשל האמריקני כיום – נותנת לעצמה הזכות להקים, למשל, עשרה בסיסים צבאיים במדינה שאין בה ממשלה חזקה או אוכלוסייה ערנית, לספק לעצמה מתקנים, לגזול ממנה את הנפט שלה, לקחת ממנה את הרווחים שלה ולבזוז את משאבי הקרקע שלה. זוהי יהירות. זוהי היהירות שאיתה אנו מתמודדים, זוהי היהירות שאנו מדברים עליה, זוהי היהירות שאנו קוראים סיסמאות נגדה.

 

ובכן, ארצנו התמודדה עם יהירותה של אמריקה. עד לפני מלחמת העולם השנייה, הממשל האמריקני לא היה ממשל שפלש למדינה זו או אחרת. לאחר מלחמת העולם השנייה, הממשל האמריקני הפך לממשל יהיר באותם מובנים כפי שאמרנו. היא [אמריקה] כבשה כל מקום, גזלה בכל מקום, חדרה לכל מקום ובכל מקום בו האינטרסים שלה דורשים זאת, בכל דרך שהיא, לפעמים בכעס ובמבט זועף, לפעמים בחיוכים, לפעמים בכוח, לפעמים בשוחד, היא תגרום לאינטרסים שלה לגבור על האינטרסים של [יתר] האומות. ובכן, זהו המצב של אמריקה. זה קרה בתקופה ההיא – שאנחנו דנים בה, השנים 1977 ו-1978 – עם המהפכה [באיראן]. זה מה שהוצב מול הרפובליקה האסלאמית. כמובן, לנו האיראנים היתה היסטוריה עם אמריקה. כלומר, לא שלא הכרנו את טבעה היהיר של אמריקה, אחרי הכל, הכרנו את אמריקה מאז ה-19 באוגוסט [הפלת ממשלת מוצאדק וההפיכה באיראן (1953)].

 

​ההפיכה ב-19 באוגוסט 1953 היתה אירוע חשוב. תראו, הרשו לי לומר משפט על ה-19 באוגוסט: אנשים רבים עדיין לא מבינים את חשיבות ההפיכה ב-19 באוגוסט ואת המכה שהיא הנחיתה על איראן... במשך כארבעים שנה לאחר כינון החוקה [1906], ארצנו היתה נתונה לכאוס ולמהומה, או שהיתה נתונה להתערבות של ממשלות זרות, או שהיתה נתונה לרודנות ולדיקטטורה האכזרית של רזא ח'אן [קצין איראני בכיר שעלה לשלטון באיראן בהפיכה צבאית, אביו של מוחמד רזא שאה פהלווי]. במשך כ-42 שנים, חיה האומה האיראנית במצב כזה במשך כמה עשורים...

 

[ב-1950], לראשונה, הוקמה במדינה ממשלה לאומית, ממשלת מוצאדק... שעמדה מול הבריטים. אנגליה היתה למעשה מלכת העולם באותה תקופה. היא היתה עליונה, חזקה וגדולה מכל המעצמות – מוצאדק לקח את הנפט של המדינה [איראן] שהיה כמעט בחינם עבור הבריטים, מהם, ובמילות אותם ימים, 'הלאים' אותו. כלומר, העמיד [את הנפט האיראני] לרשות ממשלתנו שלנו, וממשלה לאומית הוקמה במדינה.

 

בין השנים 1950-1953, שלוש שנים אלה, קונספירציות של אנגליה ובעלות בריתה הפעילו לחץ רב על ממשלה זו להפילה. מוצאדק עשה טעות פשוטה, כדי להשתחרר מהרוע של אנגליה, הוא פנה לאמריקאים, ביקש עזרה מהאמריקאים. האמריקאים חייכו אליו. כמובן, היה גם את התקדים של העיקרון הרביעי של [נשיא ארה"ב, הארי] טרומן ודברים דומים,[3] שגרמו למוצאדק לחשוב שאמריקה תעזור לו.

 

האמריקאים חייכו אליו, אך מאחורי גבו, עקב רשלנותו וחוסר תשומת ליבו, הם שיתפו פעולה עם הבריטים, ביצעו הפיכה והפילו את הממשלה שהוקמה במדינה לאחר ארבעים שנה והיתה לאומית והחזירו שוב את השאה [מוחמד רזא פהלווי], שנמלט מהמדינה. זו היתה מכה קשה לאומה האיראנית. זה הפירוש של ה-19 באוגוסט. כלומר, ממשלה שנבחרה על ידי העם, שלא רצתה לעמוד לרשות אנגליה והקולוניאליזם הזר ורצתה להיות ממשלה לאומית, ממשלה זו הופלה על ידי האמריקאים. הם השמידו אותה בכל מיני תחבולות. האמריקאים הנחיתו מכה קשה על האומה האיראנית. זוהי הסוגייה הקשורה ל-19 באוגוסט [1953]. האומה האיראנית הכירה את אמריקה מאז. היא ידעה איזו ישות מסוכנת היא אמריקה עבור המדינה. לכן, אנו מכירים את אמריקה מאז ה-19 באוגוסט. זה לא חדש עבורנו.

 

מה שאני מתכוון לומר הוא שאחרי ההפיכה וחזרתו של הנמלט, [השאה] מוחמד רזא [פהלווי], למדינה, ובמשך 25 שנים של אותו דיקטטור שהיו קשות וקשוחות כלפי העם, אמריקה היתה העוזרת התומכת ומקור העידוד של מוחמד רזא לאורך כל שנים אלו."

 

ח'אמנאי על ההשתלטות על שגרירות ארה"ב ב-1979: הסטודנטים "לא רצו להישאר בשגרירות... הם רק רצו להראות לעולם כמה העם האיראני כועס על כך שהשאה הורשה להיכנס לאמריקה.. השגרירות האמריקאית היתה חדר קונספירציות נגד המהפכה"

"ובכן, לאויב האמיתי הזה של האומה האיראנית [אמריקה] יש שגרירות כאן. האויב האמיתי של האומה האיראנית. כאשר התרחשה המהפכה [האסלאמית באיראן] האמריקאים היו הראשונים שהתנגדו לה. הם העבירו בסנאט האמריקאי החלטה נגד האומה האיראנית ונגד המהפכה. לאחר מכן, הם הרשו למוחמד רזא [שאה] להיכנס לאמריקה. הוא [מוחמד רזא שאה] אושפז בבית חולים כאילו הלך לקבלת טיפול, אך המנגנונים הפוליטיים והביטחוניים [של איראן] שמרו עמו על קשר. האומה האיראנית הבינה זאת, אנשים כעסו. הפגנות נגד אמריקה התקיימו ברחובות. מדוע? כי הם חשו שהתקרית של ה-19 באוגוסט [1953] עומדת לחזור על עצמה. הם חשו שלקיחת מוחמד רזא לשם [לאמריקה] היתה הקדמה להשבתו לאיראן, תוך שימוש בכל השיטות שיש לאמריקאים.

 

אנשים כעסו, יצאו לרחובות והפגינו. חלק מהפגנות אלו היתה תנועת הסטודנטים שנכנסו לשגרירות והשתלטו עליה. (כמובן) הם לא רצו להישאר בשגרירות. כולם צריכים לשים לב לכך. הסטודנטים [האיראנים] לא התכוונו להישאר בשגרירות. הם רק רצו להראות לעולם כמה העם האיראני כועס על כך שהשאה הורשה להיכנס לאמריקה. זה הכל. הם רצו ללכת [לשגרירות האמריקאית], להישאר יומיים או שלושה ואז לצאת. זו היתה ההחלטה של ​​הסטודנטים. לאחר מכן, כשהם נכנסו לשגרירות, הם מצאו שם מסמכים שהראו שהנושא עמוק הרבה יותר. הנושא הוא לא נושא של החלטה שאושרה בסנאט האמריקאי. השגרירות היתה מרכז קונספירציה, תכנון וקנוניה לשיבוש המהפכה. כלומר, הם זממו (ליישם) את תוכניותיהם. זו לא היתה שגרירות [באמת].

 

לכל השגרירויות יש מרכז מידע והן אוספות מידע מהמדינה בה ממוקמת השגרירות ושולחות אותו למדינה שלהן. אין בכך שום דבר רע. זו לא היתה הבעיה עם השגרירות האמריקאית. הבעיה עם השגרירות האמריקאית היתה שהיא היתה חדר קונספירציות נגד המהפכה [האסלאמית של איראן]. לראות אנשים, להסית אנשים, ליצור ארגונים, להשתמש באי שביעות הרצון שנותרה מהמשטר הקודם, ואם הם יצליחו, [גם] לאסוף את הצבא ולפעול נגד המהפכה. (הסטודנטים) הבינו זאת. משהבינו זאת, הם נשארו בשגרירות.

 

לדעתי, זה לא מדויק לומר 'מדוע השתלטו על השגרירות? הבעיה שלנו עם אמריקה נבעה מכאן'. קודם כל, הבעיה שלנו עם אמריקה לא נבעה מהתקרית של ה-4 בנובמבר [1979], היא נבעה מה-19 באוגוסט [1953]. התנגדות האומה האיראנית לאמריקה מקורה באותה תקופה. שנית, ב-4 בנובמבר מה שעשו הסטודנטים היה למעשה גילוי הקונספירציה והסכנה הגדולה למהפכה. יבורכו! בהרבה עמל הם הצליחו לאסוף את המסמכים שאותם זרקו למגרסה, ולחבר אותם יחד כדי להבין מה קורה בשגרירות."

 

ח'אמנאי: עקב עוינותה של אמריקה היא הפילה את מטוס הנוסעים האיראני ב-1988 ודרשה מסדאם חוסין לתקוף את איראן

"אמריקה לא יכלה לסבול את המהפכה (מכיוון) שהאחרונה שלפה את הפיתיון המתוק מגרונה של אמריקה. לרשות אמריקה היה טרף ייחודי. איראן היתה נתונה לחלוטין לשליטת אמריקה. היא לקחה את הנפט שלה, היא לקחה את האינטרסים התת-קרקעים שלה [משאבי הטבע], היא לקחה את מתקניה, היא לקחה את ממונה, היא מכרה את הסחורות הרצויות לה בשם איראן בכל מחיר שרצתה. זה היה המצב. עכשיו זה נלקח מאמריקה.

 

המהפכה [האסלאמית] עמדה מול אמריקה. [האמריקאים] לא היו מוכנים לוותר בקלות כזו, ולכן החלו הקונספירציות, ואמריקה החלה בהסתותיה נגד האומה האיראנית מתחילת המהפכה. לא רק נגד הרפובליקה האסלאמית, נגד האומה האיראנית. היא החלה [בפעולותיה] נגד האומה. היא התחילה לנתק את היחסים – את ניתוק היחסים הראשון ביצעה אמריקה [יצוין כי היחסים נותקו ע"י ארה"ב שנה מאוחר יותר, לאחר תפיסת השגרירות האמריקאית בידי הסטודנטים] – אחר כך התחילה את הסנקציות ולאחר מכן, דברים שונים, אחד אחרי השני. באמת, כל מי שיודע, כלומר, זוכר ולא שוכח, את מה שעשתה אמריקה בשנים אלה, יבין את אמיתות דברי האמאם [ח'ומייני, מייסד משטר המהפכה האסלאמית]: 'שפכו את כל הזעם שלכם על אמריקה'.

 

עוינות אמריקה כלפי איראן לא היתה רק מילולית וגם לא סתם סנקציות. זו היתה עוינות מעשית. האמריקאים רקמו קשר נגד הרפובליקה האסלאמית ככל שיכלו. הם סייעו לאויבי הרפובליקה האסלאמית ככל שיכלו. הם פגעו באינטרסים של האומה האיראנית ככל שיכלו. האופי היהיר של אמריקה לא תאם את האופי של המהפכה שהוא עצמאות. אני רוצה לומר זאת: המחלוקת בין הרפובליקה האסלאמית לאמריקה אינה טקטית. היא אינה מחלוקת של כל מקרה לגופו, היא מחלוקת אינהרנטית [הדגשת ממרי]. כאשר אמריקה יכולה, היא מפילה מטוס נוסעים איראני עם שלוש מאות נוסעים בים [הפלת המטוס האיראני, טיסה 655 של איראן אייר ב-1988]. כאשר היא יכולה, היא מאלצת מישהו כמו סדאם [חוסין, שליט עיראק דאז] לתקוף את איראן ומספקת לו סיוע לסוגיו. כשהיא יכולה, היא תוקפת ישירות את המדינה. כשהיא יכולה, היא מבצעת כל מיני סוגי תעמולה נגד הרפובליקה האסלאמית. כשהיא יכולה, היא עושה הכל. זהו מצב העימות של הרפובליקה האסלאמית עם אמריקה."

 

ח'אמנאי: לאמריקאים הסיסמא "מוות לאמריקה" אינה כה חשובה עד כדי שיתנגדו [לה], יתעמתו או יתווכחו עם איראן בגללה

"יש שכותבים את ההיסטוריה הפוך. הם רואים את המחלוקת בין הרפובליקה האסלאמית לאמריקה כנובעת מ[הסיסמא של] 'מוות לאמריקה' שאתם [האזרחים] קוראים! זו תמימות מצד מישהו לחשוב שבגלל שהאומה צועקת 'מוות לאמריקה', אז האויב הזה יפעל כך או אחרת. לא, הסיסמא 'מוות לאמריקה' אינה נושא כה חשוב עד כדי כך שהאמריקאים יתנגדו [לה], יתעמתו או יתווכחו עם איראן בגללה. הנושא הוא נושא של שוני אינהרנטי, חוסר התאמה; הסוגייה היא האינטרסים המנוגדים של שני זרמים: הזרם האמריקאי והזרם של הרפובליקה האסלאמית.

 

יש השואלים: ובכן, אדוני! עכשיו, לא נכנענו לאמריקה. האם לנצח לא תהיה לנו מערכת יחסים עם אמריקה? האם, למשל, נתנגד לאמריקה לנצח? התשובה היא שראשית, טבעה היהיר של אמריקה אינו מקבל דבר מלבד כניעה [הדגשת ממרי]. כל נשיאי אמריקה רצו בכך [להכניע את האומה האיראנית] אך לא אמרו זאת. הנשיא הנוכחי [טראמפ] כן [אומר זאת]. הוא אמר שאיראן חייבת להיכנע. זה למעשה חשף את האופי האמיתי של אמריקה. מה המשמעות של כניעה עבור אומה, במיוחד אומה כמו איראן, בעלת יכולות כה רבות, כל כך הרבה עושר, כל כך הרבה רקע אינטלקטואלי וקוגניטיבי, כל כך הרבה צעירים ערניים ובעלי מוטיבציה?

 

​איננו יכולים לחזות את העתיד הרחוק כעת, אך על כולם לדעת שהפתרון לבעיות רבות כרגע הוא 'להתחזק'. יש לחזק את המדינה. הממשלה צריכה לעשות את עבודתה בעוצמה במשרדיה השונים. כוחות הצבא צריכים לעשות את עבודתם בעוצמה. והצעירים צריכים לשאוף לחינוך ולקידום מדעי בעוצמה. אם המדינה תתחזק והאויב ירגיש שהוא לא מרוויח ויסבול הפסדים מהעימות עם אומה חזקה זו, המדינה בהחלט תהפוך לחסינה. ללא ספק. כוח צבאי הוא הכרחי, כוח מדעי הוא הכרחי, וכוח מנהיגות לאומי הוא הכרחי. דברים אלה חייבים להיעשות. גם המוטיבציה שלכם, הצעירים, נחוצה. כלומר, אל תאבדו את המוטיבציה, אל תאבדו את הרוח הזו.

 

האמריקאים אומרים – לפעמים, כמובן, לא תמיד – שהם מוכנים לשתף פעולה עם איראן. שיתוף פעולה עם איראן אינו תואם שיתוף פעולה וסיוע למשטר הציוני הארור. אמריקה מסייעת למשטר הציוני הארור במצב שכל העולם ראה, הבין וגינה לאחרונה. אמריקה תומכת. במצב זה, שיתוף פעולה עם איראן הוא לא הגיוני. זה בלתי מתקבל על הדעת. אכן, אם אמריקה תנטוש לחלוטין את תמיכתה במשטר הציוני, תסיג את בסיסיה הצבאיים מכאן ולא תתערב באזור זה, אזי נוכל לבחון את הסוגיות; [אבל זה] לא קשור לעכשיו, וגם לא לעתיד הקרוב."[4]

 

פרופ' זיבאכלאם על עמדת המשטר האסלאמי כלפי ארה"ב ועוינותו כלפיה:

 זיבאכלאם: "איראן היא זו שאחרי המהפכה האסלאמית קראה את הסיסמה "מוות לאמריקה"... שנמשכת עד היום... מי שהתנהג כבדלן הייתה הרפובליקה האסלאמית של איראן שתכננה את העוינות כלפי אמריקה לאחר המהפכה, וכל מי שבמשך 46 השנים הללו ניסה למתן את העוינות הוכה והושתק"

בריאיון ב-30.9.2025 לאתר תאבנאכ האיראני השיב פרופ' זיבאכלאם לטיעוני משטר המהפכה בעניין ארה"ב והעוולות שלטענתו היא גורמת לאיראן, כפי שעלו בנאום ח'אמנאי לעיל:

א.      הממשל האמריקאי לא היה עוין למהפכה ורצה להגיע איתה להבנה עוד קודם לתפיסת השגרירות האמריקאית ב-1979

ב.      ההשתלטות על השגרירות היתה מוטעית, יצאה משליטה ולא אושרה בידי איתאללה ח'ומיני

ג.       הסיסמה "מוות לאמריקה" פגעה ופוגעת באינטרסים הלאומיים של איראן

ד.      ארה"ב לא הפילה במזיד את מטוס הנוסעים האיראני ולא חוללה מלחמת אזרחים באיראן.

 

צאדק זיבאכלאם, פרופסור אמריטוס למדעי המדינה באוניברסיטת טהראן ופעיל פוליטי [5]

זיבאכלאם: ממשל קרטר רצה בנורמליזציה עם איראן המהפכנית: "אין לנו עוינות כלפי המהפכה שלכם"

"כמה חודשים אחרי המהפכה היו שתי גרסאות בנוגע לאמריקה, לאיראן ולמהפכה האסלאמית. גרסה אחת שייכת לאופוזיציה, למלוכנים ולזרמים דומים. הם טוענים: "אמריקה דקרה את מוחמד רזא שאה פהלווי בגב, ידה של אמריקה השתלבה בידם של מהפכני איראן, והיא עשתה איתם עסקה." זו גרסה אחת. הגרסה השנייה היא גרסת הרפובליקה האסלאמית שלפיה "האמריקאים תמכו בשאה עד הרגע האחרון, דיכאו, הרגו, וכשנוכחו שאין בכך עוד תועלת – אמרו לשאה: עשה מה שתרצה. השאה, כשראה שאין טעם, עלה למטוס ויצא." אם מישהו היה בא ממאדים, השאלה הראשונה שהיה שואל היא: "סליחה, כמה אמריקות יש? האם אין רק אמריקה אחת?" ואז היה מוסיף: "אם כך, מדוע חלק מהאיראנים אומרים שאמריקה הזאת הרגה ודיכאה עד הסוף כדי למנוע את המהפכה, בעוד אחרים אומרים שדווקא אמריקה הזאת הייתה הגורם למהפכה? האם יש שתי אמריקות?" התשובה היא ששתי הגרסאות הן גרסאות פוליטיות. גם המלוכנים וחלק מהצעירים של שנות ה־80 שמאמינים כי "איזו מהפכה? האמריקאים הם שהעלו את אלה [האסלאמיסטים] לשלטון" — טועים בדרכם. וגם אתם, שאומרים כי "האמריקאים הרגו כל עוד יכלו ותמכו בשאה" — גם אתם מקדמים גרסה פוליטית..."

 

"כמה חודשים לאחר המהפכה, חל יום השנה למהפכת אלג'יר [מלחמת העצמאות של אלג'יריה נגד צרפת, שהתנהלה בין השנים 1954 ל-1962 והובילה לעצמאותה]. מאיראן גם הוזמנה משלחת. באותה תקופה אלג'יריה הייתה חשובה מאוד עבורנו כמעט כמו יום השנה למהפכה האסלאמית. המנוח מהדי באזרגאן שהיה ראש הממשלה, ד"ר מוסטפא צ'מראן [שר ההגנה הראשון שנהרג ב-1981], המנוח ד"ר אבראהים יזדי [סגן ראש הממשלה ושר החוץ הראשון בממשלה הזמנית של מהדי באזרגאן עד להתפטרותו, בנובמבר 1979, במחאה על משבר בני הערובה האמריקאיים] ועוד אחד או שניים נסעו לאלג'יריה במשלחת. כאשר התמקמו במקום האירוח, המארחים האלג'יראים הודיעו להם שהמשלחת האמריקאית מעוניינת מאוד להיפגש איתם. האיראנים שאלו מי הם חברי המשלחת האמריקאית ונענו [זביגנייב] בז'ז'ינסקי, היועץ לביטחון לאומי של אמריקה, כלומר האיש מספר שתיים בממשל ג'ימי קרטר. יחד איתו גם סיירוס ואנס [שר החוץ] והרולד בראון [שר ההגנה דאז]. בכירי הממשל [האמריקאי] הגיעו. האיראנים ישבו והתייעצו ביניהם אם להיפגש או לא. לבסוף אמרו פגישה אינה דבר מחייב ניפגש ונראה מה ברצונם לומר. הפגישה התקיימה וכיוון שהייתה פגישה רשמית ודיפלומטית נכתב תיעוד של הדברים מה שאמרנו ומה שאמרו האמריקאים.

 

עיקר דברי האמריקאים היה כך: אין לנו עוינות כלפיכם, אין לנו עוינות כלפי המהפכה שלכם, אמנם העדפנו שמוחמד רזא שאה פהלווי יישאר בשלטון ולא המהפכנים הנוכחיים בטהראן אך אין בינינו עוינות. המהפכה הייתה רצון רוב העם האיראני ואנו מכירים בה. הסיבה שביקשנו להיפגש איתכם היא ראשית, לומר שאין לנו עוינות. שנית, היו לנו עסקאות רבות עם מוחמד רזא שאה פהלווי, חלקן בעסקי נשק אך גם בתחומים אזרחיים כמו חומרי גלם, מכונות, ודברים נוספים. כעת כל החוזים האלה מושעים. חלק מההזמנות שולמו במלואן על ידכם וחלקן שולמו באופן חלקי אך הכל נותר בלתי גמור ומוקפא. בנוסף לכך, נכסי איראן בחשבונות שונים באמריקה הוקפאו. נכסים אלה היו שייכים לממשלת מוחמד רזא שאה פהלווי אך כעת אין להם מעמד ברור. אנו מבקשים שימונה מטעמכם צוות מיוחד בעל סמכויות מלאות מטעם האמאם ח'ומייני או כל גורם מוסמך אחר שיישב וידון בפתרון הבעיות הללו. מצדנו תוקם גם ועדה בעלת סמכויות מלאות שתטפל בנושאים הפיננסיים והמשפטיים האלה. הם הוסיפו עוד נקודה - אנחנו רוצים לשאול מדוע השאה הגיע לאמריקה [שכן] הדבר עורר רגישות רבה. רבים באיראן חושבים שהבאתו של השאה לאמריקה נועדה להכין הפיכה אך האמת היא שהוא חולה ואושפז בבית חולים אין לו יכולת לבצע הפיכה. הפגישה הסתיימה והמשלחת האיראנית שבה לאיראן.

 

ברגע שנחתו בשדה התעופה מהראבאד החלה גל מחאות: "מוות לבאזרגאן, זקן מטורף, איך העזת לדבר עם האמריקאים? מי הרשה לך? היית צריך לקבל את רשותו של האמאם [ח'ומיני]." כך נוצר גל התנגדות חריף שכן באותה תקופה השנאה והעוינות כלפי אמריקה היו בשיאן. האירוע התרחש בחודש נובמבר שנת 1978 [שנה] לפני פרשת השתלטות הסטודנטים על שגרירות אמריקה. המנוח [ראש הממשלה] המהנדס מהדי באזרגאן השיב לכל ההתקפות האלה במשפט אחד בלבד. הוא אמר שבתגובה לכל העלבונות שהוטחו בו על כך שדיבר עם האמריקאים ההתקפות לא באו מצד זרם אחד בלבד. המעניין הוא שהן הגיעו מצד ארגונים וזרמים שונים ... ממפלגת התודֶה [הפרו קומוניסטית] מהחזית הלאומית, ממפלגת הרפובליקה האסלאמית, מהסטודנטים המוסלמים חסידי קו האמאם, ומבהזאד נבוי ... כאשר נשאל מדוע ניהל מו"מ עם האמריקאים ללא רשותו של האמאם ח'ומייני השיב [ראש הממשלה] באזרגאן תשובה חדה ומדויקת: "האמאם ח'ומייני הוא לא מוחמד רזא שאה פהלווי, ואני לא אמיר עבאס הוידא [ראש ממשלת איראן תחת רזא פהלוי] שמבקש רשות ממעלתו אפילו לשתות מים." איש לא שאל אותו אם הייתה לו רשות לדבר עם האמריקאים או לא. מה כבר קרה? האמריקאים ביקשו לפגוש אתכם ורצו לנהל מו"מ. מה הייתם אמורים לעשות? לא לדבר איתם?

 

ד"ר אבראהים יזדי דיווח מאוחר יותר על הפגישה לאמאם. מכיוון שהאמאם [ח'ומיני] סמך מאוד על ד"ר אבראהים יזדי והיה עמו בקשר מתמשך, הלך יזדי ודיווח לו על הפגישה. בפגישה ההיא, אלא אם תגידו שד"ר יזדי שיקר, אמר יזדי לאמאם [ח'ומיני]: "האם רצונך שנעלה את ההצעה לנתק את היחסים עם אמריקה?" האמאם השיב "לא", הוא לא אמר זאת באופן אחר. לאחר סיום הפגישה דיווח ד"ר יזדי לאמאם [ח'ומיני] מה נאמר ומה התרחש [בה]."

 

זיבאכלאם: על נסיבות ההשתלטות על שגרירות ארה"ב בטהראן ב-1979: האיתאללה ח'ואיני-הא [מנהיג הסטודנטים הרפורמיסטי] אמר "האמאם [ח'ומיני] לא יסכים למעשה שלכם. לכו וכיבשו את השגרירות, האישור של האמאם איתי"

"בימים שבהם הסטודנטים הסתערו על שגרירות אמריקה ... שאל האמאם [ח'ומיני] את ד"ר יזדי: "מיהם האנשים האלה ומה הם עושים?" מכיוון שקודם לכן, במהלך שבעת־שמונת החודשים שלפני המהפכה, התרחשו כבר שניים או שלושה מקרים דומים, השיב ד"ר יזדי: "אלה הבחורים שלנו, צעירים מוסלמים." ייתכן שמבחינה פוליטית אינך מסכים איתם, אבל אבראהים אסע'רזאדה [ממנהיגי הסטודנטים שהשתלטו על שגרירות ארה"ב והפך עם השנים לרפורמיסטי] ואחרים, כמו גם מוחסין מירדאמאדי [שהיה אח"כ עורך היומון הרפורמיסטי נורוז ואף נשפט למאסר], העריצו את האמאם ח'ומיני. האמאם שתק רגע ואז אמר: "לכו ותוציאו אותם משם."

 

בתוך הסערה והכאוס הפוליטי ששררו אז, ד"ר יזדי כבר התפטר מתפקידו בממשלה. 48 שעות לאחר מכן, אמר האמאם כי זו [ההשתלטות על שגרירות ארה"ב] הייתה "המהפכה השנייה". במשך 46 השנים שעברו מאז שבהן המערב חוקר ומנתח כל פרט, אנחנו לא בדקנו איך קרה שאותו אמאם, שאך יום קודם לכן אמר "תוציאו אותם", שינה את דעתו, אימץ את הסיסמה "מוות לאמריקה" והכריז שאיש אינו רשאי לנהל מו"מ עם האמריקאים. ומי שחושב שד"ר יזדי שיקר, צריך לדעת שדווקא הוא אמר את האמת — משום שהוא היה הקשר בין האמאם לבין אלה שטיפסו על חומת השגרירות. האיש שאיתו היה בקשר היה מוסוי ח'ואיני־הא [איתאללה, מייסד התנועה הרפורמיסטית של אנשי הדת הלוחמים ומעוזריו של ח'ומיני], ואבראהים אסע'רזאדה ואחרים היו עמו. בפגישת ההכרעה האחרונה אמרו למוסוי ח'ואיני־הא: "כל עוד אין לנו אישור מהאמאם, לא נבצע את הפעולה." הם אמרו שהמילה האחרונה היא של האמאם. ח'ואיני־הא השיב להם: "האמאם לא יסכים למעשה שלכם. לכו וכיבשו את השגרירות, האישור של האמאם איתי." במשך 46 השנים האלה לא חקרנו את העובדות האמיתיות. ואחר כך אתם אומרים שבמשך 46 שנים, בעצם 56, זה היה בידיכם, הרפורמיסטים והליברלים, ושהאמריקאים הם אלה שהתנכלו לנו."

 

זיבאכלאם: אמריקה אינה מאחורי המחאות של הכורדים

"כולם אומרים: מר זיבאכלאם, את ה־28 במורדאד [יום הפיכה שבוצעה באיראן ב-19 באוגוסט 1953] כולם מכירים. אמריקה הייתה מעורבת בכך. אבל אתם תמיד הייתם בבעיה עם הכורדים. אמרתי לכם, אחרי המהפכה החוקתית [1905-1911] היו לכם בעיות עם הכורדים, בתקופת רזא שאה גם היו בעיות עם הכורדים, וגם עכשיו יש לך בעיה עם הכורדים. מה הקשר של זה לאמריקה?

אמריקה כבר 46 שנה אינה במדינה הזאת ובכל זאת בכורדיסטן היו שביתות ומחאות מקיפות..."

 

זיבאכלאם על סיסמת משטר המהפכה 'מוות לארה"ב': "ההתעקשות על האיבה לאמריקה פגעה בשורש האינטרסים הלאומיים שלנו"

"בתשובה לשאלה האם תקיפת ישראל על איראן ביוני 2025 היתה מהלך מתואם עם ארה"ב ו"מדוע מדיניות ארצות הברית בתחום זה לא זוכה לביקורת רצינית ממך?" השיב פרופ' צאדק זיבאכלאם כי "... איראן היא זו שאחרי המהפכה האסלאמית קראה את הסיסמה "מוות לאמריקה"... כשאתה שואל למה אני לא תוקף את אמריקה, אני משיב: כי אתם הם אלו שהעליתם אחרי המהפכה את הסיסמה "מוות לאמריקה" שנמשכת עד היום..."

 

"מי שהתנהג כבדלן הייתה הרפובליקה האסלאמית של איראן שתכננה את העוינות כלפי אמריקה לאחר המהפכה, וכל מי שבמשך 46 השנים הללו ניסה למתן את העוינות הוכה והושתק. האל ירחם על המנוח, עלי אכבר האשמי רפסנג'אני [יד ימינו של איתאללה ח'ומיני ונשיא איראן לשעבר שמתח ביקורת על מדיניות המנהיג העליון ח'אמנאי], שניהל עמי שיחות במשך כחמש שנים. תוצאות השיחות הללו מתועדות בקול ובכתב ומהן נולד הספר "האשמי ללא כחל ושרק". באחת משיחותיו הוא אמר שיש שני נושאים שהוא רצה לפתור עוד בימי האמאם [ח'ומיני].האחד היה המלחמה עם עיראק, והשני העוינות כלפי אמריקה. על הראשון, המלחמה עם עיראק, הוא אמר שהוא הצליח לנהל ולסיים מפני שהוא סבר שאם האמאם [ח'ומיני] לא יהיה, איש לא יוכל להביא לסיומה של המלחמה עם עיראק ושל הסיסמה "מוות לאמריקה". את המלחמה עם עיראק הוא אמר שסיים והאמאם הסכים להפסקת האש. זו היתה כוס התרעלה ש[ח'ומיני] אמר ששתה, אבל את האיבה לאמריקה הוא [אמר] שלא הצליח לפתור. הדברים האלה נאמרו בערך בשנים 2002–2003 כששוחחתי עם המנוח האשמי. כל מי שבמשך 46 השנים הללו בא ושאל: 'עד מתי העוינות הזאת כלפי אמריקה'? איזו תועלת יש בה לאינטרס הלאומי שלנו? הקיצוניים והזרמים השונים תקפו וביקרו אותו. עכשיו אשאל אותך שאלה אחת בלבד רק אחת לא יותר:

כיצד האיבה לאמריקה, מיום המהפכה האסלאמית ועד היום, הועילה לאינטרסים הלאומיים של איראן? מהו ההישג שהאיבה הזו לאמריקה הניבה עבורנו? אני, לעומת זאת, אביא בפניך עשרות דוגמאות כיצד ההתעקשות על האיבה לאמריקה פגעה בשורש האינטרסים הלאומיים שלנו."

 

זיבאכלאם על תקרית הפלת המטוס האיראני בידי ארה"ב, מעורבות ארה"ב ביצירת מלחמת אזרחים באיראן: "לא הייתה כאן כוונה להפיל את המטוס בכוונה"; "האמריקאים לא היו אלה שפתחו במלחמת אזרחים":

"שאלה: יש לי רק משפט אחד לומר נגד הטענה שלך: אתם מתעלם מהבעיות במדיניות, בתוכניות ובתכנון של האנשים שעומדים למול איראן, ואומר שהכול נובע רק מצדה של איראן?

זיבאכלאם: אנחנו בנינו כתב אישום ארוך על 'האיבה של אמריקה כלפי איראן', וחזרנו על כתב האישום הזה פעמים רבות במשך השנתיים האחרונות.

 

למשל, אחד הפשעים שביצעו האמריקאים היה הפלת מטוס האיירבוס האיראני עם 300 נוסעים [טיסת נוסעים 655 של איראן אייר (IR655) שהופלה בשוגג ב-3 ביולי 1988 מעל מצר הורמוז על ידי סיירת של הצי האמריקני[. כולנו מדברים על כך, אף שעיוור היה יכול להבחין שזה [מטוס] לא טיל. העניין הוא שאם תבדוק היום, תאמר: "אמריקה הפילה את האיירבוס כדי שאחר כך תוכל לדרוש מאיתנו לנהל מו"מ, ואם יהיה צורך – תפיל פעם שנייה ושלישית." זה הניתוח שלנו. אבל המציאות היא שבוצעו כ־600 עד 700 עמודים של בדיקות, מחקרים וחקירות על ידי הסנאט, הפנטגון וגופים אמריקאיים נוספים, בהם גם מפקד הספינה "וינסנס", הקפטן רוג'רס. במסמכים האלה מוסבר כיצד באותו רגע הוא טעה וחשב שהאיירבוס הוא מטוס קרב [איראני] מסוג פנטום שמתקרב לעברם. כלומר, לא הייתה כאן כוונה להפיל את המטוס בכוונה כדי שנקבל את החלטה 598 [להפסקת המלחמה מול עיראק], אלא מדובר היה בטעות בזיהוי. האמריקאים חקרו בעצמם כדי שמקרה כזה לא יחזור שוב. הם בדקו כיצד קצין בכיר ומנוסה פירש בצורה שגויה את הנתונים על המסך בשניות האחרונות. אני מקבל זאת. האמריקאים רצו להבין למה זה קרה. אבל מה אומרת הרפובליקה האסלאמית? זה כמו שצאדק זיבאכלאם יחזיק כוס זכוכית והיא תיפול ותישבר. האמריקאים יגידו: "בואו נבדוק למה זה נפל לו מהיד." אבל המדיניות הרשמית אומרת: "טיפש אחד, עשית את זה בכוונה!" אלו שתי גישות שונות לחלוטין, וזה כך בכל נושא. אתה בעצמך אמרת שהם "הציתו מלחמת אזרחים [באיראן]" אבל האמת היא שהאמריקאים לא היו אלה שפתחו במלחמת אזרחים.

 

האמת היא שהאמריקאים לא יזמו מלחמה פנימית בתוך איראן. אם כוונתך היא לכורדים, הרי לזה יש שורשים בהיסטוריה של איראן. ואם הכוונה היא לקבוצות כמו רג'וי [מרים רג'וי, ראש תנועת המוג'האדין ח'לק האופוזיציונית למשטר האיראני] או לפיגועים [שלהם], גם לזה לא היה קשר לאמריקה. אלו היו קבוצות גולות קטנות הקשורות לישראל.

 

כתב האישום שאיראן בנתה במשך 46 שנים נגד אמריקה הוא אוסף של האשמות שאת כולן ייחסנו לה. אני מקבל שבאמריקה היו אנשים כמו [היועץ לביטחון לאומי לשעבר] ג'ון בולטון, [הנשיאים] בוש או טראמפ שהחזיקו בעמדות עוינות כלפי איראן.

 

אתם השקעתם מיליארדי דולרים בעשרים ומשהו השנים האלה בתוכנית הגרעין. האם זה גרם לעליית אספקת החשמל במדינה? האם זה הוציא את התעשייה או המכרות שלנו מקיפאון? המציאות היא: ההישג היחיד הוא שהגרעין הפך לכלי בעד וחיזוק השנאה כלפי אמריקה ועידוד העוינות כלפי המערב. מדוע יש את כל הרגישות לגבי תוכנית הגרעין של איראן אך אין אותה רגישות כלפי פקיסטן, הודו, ברזיל או ארגנטינה שבנו פצצות? התשובה ברורה: כי איראן הכריזה בגלוי ובפומבי שתשמיד את ישראל. כאשר ננקטת עמדה כזו ובאותו הזמן אנחנו אומרים "הגרעין שלנו הוא למטרות שלוות וגרעין אזרחי" אך לצד זה מרמזים "אולי גם נבנה פצצה", טבעי שהרגישות העולמית תגבר."[6]