כללי

סעודיה מתקרבת לציר הטרור התומך באחים המוסלמים ותוקפת את איחוד האמירויות הנלחמת בו

 

מאת ח. ורולקר וי. יהושע

הממלכה הסעודית מבצעת לאחרונה תפנית חדה במדיניותה שבאה לידי ביטוי בהתקרבותה לקטר ולתורכיה - פטרוניות ארגון האחים המוסלמים (להלן: האח"ס) שחלק מסניפיו מוגדרים בארה"ב כארגון טרור - ובמתקפה חסרת תקדים בחריפותה נגד מדינת איחוד האמירויות, אשר מובילה קמפיין עולמי תקיף נגד ציר הטרור האח"סי.

 

בשבועות האחרונים הגיעה המתיחות בין סעודיה לאיחוד האמירויות לשיא חדש, והמחלוקות ארוכות השנים ביניהן צפו ועלו בעוצמה, עם ההבנה בסעודיה כי המדיניות האמירתית של מלחמה בטרור, אינה תואמת את תוכניתה לגבש ברית סונית עם קטר ותורכיה, הפועלות נגד ישראל ותומכות בארגוני טרור כמו חמאס והאח"ס.

 

העימות בין שתי המדינות פרץ בגלוי בתחילת דצמבר 2025, כאשר תימן הפכה מזירת לחימה משותפת להן, לשדה קרב פוליטי וצבאי ביניהן. בהקשר זה יצוין כי ריאד נשענת בתימן בין היתר גם על מפלגת אל-אצלאח המזוהה עם ארגון האח"ס ומהווה חלק מהשלטון המרכזי הנתמך על ידה, זאת למרות שבתוך הממלכה עצמה מוגדר האח"ס ארגון טרור.[1]  

 

את המשבר הציתו ההשתלטות של "מועצת המעבר הדרומית" - כוח פוליטי תימני בו תומכת איחוד האמירויות, השואף לפיצול דרום תימן ולהקמת מדינה עצמאית נפרדת - על מחוזות חצ'רמות ואל-מהרה האסטרטגיים הסמוכים לגבול סעודיה וקריאת התיגר שלו על השלטון המרכזי בתימן, מה שסימן את הדרך לפיצול תימן. סעודיה ראתה במהלך זה, לא רק הפיכה נגד השלטון המרכזי בתימן שבו היא תומכת, אלא גם פעולה ישירה נגדה ואיום על ביטחונה הלאומי. שיא המתיחות בין שתי המדינות נרשם ב-30 בדצמבר 2025: בעקבות כישלון מאמצי התיווך ביניהן, הפציצה סעודיה בנמל אל-מוכלא שתי ספינות שהגיעו מהאמירויות בטענה שנשאו נשק ורכבים משוריינים שיועדו למועצת המעבר הדרומית. בנוסף, סעודיה הבהירה בהצהרה לוחמנית כי כל פגיעה בביטחונה הלאומי היא "קו אדום" ודרשה מהאמירויות הסגה מוחלטת של כל כוחותיה מתימן והפסקת כל תמיכה צבאית בנאמניה בתוך יממה.[2] האמירויות, הכחישה את ההאשמות כלפיה[3], אך יחד עם זאת הסיגה כוחותיה מתימן.[4]

 

המתקפה הסעודית נגד האמירויות - שזכתה לשבחים מצד גורמים המזוהים עם תנועת האחים המוסלמים בתימן ובעולם הערבי ומצד ארגוני ג'יהאד עולמי – לוותה גם בקמפיין תקשורתי חריף נגד האמירויות שכונתה בכלי תקשורת ממסדיים בסעודיה "ממשלת אבו דאבי", והואשמה בהסתה נגדה ובאיום על בטחונה. עוד נטען בסעודיה, כי לאמירויות "רקורד שחור" באזור, הכולל חימוש ומימון תנועות בדלניות במדינות ערב כדוגמת סומליה, סודאן, תימן ולוב, במטרה לערער את יציבותן ולהכפיפן להגמוניה ישראלית.[5]

שינוי משמעותי נוסף שנרשם הוא ביחסה של סעודיה ל"הסכמי אברהם" ולנורמליזציה עם ישראל: לאחר שנים של שתיקה בעניין (בניגוד לביקורת הקטרית למשל) ואף רמיזות על אפשרות חבירה להסכמים אלה, החלה סעודיה לצאת נגדם ולהציגם כמהלך המשרת את האינטרס הישראלי על חשבון היציבות הערבית ואף כהתרפסות דתית ולא כמהלך מדיני, כשבמקביל עיתוניה מנהלים קמפיין חריף נגד ישראל, בטענה שהיא חותרת לערעור היציבות במדינות ערב. וכך, בעוד האמירויות מהדקת קשריה עם ישראל מאז 2020 ומאמצת גישה ניצית יותר מסעודיה נגד ארגון הטרור חמאס, שהוא הסניף הפלסטיני של האח"ס, בוחרת סעודיה לנקוט שיח עוין נגד ישראל ולהדק את יחסיה עם קטר ותורכיה, פטרוניות החמאס והאח"ס.

 

ניכר גם כי המתיחות בין סעודיה והאמירויות מתרחבת לכיוונה של מצרים, שמתייצבת לצד סעודיה ומסתמנת כמצטרפת פוטנציאלית לציר הסוני החדש שמתגבש. הדבר קיבל ביטוי בנאום שנשא לאחרונה הנשיא עבד אל-פתאח אל-סיסי שכלל ביקורת על האמירויות בלא לנקוב מפורשות בשמה[6], ובפרסום מאמרים ופרשנויות בתקשורת המצרית בגנותה ונגד  הסכמי אברהם.[7] מתיחות זו ניכרה גם בשטח, כאשר לאחרונה מצרים הפציצה בסודאן משלוח נשק, שלפי דיווחים, האמירויות שלחה לכוחות התמיכה המהירה.[8]

 

האמירויות מצידה שומרת על איפוק רשמי ומדגישה את פעילותה הבינלאומית נגד קיצוניות וטרור, ובמקביל פועלת גם לביצור מעמדה, בין היתר באמצעות הידוק קשרים עם הודו, כמשקל נגד לברית הנטווית בין סעודיה, תורכיה וקטר השואפת לכלול גם את פקיסטן.[9]

 

דוח זה יציג את המתקפה חסרת התקדים שמנהלת סעודיה נגד האמירויות על רקע מאמצי הסעודים לגבש ברית יחד עם גורמים התומכים בארגון האחים המוסלמים.

 

האח"ס והג'יהאדיסטים מגבים מהלך צבאי סעודי חסר תקדים נגד האמירויות בתימן 

להפצצה הסעודית בנמל אל-מוכלא בתימן נלוותה הודעה מטעם משרד החוץ הסעודי שהאשים את האמירויות באחריות לאירועים והדגיש כי "כל פגיעה או איום על ביטחונה הלאומי של סעודיה הם קו אדום".[10] ברוח זו פרסמה העיתונות הסעודית מאמרים חריגים בחריפותם שהאשימו את האמירויות בסיכון ביטחונה הלאומי של סעודיה ואיימו בתגובה קשה יותר אם הדבר יישנה.[11]

בצעד הממחיש את ההתקרבות הסעודית לציר הפרו אחס"י בהובלת קטר ותורכיה, פרסמו גורמים המזוהים עם ארגון האח"ס - המוגדר ארגון טרור בסעודיה וחלק מסניפיו בעולם מוגדרים ארגוני טרור בארה"ב - הצהרות תמיכה נחרצות בסעודיה, תוך מתקפה על איחוד האמירויות.

 

מיד עם תחילת המתקפה הסעודית בתימן נגד הכוחות הפרו אמירתיים, חתמה מפלגת אל-אצלאח - הזרוע של האח"ס בתימן, השומרת דרך קבע על קשרים טובים עם סעודיה - יחד עם עוד מפלגות תימניות, על הודעה שגינתה את התנהלות מועצת המעבר הדרומית בתמיכת האמירויות והביעה תמיכה בהפצצה הסעודית "של משלוח הנשק שהוברח לנמל אל-מוכלא" והערכה "לעמדה הברורה והאחראית של הממלכה הערבית הסעודית".[12] בנוסף, ב-1 בינואר 2026, פרסם אתר של מפלגת אל-אצלאח כתבה בשבח "התפקיד המכריע" של סעודיה בדיכוי המרד של מועצת המעבר הדרומית במטרה לשמור על האחדות בתימן.[13]

 

בדומה לכך, גם ארגון האח"ס (חזית לונדון), פרסם בעקבות המתקפה הסעודית, הודעה בה נכתב כי הארגון "מחזק את העמדה הנחושה שנקטה הנהגת סעודיה כדי להגן על אחדות תימן", ומתנגד לחלוטין למה שכינה "הגישה הלא אחראית שמאמצת האמירויות, המבוססת על עידוד נטיות בדלניות באזור וחימוש גורמים מחוץ למסגרת הלגיטימיות של המדינה". עוד נטען כי מדיניות זו של האמירויות משרתת ישירות את "אג'נדת ההתרחבות של ישראל", ומנוגדת לחוק הבינלאומי ולערכי האסלאם. הארגון קרא לליגה הערבית, לארגון לשת"פ אסלאמי ולאו"ם לקבל החלטות מרתיעות כנגד מגמות בדלניות מעין אלה.[14]

 

הודעת התמיכה של האח"ס בסעודיה בחשבון ה-X[15]

 

המהלך הסעודי זכה לשבחים גם מהאיחוד העולמי של חכמי המוסלמים, המזוהה עם האח"ס ומהווה זרוע של קטר ותורכיה להפצת אידיאולוגיה אסלאמיסטית קיצונית אנטי-מערבית ואנטישמית.[16]

 

גורמים המזוהים עם האמירויות לעגו לסעודיה על כך שמלחמתה נגדה זוכה לתמיכת האח"ס. כך למשל, הפרשן הפוליטי האמירתי, אחמד שריף אל-עאמרי, שיתף בחשבונו ברשת X את ההודעה של האח"ס שהביעה תמיכה בסעודיה וכתב:

Look who’s talking… the official Muslim Brotherhood account. A movement that never built a state, never protected a nation, never respected borders, and never accepted plural authority now issuing statements about unity and sovereignty… This organization thrived only in chaos and fed on weak states. It operated through fronts, militias, clerics, and propaganda networks while hiding behind words like legitimacy and resistance. Its obsession with the UAE exposes the real wound. A state that crushed political Islam, dismantled its networks, and proved that stability, development, and national identity do not need Islamist guardians.[17]

כמו כן, איש האקדמיה האמירתי, עבד אל-ח'אלק עבדאללה, שנחשב מקורב לנשיא האמירויות השיח' מוחמד בן זאיד, כתב בתגובה בחשבון ה-X שלו בעקבות יציאתם של הכוחות האמירתיים מתימן: "הם [קרי: התימנים] הפסידו את האמירויות ואת הדרום הערבי, והרוויחו את [רשאד] אל-עלימי [ראש מועצת ההנהגה הנשיאותית, הנתמכת על ידי ריאד] ואת האח"ס. מיליון מזל טוב מהקידומת הבינ"ל 971 - [קידומת של האמירויות]".[18]

 

הפוסט של עבד אל-ח'אלק עבדאללה[19]

 

גילויי תמיכה במתקפה הסעודית נגד האמירויות באו גם מצד ארגוני הג'יהאד העולמי ותומכיהם. כך למשל, ביום התקיפה (30.12.2025) שיבח עבד אללה אל-מוחייסני, ג'יהאדיסט יליד סעודיה, המתגורר בסוריה, את הצהרת משרד החוץ הסעודי אודות התקיפה וטען כי יישום הצהרה זו יביא ליציבות בתימן.[20]

 

כמו כן, איש הדת הג'יהאדיסט הסורי, מוחמד בוע'ית' אל-חדידי, המכונה אבו יחיא אל-שאמי,

הגדיר את התקיפה הסעודית כ"חדשות טובות", ואיחל לעוד נסיגות של "הציונים המושחתים חסרי מוסר ותומכיהם", בהתכוונו לאמירתים. בפוסט נוסף כתב אל-חדידי כי מה שקורה בתימן "חשוב מאוד" ומשקף "שינוי אזורי גדול" וביקש מאללה שההתפתחויות יובילו ל"ריסון ובידוד של האמירויות" אשר "פגעה בכל האומה".[21]

 

בנוסף ארגון אל-קאעדה בחצי האי ערב ((AQAP, פרסם במהלך ינואר סדרת סרטונים בגנות מלחמתה של האמיריות בלוחמי הג'יהאד בתימן שכותרתה: "כמה עובדות על הסכסוך בתימן: עימות של אל-קאעדה בן תשע השנים עם איחוד האמירויות הערביות בתימן".[22]

 

הפוסט של הג'יהאדיסט אבו יחיא אל-שאמי[23]

יומון ממסדי סעודי: האמירויות סוס טרויאני מטעם ישראל; בגדה באללה, בנביא ובאומה

הקמפיין הסעודי נגד האמירויות כלל כאמור גם פרסום מאמרים רבים המכפישים את מדיניותה של האחרונה וקשריה עם ישראל. מאמר חריף במיוחד כתב העיתונאי הסעודי אחמד בן עות'מאן אל-תויג'רי שטען כי "אבו דאבי" הפכה לסוס טרויאני של ישראל שנועד לפגוע בעולם הערבי, ואף האשימה בבגידה באללה, בנביא ובאומה הערבית.

 

לדבריו, הבעיה אינה במדינת איחוד האמירויות כולה, אלא באבו דאבי ספציפית – שטינתה וקנאתה בסעודיה עיוורוה והובילוה להיכנע לציונים ו"להסכים לשמש פגיון במותן האומה הערבית וכלי שרת טיפש שהציונים ניצלו כדי להשיג את שאיפותיהם באזור ו[נגד] האומה". לדבריו, סעודיה, היא שיזמה את איחודן של כל האמירויות, תמכה בעצמאותן ושכנעה את הבריטים לסגת מהן ואת והאיראנים להסכים לכך – אך אבו דאבי "גמלה לה" על כך "בקשירת קשר נגד הממלכה [הסעודית] והעולם הערבי".

 

לפי אל-תויג'רי, היחס השלילי של אבו דאבי כלפי סעודיה נובע משלוש סיבות עיקריות: טינה היסטורית, "קנאה וצרות עין עזה של אבו דאבי" במעמד ובמשאבים של סעודיה ובהישגים של חזון 2030 של יורש העצר מוחמד בן סלמאן, ו"האשליה המדומה של אבו דאבי שהדרך הקצרה ביותר לנקום [בסעודיה] על טינת העבר ולרפא את תחושות הקנאה והנחיתות שלה כלפי הממלכה היא ליפול לזרועות הציונות ולהסכים להיות הסוס הטרויאני של ישראל בתוך העולם הערבי, בתקווה זה יחזק אותה נגד הממלכה [הסעודית] והמדינות הערביות הגדולות." על כך כתב: "איזו בגידה באללה, בשליחו ובאומה כולה! איזו טיפשות וקוצר ראייה! שהרי ישראל בדרכה להיעלם במהירות, ואילו האומה תישאר בעזרת אללה".

 

סעודיה, הדגיש אל-תויג'רי, לא הייתה עיוורת ל"צעדיה הקונספירטיביים של אבו דאבי נגד האומה הערבית בכלל ונגד הממלכה בפרט", אך הבליגה מתוך התחשבות באינטרסים אזוריים, ומתוך תקווה "שההוזים ישובו לדרך הישר ויתפכחו, אלא שלמרבה הצער הם הרחיקו לכת בתעייה ובסטייה ממנה".

 

בהמשך המאמר האשים אל-תויג'רי את אבו דאבי בחתרנות ברבות ממדינות ערב: בתימן - חבלה והכשלת מאמצי סעודיה לאחדות ופיתוח; בלוב – תמיכה במיעוט בדלני, אספקת ציוד ותחמושת והפצצות נגד הממשלה הלגיטימית והכשלת המאמצים להשגת אחדות ויציבות; בסודאן – "תוך תיאום מלא עם הישות הציונית", אבו דאבי סייעה למליצית כוחות התמיכה המהירה, "שהפיצה כאוס וביצעה את כל סוגי הגזל, הביזה, האונס והטיהור אתני וחיסלה כל תקווה לשוב לאחדות, לביטחון וליציבות"; בתוניסיה – קניית נאמנות בוגדים וסוכנים; במצרים – השתלטות על מניות מרכזיות, נכסים נדל"ניים ומוקדי כוח אסטרטגיים, "במטרה להשתלט על הכלכלה המצרית ומוקדי הכוח שלה, כהכנה לשליטה במצרים ובהחלטותיה". בנוסף היא קשרה קשר עם אתיופיה ותמכה ב"הקמת סכר הנהדה שהוא האיום האסטרטגי הגדול ביותר על מצרים - כל זאת בשירות השאיפות הגדולות של ישראל..."; בסומליה, אבו דאבי פעלה "להפרדת הצפון מהדרום והעניקה לישראל דריסת רגל בקרן אפריקה, ובכך הגשימה לציונים חלום ישן: שליטה על מצרי באב אל-מנדב והשלמת טבעת החנק על מצרים וסעודיה".

 

בנוסף, האשים אל-תויג'רי את אבו דאבי בסיוע לישראל במלחמתה נגד תנועת חמאס בעזה באמצעות ריגול, מסירת מיקומי שיגור טיליה, באספקת ציוד ותחמושת לישראל דרך בסיסים בתימן, אריתריאה וסומליה, וכן במאבק במוסלמים ובארגונים אסלאמיים במערב, בהתכוונו כנראה למאבק שמנהלת האמירויות נגד ארגון האח"ס וארגונים אסלאמיים קיצוניים כדוגמתו.[24]

 

מאמרו של תויג'רי ביומון הסעודי הממסדי אל-ג'זירה[25]

כותבים סעודים: האמירויות - חלק מ"ציר בדלנות" בשירות ישראל המערער את יציבות העולם הערבי

מאמרים רבים נוספים האשימו את האמירויות, לעתים במרומז, כי הינה חלק מציר "בדלנות" פרו ישראלי בקושרם בין האירועים בדרום תימן ובדרום סודאן להכרת ישראל בסומלילנד. כך למשל, העיתונאי הסעודי, מוחמד בן עיסא אל-כנעאן, טען בטורו ביומון הסעודי אל-ג'זירה כי ישראל מקדמת "תוכנית מסוכנת שמטרתה לפצל את העולם הערבי באמתלה של 'מזרח תיכון חדש'" ורמז כי איחוד האמירויות, בלא ציון שמה מפורשות, מסייעת לה. לדבריו, "כשם שהיה קיים 'ציר ההתנגדות' שנועד לקדם את התוכנית האיראנית בתוך האזור הערבי... כך קיים [כיום] 'ציר הבדלנות' שמאפייניו הגאוגרפיים נחשפים [והוא פועל] באזור הערבי בשירות האינטרסים הציוניים, כשמטרתו היא שליטה במעברים הימיים בים האדום ובים הערבי ושליטה בקרן אפריקה...".[26]

 

גם העיתונאי הסעודי עבד אל-רחמן אל-טרירי רמז בטורו ב-12.1.26 ביומון הסעודי עוכאט' כי האמירויות פועלת בשירות תוכנית ישראלית לערעור יציבות העולם הערבי ולעידוד פילוגים בתוכו וטען כי מאז הקמתה, אימצה ישראל אסטרטגיה שנועדה "לערער את יציבותן של מדינות אזוריות גדולות" וליצור פילוגים בעולם הערבי והאסלאמי. הוא הוסיף: "קיים מסלול של אג'נדות משותפות בין ישראל למדינות אזוריות [רמז לאמירויות], שמטרתו להשתלט על באב אל-מנדב ולמצב את ישראל כשחקן ראשי בביטחון הים האדום".[27]

 

עיתונאי סעודי: עלינו לטהר מקרבנו את החותרים להקמת סהר ציוני באזור

העיתונאי טלאל אל-קשקרי אף קרא למדינות ערב לעבור ממצב של מגננה למתקפה בטרם יהיה מאוחר. לדבריו, קיים "סהר ציוני", החותר לפלג את העולם הערבי ובו חברים גם גורמים ערבים שמציגים עצמם כידידים, ברמיזה לאמירויות. הוא כתב: "ישנם במזה"ת מי שחותרים להקמת סהר ציוני... בראשות ישראל התוקפנית". לדבריו, "השאיפות של הסהר הציוני מסוכנות יותר משל הסהר השיעי [קרי: איראן והמיליציות שלה]. אלה שאיפות מדיניות, כלכליות אימפריאליסטית החותרות למונופול", שהאמצעי לממשן הוא "פילוג" ו"פיצול" של מדינות ערב המרוחקות.

 

עוד כתב כי "אם סהר זה לא יחוסל בעודו בבטן אימו הציונית, הוא ינסה לעשות אותו דבר גם למדינות הפנים הערביות", קרי למדינות הערביות שבמרכז המזה"ת. לפיכך, קרא למועצת שתה"פ של המפרץ, הליע"ר וארגון שתה"פ האסלאמי לפעול להצלת מדינות ערב מפני הסהר הציוני, ובכלל זאת "לתת את הדעת לסכנות, לבנות קואליציה נאמנה וחזקה, לטהר מקרב החברים את מי שהוא [בעצם] אויב ואף לתקוף במקום [להסתפק] בהגנה עצמית..."[28]

 

מאמרים בסעודיה: הסכמי אברהם - ניסיון לכפיית הנרטיב היהודי על העמים הערבים

היבט נוסף בעימות בין סעודיה לאמירויות הוא פרסום מאמרים בסעודיה בגנות הסכמי אברהם, עליהם חתמה האמירויות ב-2020, המציגים אותם כהתרפסות דתית בפני ישראל, כלומר: מוכנות לוותר על הנרטיב האסלאמי לטובת הנרטיב היהודי. אם עד לפני ה-7 באוקטובר 2023 דובר על אפשרות שסעודיה תצטרף בעצמה להסכמי אברהם ותנרמל יחסים עם ישראל, כיום סעודיה בוחרת לנגח את האמירויות דרכם.

 

כך למשל, העיתונאי הסעודי עבדאללה בן בח'ית פרסם מאמר בו הבדיל בין שלום מדיני המכיר בקיומה של ישראל מתוך הכרח - בדומה להסכמי השלום שחתמו מצרים וירדן עם ישראל - לבין שלום דתי-היסטורי המכיר בזכות קיומה של ישראל, בדומה להסכמי אברהם. הוא טען כי הסכם כזה, מאלץ את "אחד משני הצדדים למחוק דבר-מה מדתו ומההיסטוריה שלו כדי להתאים לדתו ולהיסטוריה של הצד האחר". עוד טען כי הסכמי אברהם יותר משנועדו לבסס  קשרי שלום בין המדינות, נועדו לכפות על העמים הערבים לקבל את זכות קיומה של ישראל ואף לאמץ את הנרטיב הדתי-יהודי לפיו אברהם היה יהודי ואלוהים הבטיח את הארץ לו ולצאצאיו היהודים. בן בח'ית ציטט פסוק מסורת אאל עמראן בקוראן הקובע כי "אברהם לא היה יהודי ולא נוצרי אלא מונותיאיסט מוסלמי..." (קוראן, סורה 3, פסוק 67) וטען כי לא ניתן ליישב בין שתי התפיסות הללו.[29]

 

העיתונאית הסעודית ופאא' אל-רשיד צידדה בטורה ביומון עוכאט' במאמרו של בן בח'ית ובהבחנתו בין "שלום מתוך כורח מדיני לבין שלום ש[מעניק] לגיטימיות קיומית [לישראל]". לדבריה, הסוג הראשון של השלום בא לידי ביטוי בהסכמי השלום בין ישראל למצרים וירדן "שמסדירים את האינטרסים ואת הסכסוכים מבלי לדרוש מהעמים לשכתב את הזיכרון [הקולקטיבי] שלהם. [סוג השלום] השני - שהוא המהות של מה שמכונה היום 'השלום האברהמי' - חורג מעבר לפוליטיקה בניסיון להנדס מחדש את התודעה, ולהעביר את ההכרה מ[הכרה בקיום ה]מדינה אל הכרה באמונה, בהיסטוריה ובמצפון העממי [שלה]". בדומה לבן בח'ית, גם אל-רשיד טענה כי השלום האברהמי מנסה לכפות על העמים הערבים את התפיסה היהודית לגבי אברהם והארץ שהובטחה לו ולהכריע את הוויכוח בין הנרטיבים לטובת נרטיב אחד - היהודי. לדבריה, "הדבר המסוכן ביותר בשלום האברהמי אינו מה הם מצהירים [בגלוי], אלא מה שהם משתמע מהם במובלע: שההיסטוריה ניתנת לשינוי, שהדת ניתנת להתאמה ושהתודעה הקולקטיבית ניתנת לתכנות מחדש באמצעות הסכמים".[30]