כללי

 

האם המנהיג העליון ח'אמנאי ייכנע כעת לאיומי הנשיא טראמפ בדומה לכניעת איתאללה ח'ומיני ב-1988 והסכמתו להפסקת מלחמת עיראק-איראן?

מאת איילת סביון

הקדמה

נוכח ההסלמה במתח מול ארה"ב והתקרבות האפשרות להפצצה אמריקאית, טען הנשיא טראמפ (22.1.26) שהאיראנים מוכנים עתה למו"מ ישיר עימו. לפי שעה לא ברור אם מדובר במו"מ גלוי, ממנו נמנעו האיראנים בעקביות בשנים האחרונות ולא ברור באילו תנאים ייפתח. נשאלת השאלה האם נוכח איומי טראמפ מוכן עתה משטר המהפכה האסלאמית להיכנע לדרישותיו של טראמפ כפי שנכנע בעבר לכוחות חזקים ממנו במיוחד בשתי הזדמנויות היסטוריות:

 

1.      ביולי 1988 קיבל איתאללה רוחאללה ח'ומיני, מייסד משטר המהפכה האסלאמית ומנהיגה של איראן את החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 598 והסכים להפסקת אש מול עיראק במלחמה שארכה שמונה שנים (1980-1988)

2.      ב-2003 השעה משטר המהפכה האסלאמית תחת המנהיג העליון, עלי ח'אמנאי, את תכנית הגרעין כולל ההעשרה נוכח הצטברות הכוחות האמריקאיים סביב איראן, בעיראק ובאפגניסטאן

 

המנהיג העליון, עלי ח'אמנאי, על רקע תמונת מנהיג המהפכה

האסלאמית,  איתאללה רוחאללה ח'ומיני ודגל משטר המהפכה 

 

כיום, החלטה דומה על כניעה קשה במיוחד משום טענתו של המשטר באיראן כי ניצח במלחמת 12 הימים. כניעה כזו תעמוד בסתירה מוחלטת למערכת התעמולה של השלטון שח'אמנאי היה מעורב בה אישית וכללה איומים ישירים על חיי הנשיא טראמפ. כניעה כזו עלולה להביא על ח'אמנאי התנגדות מצד חוגים קיצוניים מקרב משמרות המהפכה.

 

כעת ניצב ח'אמנאי בפני צומת דרכים. האם יקבל ח'אמנאי את תנאי הנשיא טראמפ – ויתור על העשרה באיראן, ויתור על הטילים ארוכי הטווח של איראן שבאמצעותם הוא בקש להבטיח את משטרו תוך איום ממשי על ישראל, מדינות ערב הסוניות ועל המערב, וויתור על מיליציות ציר ההתנגדות שבנה משטרו כדי לבסס את ההגמוניה האיראנית במרחב המזה"תי – ובכך ימנע תקיפה אמריקאית שעלולה להביא לקריסת המשטר האסלאמי באיראן לאחר המחאה המשמעותית נגדו בשבועות האחרונים?

 

התשובה לשאלה זו תתברר בימים הקרובים עם הגעת נושאות המטוסים האמריקאיות לאזור.

 

במסמך שלהלן יוצגו אירועי הכניעה בתולדות משטר המהפכה האסלאמית:

 

הכניעה הראשונה – נאום "כוס התרעלה" של איתאללה רוחאללה ח'ומיני, מה-17 ליולי 1988, בקבלו את החלטת מועצת הביטחון 598 (מיולי 1987) בדבר הפסקת אש במלחמת שמונה השנים בין עיראק לאיראן, לאחר שסרב להסכים לכך בשנים שקדמו.

 

המנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמנאי, פרסם ביולי 2012, ביום השנה לנאום הכניעה של ח'ומיני,  הצהרות אחדות שהתייחסו בחיוב לאותה החלטה להפסיק את המלחמה בשל הבעיות הכלכליות החמורות והדגיש את ההישגים שהושגו בזכותה. יצוין כי הוא גם תרגם לפרסית את הספר "השלום של חסן", האמאם השני, חסן בן עלי (625-670 לספירה) המהווה עבורו מודל לחיקוי. הספר ניתח את נסיבות ויתורו של חסן בשנת 661 לספירה על תביעותיו לשלטון לטובת יריבו, הח'ליפה האומיי, מעאויה בן אבו סופיאן.[1] בספר מוצדקת החלטת חסן השיעי לחתום על הסכם השלום תוך ויתור על השלטון נוכח מצבו הנחות מול מעאויה הסוני וגייסותיו. ח'אמנאי הוסיף בתרגומו לספר "השלום של חסן" את כותרת המשנה: "הגמישות ההירואית המפוארת ביותר בהיסטוריה" (נרמש-י קהרמאנאנה), בבחינת טקטיקת ניהול משא ומתן מול כוחות בעלי עוצמה רבה יותר. ראו בנספח דוח ממרי מיוני 2025 המשטר האיראני ערוך מבחינה דתית לוויתורים טקטיים וזמניים מול איום צבאי ממשי וזאת כדי לעקוף מכשולים בדרך להשגת מטרותיו; הוא עשה זאת כמה פעמים

 

הכניעה השנייה – בספטמבר 2013 השתמש המנהיג העליון ח'אמנאי במונח "גמישות הירואית" כדי להתיר שיחות עם ממשל אובמה בנושא תכנית הגרעין האיראנית, למרות שאיראן אינה מכירה בארה"ב, "השטן הגדול". זאת, במטרה להשיג הכרה בינלאומית בתכנית הגרעין שלה ולשדרג אותה, לצד הסרת סנקציות הגרעין. להלן נציג בנספח את הוויכוח בצמרת ההנהגה בין רפסנג'אני לבין ח'אמנאי על קיום שיחות עם ארה"ב ומשמעותן מבחינת אידיאולוגית מהפכנית.

 

הכניעה השלישית – בשנת 2023 השתמש ח'אמנאי שנית במונח "גמישות הירואית" כדי להתיר שיחות מול ממשל ביידן על מנת להשיג את הסרת כל הסנקציות האמריקאיות ואת הכרת ארה"ב באיראן כמדינה סף גרעינית. הוא הסביר באתרו את המונח "גמישות הירואית" כך: "מציאת דרך להתגבר על מכשולים קשים ולהמשיך בדרך להשגת המטרה" (דברי ח'אמנאי ב-20.5.2023)

 

הכניעה הרביעית – בפברואר 2017 איראן הורידה מכן השיגור טיל בליסטי לטווח ארוך שעמדה לשגר לאחר שממשל טראמפ הזהירה רשמית (ראו דוח ממרי ממרץ 2017 איראן מול ממשל טראמפ: פחד, ריסון צבאי והפסקת הפרובוקציות, האיומים וההסתה לצד חיזוק המורל והעברת כובד העימות לחזית ההתנגדות)

 

נספחים

על השיקולים השונים לגבי כניעה לארה"ב או המשך המאבק נגדה ראו שלושה נספחים:

1. תרגום מכתבו של איתאללה ח'ומיני לעם האיראני בו הוא מודיע על קבלת הפסקת האש ב-1988

2. דוח ממרי מספטמבר 2013 מאבק המנהיגות בין ח'אמנאי לרפסנג'אני: הויכוח על מדיניותה של איראן ברקע ניהול ערוץ שיחות חשאי של איראן עם ארה"ב על תכנית הגרעין של איראן, רפסנג'אני קרא למדיניות מתונה ברוח "הריאליזם האסלאמי"; ח'אמנאי מוכן ל"גמישות אמיצה", בלא  לוותר על עקרונות המהפכה

3. דוח ממרי מיוני 2025 על המשטר האיראני ערוך מבחינה דתית לוויתורים טקטיים וזמניים מול איום צבאי ממשי וזאת כדי לעקוף מכשולים בדרך להשגת מטרותיו; הוא עשה זאת כמה פעמים

נספח א' – תרגום הודעת איתאללה רוחאללה ח'ומיני על קבלת הפסקת האש במלחמת עיראק-איראן 1988

"כעת, לאחר שאנשי הצבא שלנו, הן בצבא והן במשמרות המהפכה, שהם מומחים במלחמה, מודים בגלוי כי הצבא האסלאמי [של איראן] לא ישיג ניצחון בקרוב, ובהתחשב בכך שהפקידים הצבאיים והפוליטיים אוהדי [משטר] הרפובליקה האסלאמית אינם רואים במלחמה מעתה ואילך את האינטרס הטוב ביותר של המדינה, וקובעים בתוקף כי עשירית מהנשק שהיהירות [מעצמות]  המזרח והמערב [בריה"מ וארה"ב בהתאמה] העמידה לרשות סדאם [חוסין, שליט עיראק דאז] אינה ניתנת להשגה בעולם בכל מחיר, ובהתחשב במכתב המזעזע של מפקד משמרות המהפכה [יחיא רחים צפוי], שהוא אחד מעשרות הדוחות הצבאיים-הפוליטיים שהגיעו אליי לאחר התבוסות האחרונות, ובהודאת סגן המפקד העליון של הכוחות המזוינים [האשמי רפסנג'אני] כי מפקד משמרות המהפכה הוא אחד המפקדים הבודדים המאמינים בהמשך המלחמה אם תסופק אספקה ​​למלחמה, ובהתחשב בשימוש הנרחב של האויב בנשק כימי ובחוסר האמצעים לנטרלו, אני מסכים להפסקת אש, וכדי להבהיר את הסיבה לקבלת החלטה מרה זו, אני מתייחס לכמה נקודות ממכתבו של מפקד משמרות המהפכה שנכתב ב-23.6.1988.

 

ייתכן, כתב אותו מפקד, שלא יהיו לנו ניצחונות בחמש השנים הקרובות. ייתכן שאם יהיו לנו האמצעים לרכוש [מה שדרוש] במהלך חמש השנים הבאות, יהיה לנו הכוח לבצע פעולות הרסניות או התקפות נגד. ואחרי [חמש שנים]  בסוף 1992, אם יהיו לנו 350 חטיבות חיל רגלים, 2500 טנקים, 3000 תותחים, 300 מטוסי קרב ו-300 מסוקים... שהם צרכי המלחמה לאותה תקופה - בעזרת האל נוכל לבצע פעולות התקפיות. הוא אומר שכדאי לציין שיש להגדיל את כוחם של משמרות המהפכה פי שבעה ואת הצבא יש להגדיל פי שניים וחצי. הוא גם הזכיר, שכמובן, עלינו לגרש את ארצות הברית מהמפרץ הפרסי, אחרת לא נצליח. מפקד זה ראה את החלק החשוב ביותר בהצלחת תוכניתו בהכנת תקציב ומתקנים בזמן, וציין כי לא סביר שהממשלה ומפקדת הפיקוד העליון יוכלו למלא את התחייבותם. כמובן, תוך אזכור הדברים הללו הוא אומר שעלינו להילחם שוב וזו כבר לא רק סיסמה.

 

ראש הממשלה, [בעקבות] דברי שרי הכלכלה והתקציב, הודיע ​​כי מצבו הפיננסי של המשטר נמצא מתחת לאפס. גורמי מלחמה רשמיים אומרים כי הנשק שאיבדנו בתבוסות האחרונות בלבד שווה לכל התקציב שהוקצה השנה למשמרות המהפכה ולצבא. גורמים פוליטיים אומרים כי מאז שהעם הבין כי לא יושג ניצחון מהיר, רצונו לצאת לחזית פחת.

אתם, יקיריי, יודעים טוב יותר מכל אחד אחר שהחלטה זו היא כרעל קטלני עבורי, אך אני מרוצה מרצון האל הכל יכול ואתן כל אשר יהיה לי כדי להגן על דת [האל] ועל [משטר] הרפובליקה האסלאמית.

הו אלוהים, קמנו למען דתך, נלחמנו למען דתך, ואנו מקבלים את הפסקת האש כדי להגן על דתך.

הו אלוהים, אתה העד לכך שאיננו מתפשרים עם אמריקה, ברית המועצות וכל מעצמות העולם לרגע, ואנו רואים בפשרה עם מעצמות העל בגידה בעקרונות האסלאמיים שלנו.

 

הו אלוהים, אנו זרים בעולם הפוליתאיזם, חוסר האמונה והצביעות, בעולם הכסף, הכוח והמרמה. אנא עזור לנו.

 

הו אלוהים, לאורך ההיסטוריה, כאשר הנביאים, [האמאמים] הראשונים ואנשי הדת החליטו לתקן את החברה, לשלב ידע ומעשה וליצור חברה נקייה משחיתות וחורבן הם נתקלו בהתנגדות מצד האבו ג'הלים והאבו סופיאנים של זמנם.[2]

הו אלוהים, הקרבנו את ילדי האסלאם ואת המהפכה שלנו למענך, אין לנו אף אחד מלבדך, עזור לנו לבצע את מצוותיך וחוקיך.

הו אלוהים, אני מבקש ממך הענק לי שהאדה [מות קדושים] בהקדם האפשרי.

 

אמרתי שיש לקיים פגישה כדי להסביר לעם את הפסקת האש. היזהרו, אנשים חמומי מוח ותוקפניים עלולים להרחיק אתכם בסיסמאות מהפכניות ממה שטוב לאסלאם. אני אומר בבירור שכל מאמציכם צריכים להיות מכוונים להצדקת הדבר [להפסקת הלחימה]. כל צעד סוטה אסור ויגרום לתגובה. אתם יודעים שבכירי המשטר קיבלו החלטה כזו בעיניים אדומות ולבבות מלאי אהבה לאסלאם ולמולדתנו האסלאמית. התבוננו אל האל ודעו שכל הקורה הוא לטובה, ושלום עלינו ועל עבדי האלוהים."[3]

 

נספח ב'– דוח ממרי 2013: מאבק המנהיגות בין ח'אמנאי לרפסנג'אני: הויכוח על מדיניותה של איראן

רפסנג'אני קורא למדיניות מתונה ברוח "הריאליזם האסלאמי"; ח'אמנאי מוכן ל"גמישות אמיצה", בלא  לוותר על עקרונות המהפכה

 

מאת א. סביון וי. מנשרוף*

 

הקדמה

בהמשך לקריאותיו מן השנה האחרונה להידבר עם ארה"ב,[4] קרא האשמי רפסנג'אני בריאיון נוסף (8.8.2013) למנהיג איראן, עלי ח'אמנאי, לנהל את איראן ברוח "המתינות" וה"ריאליזם האסלאמי" – קרי, להתעדכן ולהתאים את  ערכי המהפכה לרוח הזמן, ולא להנהיג את איראן בדרך קיצונית בשם "אידאליזם כוזב" של ערכי מהפכה שקפאו בזמן. בראיון פרש רפסנג'אני את עיקרי הגותו – "הריאליזם האסלאמי" – והבטיח כי גישה זו שהוא מציע לאמץ אינה מובילה לחילון, אלא דווקא לחיזוק ערכי המהפכה. הוא הציג כדוגמה את פסיקותיו של ח'ומיני שהותאמו לרוח הזמן, ושב להעלות על נס את גדולתו כאשר קיבל את החלטת האו"ם 598 בנושא הפסקת האש במלחמת איראן-עיראק.

 

כדי לתת משנה תוקף לעמדתו, קבע רפסנג'אני בריאיון, כי איתאללה ח'ומיני הלך בדרך מתונה, קרי דרכו של רפסנג'אני והדגיש כי במקרים שבהם ח'ומיני נקט עמדה קיצונית –  הכתיבה לו חכמת מנהיגותו לקבל את הדעה המקצועית של המועצה לאבטחת האינטרס של המשטר – שהוא, רפסנג'אני, עומד בראשה, אף שדעתו של המנהיג ח'ומיני, היתה כאמור מנוגדת.

 

ח'אמנאי הגיב לדרישת רפסנג'אני לנהל שיחות עם ארה"ב בשתי דרכים: האחת, בנאום ב-17.9.2013, שבו התייחס ישירות לדרישת רפסנג'אני ושרטט את מסגרת ה"גמישות אמיצה" לה הוא מוכן מול האויב המערבי, המותנית, לדבריו, בהבנת מהותו, בהדגישו כי "השינויים בעולם אינם תירוץ לשינוי האידיאלים והמטרות שלנו או לשינוי הדרך בה אנו הולכים." בדבריו אלה התיר ח'אמנאי להפגין גמישות טכנית מסוימת כדי להשיג את המטרות הסופיות של איראן בתחום הגרעין מול המערב.

 

הדרך השניה, שהוצגה מוקדם יותר, הועברה באמצעות מקורביו - היומון כיהאן וראש מטה נציגות ח'אמנאי באוניברסיטאות מוחמדיאן - והתמקדה בטענה כי רפסנג'אני אינו מבין את מהותו של האויב: כיהאן קבע כי רפסנג'אני הוא בעצם הקיצוני בשל סירובו להכיר בכך שהסכסוך בין איראן למערב אינו פתיר ולא ניתן להידבר עם ארה"ב בנושא זה. מוחמד מוחמדיאן,ראש מטה נציגות ח'אמנאי באוניברסיטאות, טען כי רפסנג'אני טועה בהבנה של האויב האמריקאי ושל ערכי המהפכה.

 

להלן עיקרי הדברים:

 

א. רפסנג'אני לח'אמנאי:

איתאללה ח'ומיני אמר 'אקבל את הדעה המקצועית של המועצה [לקביעת האינטרס של המשטר] – אפילו אם תהא מנוגדת לדעתי'

להלן עיקרי הראיון עם רפסנג'אני שכותרתו "יעד המתינות: ריאליזם אסלאמי; הצפי של רפסנג'אני לעתיד המתינות":[5] 

 

שאלה: "מהי דעתך לגבי עתיד המדינה בארבע השנים הקרובות? האם ההתנהלות הקודמת תימשך והעם ייתקל במגוון רחב של סיסמאות והבטחות או שהחברה צריכה לצפות להתנהלות אחרת?

רפסנג'אני:  ללא ספק, [השימוש] בסיסמאות יפחת בעתיד. סיסמאות גדולות ופעולות קטנות הן המאפיין הבולט ביותר של הקבוצות הקיצוניות. החברה תתקדם ...יותר לעבר מתינות. העם מצוי ב[מצב של] למידה. הידע והמידע שלו גדֵלים. בעתיד יהיה קשה [להשמיע] סיסמאות מהסוג שיכול לגייס את ההמונים למטרה מיוחדת. בבסיס החברה העתידית באיראן האסלאמית העברת המידע תהיה אמינה ושקופה יותר כדי להשיג שכנוע מקסימאלי של העם.

 

שאלה: האם זה לא יהיה קשה בשל קיום זרמים קיצוניים [הפועלים] תחת דגל הסיסמאות האסלאמיות?

רפסנג'אני: האנשים האלה מתבלבלים בטעות בין 'ריאליזם אסלאמי' לבין חילון כיוון שתנועת המתינות [הולכת] לכיוון "אסלאמיזציה לוגית". היעד של המתינות הוא ריאליזם אסלאמי. בזכות התרחבות המתינות בחברה והתמיכה המקסימלית של העם בה אין ספק שמעמדם המתערער של המתחסדים ילך ויצטמצם. מצד שני כמה ממומחי האסלאם, [אנשי] הסמינרים הדתיים ואפילו אנשי חזבאללה [הכוונה לנאמני המשטר באיראן ולא לארגון חזבאללה בלבנון] מרגישים אט אט שחלק [ממדיניות] ההכבדה [של ח'אמנאי] אינה מניבה תוצאות [ושבעתיד] יוותרו להם רק תומכים מעטים בחברה האסלאמית.

 

שאלה: האם מתינות יכולה להוות גשר בין אידיאליזם לבין ריאליזם כך שהאידיאליזם לא יביא לאשליה?

רפסנג'אני: אין ספק, כך צריך להיות.

כעיקרון, [הרעיון] הפילוסופי החדשני, ההיסטורי והייחודי של האמאם [ח'ומיני שעמד] בבסיס הקמת המועצה לקביעת האינטרס של המשטר, היה בדיוק הנושא הזה – [למנוע מצב] שהפסים של המהפכה האסלאמית יוסטו לכיוון של אידיאליזם כוזב/מתעה. המאפיין הכי חשוב במתינות של האמאם [ח'ומיני] היתה תשומת הלב מיוחדת שלו להשקפה מקצועית. אני זוכר משפט היסטורי שלו 'אקבל את הדעה מקצועית של המועצה [לקביעת האינטרס של המשטר של האשמי רפסנג'אני] – אפילו אם תהא מנוגדת לדעתי.' [הדגשה של ממרי]. בהיסטוריה נרשמו לקחים גדולים הודות למתינות של האמאם [ח'ומיני]: החל מעשרות פתוות הלכתיות מחדשות, כמו הפתוות בנוגע לשחמט ולמוזיקה [שח'ומיני התיר], ועד לאותו מהלך פוליטי [שלו] שלא היה שני לו – קבלת החלטת [האו"ם 598] –  אשר הבטיח את האינטרס של העם, קידם את  איראן האסלאמית וגם הביא לקריסתו של סדאם [שליט עיראק].

 

שאלה: ההסבר שלך בנוגע למתינות מוביל לריאליזם אסלאמי. האם אתה יכול לפרט יותר בנושא?

רפסנג'אני: ב[מסגרת] 'הריאליזם האסלאמי' הן האסלאם והן האידיאלים אינם נשכחים. במתווה הריאליזם האסלאמי, האידיאלים שלנו נהיים גם יותר אסלאמיים וגם יותר מציאותיים. די שתבחנו את תוצאות הריאליזם האסלאמי והמתינות של דרך קבלת ההחלטות של האמאם [ח'ומיני] בצומת ההיסטורי בו התקבלה החלטה 598, ובמקביל שערו בנפשכם מה היה קורה אילו החלטות המשטר [דאז] היו מתקבלות על בסיס אידיאליזם קיצוני. איזה גורל היה צפוי לאיראן האסלאמית? ברור איזה אסון עלול היה להמיט על המדינה אידיאליזם מוחלט וריק מריאליזם. בל נשכח שבהיסטוריה של האסלאם ניצחון והתקדמות לא הושגו מעולם אלא בזכות מתינות וריאליזם אסלאמי. קיצוניות אף פעם לא הניבה, לא טובה ולא ברכה לחברות האסלאמיות, ולעולם לא תניב להן זאת. 

 

שאלה: לפי דעתך, מהו מעמד הריאליזם בתפישת האסלאם?

רפסנג'אני: העיקרון של האסלאם הוא שהוא מציאותי. עובדה זו ברורה לי כשמש. בדיונים קודמים שהיו לי בנושאים כלכליים ותנאי המחייה [באיראן] אמרתי שהאסלאם הוא מציאותי ושהוא אינו רוצה להתעלם ממה שהאל טבע בטבע האדם. משמעות טבעה של הדת היא שכשאנחנו מתקדמים עלינו לשנות עמדה לפי השינוי בתנאים. כך נהגו הנביא [מוחמד] והאמאמים [השיעים]. גם בצוויי הקוראן יש נסח' [העיקרון שפסוק קוראני מאוחר מבטל את קודמו]. יסודות [הדת] שלנו הם באמת חזקים... אנו צועדים קדימה על בסיס המתינות ועל בסיס התאמת האסלאם לתנאי הזמן. תמיד יהיו אנשים קיצוניים בשני הצדדים. ישנם כמה שלא משתכנעים כ"כ מן המתינות, אבל אופיה של החברה מתקדם לעבר המתינות.

 

שאלה: האם מתינות וריאליזם אסלאמי לא יביאו לבסוף לממשלה חילונית?

רפסנג'אני: אני בטוח שלא יקרה דבר כזה, בתנאי שלא נחרוג ממתווה המתינות האסלאמית. מתינות פירושה שאם הממסד הדתי ואנשי הדת, כמגזר השורשי ביותר בחברה, יראו שהדת והאינטרסים של החברה מצויים בסכנה, הם לא יחכו, אלא יבקרו ואף יתקפו ובצדק [את השלטון שמסכן את הדת והאינטרסים]. אל להם [לח'אמנאי ואנשיו] לשכוח: הכוח נמצא בידי אנשי הדת שכעת הם האחראים [ונמצאים בשלטון], ולכן עליהם לקדם את זכויות הציבור ואף לשאת ביקורת של מתנגדיהם, החל מן המסגדים ועד למנגנונים הבכירים ביותר.

 

שאלה: כיצד אתה מעריך את התפקיד של הריאליזם האסלאמי בעתידו של עולם האסלאם?

רפסנג'אני: בעולם האסלאם העתידי יהיה להגות האסלאמית הזאת מעמד מיוחד. אולי משום כך לא הסתכלו הקיצונים בחיוב על מעמדה של המועצה [לקביעת האינטרס של המשטר] מראשיתה ועד היום, כיוון שבעקרון, למעט חוג המתינות האסלאמית והאסלאם המציאותי, דעתה של המועצה לאבטחת האינטרס אינה נחשבת. אבל באמצעות חיזוק מעמד הריאליזם האסלאמי במדיניות החוץ של הרפובליקה האסלאמית בזמן שמרבית המדינות האסלאמיות סובלות מקיצונים, נהיה ללא ספק עדים להצלחתו של רעיון הריאליזם האסלאמי ..."

 

ב. תשובת ח'אמנאי לרפסנג'אני:

"גם מתאבק מקצועי מפגין לעיתים גמישות ... אך בלי לשכוח מיהו יריבו ומה מטרתו הראשית"

ב-17.9.2013 נשא ח'אמנאי נאום שבו ענה ישירות לרפסנג'אני והסביר לו ולנשיא רוחאני, כיצד איראן ובכיריה צריכים להיערך כעת מול האויב המערבי, דהיינו - ח'אמנאי מתיר להפגין גמישות טכנית כדי להשיג את המטרות הסופיות של איראן בתחום הגרעין מול המערב:  

"הזירה הדיפלומטית היא זירה של חיוכים ושל דרישה למו"מ אבל יש להבין את כל ההתנהלות [בזירה] הזאת במסגרת האתגר הראשי [בין איראן למערב]. אני מסכים ל[ביצוע] מהלכים נכונים והגיוניים במדיניות הפנים והחוץ ומסכים לסוגיה שלפני שנים כיניתי אותה 'גמישות אמיצה' מכיוון שהיא יכולה להועיל והכרחית מאוד בשלבים מסוימים. אך הכרחי שנהיה מחויבים לתנאי הראשי שהוא הבנת מהותו של הצד שמנגד.... גם מתאבק מקצועי מפגין לעיתים גמישות בגלל סיבות טכניות אך הוא איננו שוכח מיהו יריבו ומה מטרתו הראשית...

האויב... נמצא במצב של נסיגה וחולשה, ובהתמודדות הזאת העתיד שייך למי שמתקדם לפי חישוביו... העתיד הזוהר של המהפכה הוא עניין מוחלט, אך התגשמותו, במוקדם או במאוחר, תלויה בתוצאות של פעולות האומה ובכיריה. אם נהיה מאוחדים, חזקים ונחושים, העתיד הזה יתגשם מוקדם יותר ואם ניקלע לעצלנות, לאנוכיות ולבעיות אחרות נגשים זאת יותר מאוחר..."[6]

 

ג. תשובת ח'אמנאי לרפסנג'אני באמצעות מקורביו:

"בעייתנו העיקרית עם ארה"ב היא נושא זהות המהפכה [האסלאמית]; מהותה היא המאבק בשלטון המדכאים ושל עובדי האלילים [אמריקה]"; ח'ומיני סירב לדבר עם ארה"ב ואמר: 'מטרתה הנעלה של המהפכה האסלאמית היא לכונן שלטון עולמי של האסלאם'"

בכנס ארצי של סטודנטים מרחבי איראן (31.8) השיב ראש מטה נציגות ח'אמנאי באוניברסיטאות, מוחמד מוחמדיאן, לרפסנג'אני על דרישתו להידבר עם ארה"ב, תוך שהוא מותח ביקורת חריפה על עמדותיו, וטוען כי הוא טועה בהבנת האויב האמריקאי ובהבנת ערכי המהפכה:

 

על דרישת רפסנג'אני 'לשתות את כוס התרעלה' כפי שנהג ח'ומיני ולהידבר ישירות עם ארה"ב כדי להגיע לעסקה, אמר מוחמדיאן:

"מאז ראשית המהפכה [האסלאמית] ועד היום, היו [באיראן] שתי גישות בנושא מו"מ עם ארה"ב. [תומכי הגישה] הראשונה היו כאלה שהשתוקקו לשתף פעולה עם ארה"ב כבר בראשית המהפכה. [כבר] בממשלת בזארגאן היו אנשים שרצו מאוד לכונן יחסים עם ארה"ב. קבוצה זו נחלקה לשני פלגים: הראשון [הרפורמיסטים] ראה בארה"ב שליט העולם ונשבה בידיה. השני [בהנהגת רפסנג'אני] לא האמין בארה"ב ולא הסכים לעוולות שהיא מבצעת, אך סבר שיש לכונן עמה יחסים כדי להיות חסינים ממעשי העושק שלה...

 

לאחרונה אמרו כמה אנשים [קרי רפסנג'אני] שכוס התרעלה שיש לשתות היא אותה [סוגית] היחסים עם ארה"ב. בעניין זה ישנם גם [תומכי הגישה] השניה שהתנגדה ליחסים עם ארה"ב, ובראשה עומדים האמאם [ח'ומיני] והמנהיג [ח'אמנאי]. מבחינה אמונית, ארה"ב היא ההוכחה הברורה לעבודת אלילים... הבעיה שלנו עם ארה"ב אינה רגילה. הבעיה העיקרית היא נושא זהותה ומהותה של המהפכה [האסלאמית], ומהותה היא המאבק בשלטונם של המדכאים ושל עובדי האלילים.

 

האידיאל המינימאלי של המהפכה הוא לא לקבל את שלטון העושקים. הערך הנשגב של המהפכה הוא המאבק ברודפי השררה. בנוהג הדיפלומטי משמעותו של מו"מ הוא עסקה. מה, אפוא, אנו אמורים לתת בעסקה עם ארה"ב [?] מה שאנחנו יכולים לתת לארה"ב בעסקה הוא נטישת האידיאל הפלסטיני ואי תמיכה בקו של ההתנגדות. בתמורה ארה"ב תחייך אלינו ותפחית את הרטוריקה הגסה שלה [כלפינו]. בארבעים השנים שהאמריקאים נכחו באיראן בתקופה הפהלווית הם לא נתנו לאיראן מאומה, ואפילו למצרים שהיתה בעלת בריתה, לא נתנה ארה"ב דבר. באותם הימים שמוחמד ח'אתמי רצה להשיג את לב האמריקאים והעלה את [רעיון] 'השיח בין תרבויות', הודיע הנשיא האמריקאי [בוש] שאיראן היא ציר הרשע.

 

 ...יש סיבה ל[רצונה של] ארה"ב להידבר עם איראן. ארה"ב רוצה לומר למדינות ההתנגדות שאין להן ברירה אלא לשחק במגרש שהיא קבעה, שכן גם איראן הסכימה לכך שאין לה ברירה אחרת. ארה"ב פוחדת מההשפעה של המהפכה שלנו על לבבות המדוכאים ושוחרי החופש בעולם. היא אינה מודאגת מהאנרגיה הגרעינית אלא מהשפעתנו על לבבות אנשי העולם ו[לכן] היא רוצה לגרור את איראן למו"מ כדי להסיר את הדאגה הזאת.

 

לקריאת רפסנג'אני שיש לחזור על "הסכם ח'ודיביה" ולנהל מו"מ עם ארה"ב הגיב מוחמדיאן:

כמה אנשים אמרו: 'מדוע איננו מקיימים מו"מ עם האויב, כמו הנביא [מוחמד] בעצמו?'[7]  אני אומר [להם] בתגובה שאיראן לא ניתקה את יחסיה עם ארה"ב, אלא שהצעד הזה בוצע ע"י ארה"ב. בנוסף לכך, אין לנו אמון בארה"ב ולחוסר האמון הזה יש כמה סיבות. בנוסף לכך, איננו רואים צורך ביחסים עימה. ידו של הנביא [מוחמד] בהסכם ח'ודיביה היתה על העליונה והוא היה בטוח שיכבוש את מכה. הנביא הסכים לשלום ח'ודיביה כדי להוכיח את צדקתו וכדי להכשיר את הקרקע לניצחון ללא שפיכות דמים.

 

בסוגית קבלת הבוררות ע"י האמאם עלי [בקרב ציפין שנת 657] יש גם לציין שהוא התמודד עם מחלוקת פנימית והוא הסיר את הסכנה הגדולה הזו מארצות האסלאם באמצעות הסכמה לבוררות. [לעומת זאת], הרפובליקה האסלאמית כיום אינה מצויה בתנאים של שלום ח'ודיביה ולא בתנאים של קרב ציפין,[8] שכן היא לא איבדה את האחדות שבה. היום העם שלנו מגבה את שלטון חכם ההלכה שלו [ח'אמנאי].

 

למכתב רפסנג'אני לח'ומיני שבו ביקשו, ערב מותו, להסדיר את היחסים עם ארה"ב, הגיב מוחמדיאן:

כמה מבכירי המשטר [הכוונה לרפסנג'אני] אומרים: 'בעשור הראשון למהפכה שלחנו מכתב לאמאם [ח'ומיני] ובקשנו ממנו באופן מפורש שיפתור את נושא היחסים עם ארה"ב, בעודו בחיים. אבל האמאם לא עשה זאת ובאותם הימים אמר 'המטרה הנעלה של המהפכה האסלאמית היא לכונן שלטון עולמי של האסלאם וכל עוד קיימת עבודת אלילים וכפירה, קיים המאבק, וכל עוד קיים המאבק, אנו קיימים.'

על הבכירים [האלה] לדעת שהמהפכה שלנו אינה מוגבלת לאיראן אלא היא נקודת ההתחלה של המהפכה העולמית של האסלאם בהנהגת האמאם הנעלם."[9]

ד. כיהאן: אי למידה מלקחי ההיסטוריה היא-היא הקיצוניות

להלן עיקרי מאמר מערכת של היומון כיהאן מה-27 באוגוסט 2013 בו השיב כיהאן לרפסנג'אני על דרישתו לפתוח בשיחות עם ארה"ב:

 

לדרישת רפסנג'אני 'לשתות את כוס התרעלה' ולהידבר ישירות עם ארה"ב כדי להגיע לעסקה

"האם ניתן להגיע לפשרה ולהסכמה עם ארה"ב? האם אפשר למצוא אינטרסים משותפים עם המשטר הזה ולסגור איתו עסקה?... התומכים בפשרה עם ארה"ב נחלקים לשני מחנות... למחנה הראשון [קרי הרפורמיסטים]  יש השקפה אוהדת לחלוטין את ארה"ב והוא מאמין שבעיקרון אפשר לכונן ידידות אסטרטגית עימה. המחנה השני [בראשות רפסנג'אני] אומר אנו מסכימים [לטענה] שלא ניתן לכונן ידידות עם ארה"ב אך בשל האיומים הקיימים יש להגיע להסדר עם הכוח הזה ולרכך את האיומים [עלינו] כדי שתוכשר הקרקע להקלה על מצב המדינה [נוכח הסנקציות]. לחוג הראשון יש דפוס התנהגות התאבדותי... אפילו למי שלא מאמין ב[משטר] רפובליקה האסלאמית אך אוהב את המולדת אין שום ספק באשר לרשעות ולבוגדנות של ארה"ב... כאן המקום להזכיר שסגנון ההתנהלות של כמה מדינאים [כמו רפסנג'אני], הטוענים שהם פרגמטיסטים, [רק] מגביר משמעותית את האיומים ... הם שולחים לאויב מסר שגוי. המצב הגרוע ביותר – בין בשדה הקרב ובין במשחק – הוא שהיריב קורא את [כף] ידך או חש שאתה הפסדת מראש. ההערכה הזו גורמת ליריב להיות יותר חצוף, להגביר את דרישותיו ולכפות עליך מחיר כבד...

 

חשוב שנבין באיזו רמה נמצא האתגר שלנו עם ארה"ב: האם הסכסוך הקיים הוא פתיר או שיש לאמריקאים בעיה עם עצם הקיום שלנו? האם לאמריקאים היתה בעיה עם הנשיא האיראני הקודם [אחמדי-נז'אד בלבד] ו[כיום] הם אינם עוינים את הנשיא החדש [רוחאני]? כלומר, [האם] מדובר בסוגיה אישית ובחודשיים שחלפו מאז החליף רוחאני את אחמדי-נז'אד הממשל והסנאט האמריקאי לא שלחו סימנים מיוחדים כמו סנקציות עוינות חדשות והסנאט לא אישר סנקציות חדשות? האם משום כך עלינו לסגור את עינינו מול המציאות הזאת ונגיד שעלינו להתפשר עם האויב השואף לשלום?"

 

למכתב רפסנג'אני לח'ומיני ערב מותו, שבו ביקשו להסדיר את היחסים עם ארה"ב טרם מותו וקריאתו להימנע "ממדיניות הרפתקנית"

כיהאן הזכיר את דבר פנייתו של רפסנג'אני לאיתאללה ח'ומיני בשלהי חייו בו קרא לו לפתוח בשיחות עם ארה"ב והציע שאיראן תימנע מהפעלת "מדיניות הרפתקנית" באמצעות חמאס וחזבאללה, והוסיף: "מר רפסנג'אני... איזו הרפתקנות ניהלו בכירים בממשלתך ובממשלת מוחמד ח'אתמי כדי שניגרר לפינת זירת ההיאבקות ע"י ארה"ב ואירופה ...? האם ההתקדמות המדעית [הכוונה לתכנית הגרעין] היתה הרפתקנות או היה זה ניסיון להשיג שליטה בטכנולוגיה הגרעינית? מדוע במהלך אותן שש עשרה שנים [שלך ושל ח'אתמי כנשיאים], הוחרפו כל העת הסנקציות? מה נחשב הרפקתנות שיש להפסיקה ועל אילו דברים אפשר להגיע להסכמה [עם ארה"ב]? האם לארה"ב ולמערב יש גבול בו יפסיקו את דרישותיהן [מאיתנו]? האם העשרה לרמה של עשרים אחוז היא הרפתקנות או שמא העשרה לרמה של 3.5 אחוז? לפני עשור או שניים, בכלל לא העשרנו [אורניום]. מה היה התירוץ שלהם אז [בפעילותם נגדנו]? כשהוחלט לסגת, האויב לא הסתפק בוויתור אחד או שניים... אם חזבאללה לא היה עוצר את הבלמים של הכובשים הציונים, היינו היום צריכים להילחם נגדם על אדמתנו. 

בעיני היהירים [המערב בראשות ארה"ב] עצם המרד של האומה האיראנית [קרי המהפכה האסלאמית] בהמשך לתנועת הלאמת הנפט [של מוחמד מוצדק ב-1953] והתנועה החוקתית [1905-6] היו מעשי הרפקתנות המצריכים ענישה, ומר רפסנג'אני הוא [עצמו] אחד מחלוצי מעשי ההרפתקנות האלה.

 

לעולם לא ניתן להשוות בין רפסנג'אני למוחמד מוצדק. רפסנג'אני הוא איש דת, טעם את טעם הכלא ועבר עינויים. הוא זה שאמר בזמנו בדרשות יום שישי שהאמריקאים מנתחים סוגיות כמו פרה. מוצדק לא לבש לבוש אנשי דת, ולא קרא לאסלאם. הוא לבש עניבות חנק [מערביות] והעלה על שפתיו סיסמאות לאומיות וחילוניות, כאות למודרניות [ולמרות זאת האמריקאים הפילו אותו] ... שתי הקבוצות [שקוראות להידבר עם ארה"ב] מעידות שהאופטימיות והאהדה שלהן כלפי פשרה עם ארה"ב הסיגה את האומה האיראנית 25 שנים לאחור ... אי למידה מלקחי ההיסטוריה היא-היא הקיצוניות..."[10]

 

* א. סביון היא ראש זירת איראן במכון ממרי; י. מנשרוף חוקר את זירת איראן במכון

נספח ג' – דוח ממרי יוני 2025:

המשטר האיראני ערוך מבחינה דתית לוויתורים טקטיים וזמניים מול איום צבאי ממשי וזאת כדי לעקוף מכשולים בדרך להשגת מטרותיו; הוא עשה זאת כמה פעמים

מאת איילת סביון ויגאל כרמון

 

בנסיבות היסטוריות שונות במהלך שלושים השנים האחרונות נקטו מנהיגי איראן וויתורים טקטיים תחת איום צבאי ממשי, תוך מתן לגיטימציה דתית מן ההיסטוריה השיעית והאסלאמית לוויתורים אלה. יובהר כי מדובר במשטר דתי-משיחי שמבסס את פעילותו על אידיאולוגיה סדורה ועקרונות דתיים שבהם הוא משתמש להצדקת מהלכיו.

 

בראיית משטר המהפכה האסלאמית של איראן הוויתורים הם מסלול לעקיפה טקטית של בעיות קשות על מנת להשיג את המטרות האסטרטגיות של המשטר. הוויתורים הטקטיים הם הכרחיים בנסיבות לחץ מערבי קשה על מנת להתגבר עליו ולהמשיך בהשגת מטרות המהפכה האסלאמית. תכנית הגרעין של איראן שמטרתה להשיג נשק גרעיני היא יעד אסטרטגי שנועד להבטיח את ביטחון המשטר האסלאמי בדרך למימוש היעד העליון של המהפכה: השגת ציוויליזציה אסלאמית עולמית, קרי, סדר עולמי אסלאמי בהנהגת איראן.

 

יצוין כי עבור המנהיג העליון ח'אמנאי דמותו של האמאם השני, חסן בן עלי (625-670 לספירה) היא מודל לחיקוי. הוא שואב השראה מהתנהלותו מול יריביו הפוליטיים והצבאיים בעלי הכוח העודף ומחקה אותה בנסיבות דומות בלא להתעמת צבאית ישירות עמם.

 

ח'אמנאי תרגם לפרסית את הספר "השלום של חסן" שניתח את נסיבות ויתורו של חסן בשנת 661 לספירה על תביעותיו לשלטון לטובת יריבו, הח'ליפה האומיי, מעאויה בן אבו סופיאן.[11] בספר מוצדקת החלטת חסן השיעי לחתום על הסכם השלום תוך ויתור על השלטון נוכח מצבו הנחות מול מעאויה הסוני וגייסותיו. חסן חשש כי מלחמה מולם תסכן את קהילתו ואת דתם (השיעית). התנאים שהציב חסן בפני מעאויה כתנאי לוויתור על השלטון נועדו להפוך את השלום לזמני. ח'אמנאי הוסיף בתרגומו לספר "השלום של חסן" את כותרת המשנה: "הגמישות ההירואית המפוארת ביותר בהיסטוריה" (נרמש-י קהרמאנאנה), בבחינת טקטיקת ניהול משא ומתן מול כוחות בעלי עוצמה רבה יותר.

 

להלן כמה דוגמאות משנות משטר המהפכה האסלאמית בהן נקט המשטר וויתורים טקטיים כדי לשפר עמדותיו מול כוח עודף:

 

1.      בתקופת משטר מוחמד רזא שאה פהלוי היה ח'אמנאי עצור ובכלא והחל לשתף פעולה עם כוחות הביטחון של השאה. הוא וחסידיו הגדירו זאת כ"גמישות הירואית", ראה ספרו הביוגרפי שרח-י אסם (Sharh-e Esm )

2.      ביולי 1988 הסכים מייסד משטר המהפכה, איתאללה רוחאללה ח'ומיני, להפסקת אש מול עיראק (החלטה 598 של מועבי"ט) לאחר שמונה שנות התשה צבאית וקשיים כלכליים.[12] באוקטובר 2012 פורסם מאמרו של איתאללה מוחי אל-דין האא'רי שיראזי, חבר מועצת המומחים, באתר המנהיג העליון ח'אמנאי, בו השווה את החלטת ח'ומיני להפסיק את המלחמה להחלטת האמאם חסן לוותר על הח'ליפות לטובת השליט האומיי, מעאויה (הסוני). גם יו"ר המועצה להבטחת האינטרס של המשטר, האשמי רפסנג'אני, שהיה גם יד ימינו של ח'ומיני ונשיאה של איראן, השווה בריאיון ביולי 2013 ביום השנה לקבלת החלטה 598, את קבלת ההחלטה להחלטת האמאם חסן לחתום על חוזה השלום עם מעאויה הסוני. המנהיג העליון ח'אמנאי עצמו פרסם ב-2012 כמה מהצהרותיו שהתייחסו בחיוב להחלטת ח'ומיני זו להפסיק את המלחמה בשל הבעיות הכלכליות החמורות והדגיש את ההישגים שהושגו בזכותה. 

3.      בשנת 2003 לנוכח פריסת כוחות ארה"ב בעיראק ובאפגניסטאן ותחושת מצור מתפתח בקרב הנהגת המשטר האיראני עד כדי איום קיומי, הודיע המשטר האיראני כי הוא משעה זמנית את תכנית הגרעין ומקבל עליו אמנות ביטחון שעד אז סירב לקבל. 

4.      בספטמבר 2013 השתמש המנהיג העליון ח'אמנאי במונח "גמישות הירואית" (נרמש-י קהרמאנאנה) כדי להתיר שיחות עם ממשל אובמה, למרות אי הכרתה של איראן בארה"ב, "השטן הגדול". זאת, במטרה להשיג הכרה בינלאומית בתכנית הגרעין שלה ולשדרג אותה, לצד הסרת סנקציות הגרעין. באתר ח'אמנאי הוסבר המונח "גמישות הירואית" כך:

"איננו נגד מהלכים דיפלומטיים נכונים והגיוניים... אני מאמין מזה שנים במה שנקרא "גמישות הרואית". גמישות היא הכרחית מאוד במקומות מסוימים, היא טובה מאוד. אין בזה שום דבר רע, אבל המתאבק הזה שנאבק מול יריבו ובמקומות מסוימים מראה גמישות מסיבות טכניות לא צריך לשכוח מי הוא יריבו ומה הוא עושה. זה התנאי העיקרי [לוויתור]." (דברי ח'אמנאי בפני מפקדי משמרות המהפכה ב-17.9.2013)

"גמישות הרואית פירושה תמרון אמנותי להשגת המטרה. משמעות הדבר היא שההולך בדרך האל חייב ... להשתמש בשיטות שונות בכל צורה ובכל דרך שהיא כדי להשיג את המטרה והאידיאלים האסלאמיים... היו שפירשו [את המונח "גישות הירואית"] כוויתור על האידיאלים והמטרות של המשטר האסלאמי... זו טעות... יש מטרות. המשטר האסלאמי פועל להשגת המטרות הללו בכל שלב, להתקדם, להגיע לנקודת המצוינות והשיא, ליצור ציוויליזציה אסלאמית גדולה... כמובן, זוהי גישה מדורגת, חתיכה אחר חתיכה". (דברי ח'אמנאי ל-50 אלף פעילי בסיג' ב-20.11.2013)[13]

5.      בשנת 2023 השתמש ח'אמנאי שנית במונח "גמישות הירואית" כדי להתיר שיחות מול ממשל ביידן על מנת להשיג את הסרת כל הסנקציות האמריקאיות ואת הכרת ארה"ב באיראן כמדינה סף גרעינית. הוא הסביר באתרו את המונח "גמישות הירואית" כך: "מציאת דרך להתגבר על מכשולים קשים ולהמשיך בדרך להשגת המטרה" (דברי ח'אמנאי ב-20.5.2023) [14]

6.      בפברואר 2017 איראן הורידה מכן השיגור טיל בליסטי לטווח ארוך שעמדה לשגר לאחר שממשל טראמפ הזהירה רשמית (ראו דוח ממרי ממרץ 2017 איראן מול ממשל טראמפ: פחד, ריסון צבאי והפסקת הפרובוקציות, האיומים וההסתה לצד חיזוק המורל והעברת כובד העימות לחזית ההתנגדות)

 

יצוין כי גם כעת בשיחות המשא ומתן הגרעיני והלחץ האמריקאי והאירופי תחת איומי הנשיא טראמפ נוקטים דוברי המשטר האיראני נוסחאות וויתור עמומות, למשל:

איראן "לא תקבל דרישות ללא תגמול ממשי", "אין לאמריקה ברירה אלא להכיר בזכותה של איראן להעשרה בשיעור שיוסכם", או דוברי איראן הודיעו לא אחת כי "אין בכוונתם לעזוב את שולחן המשא ומתן".[15]