כללי

גורמים בחמאס מביעים תמיכה במשטר האיראני: המפגינים – סוכנים של ישראל וארה"ב; על איראן לתקוף את ישראל

 

בתגובה להפגנות ההמוניות באיראן המדוכאות באכזריות על ידי המשטר, כותבים המשתייכים לתנועת חמאס ומקורבים אליה, מעניקים גיבוי ברור ומוחלט למשטר האיראני, שבמשך עשרות שנים סייע לחמאס בנשק ובכסף, ועודד את פעילות הטרור שלה.[1]

 

לטענת הכותבים, התקשורת המערבית "מנפחת" את היקף המחאה באיראן ומציגה אותה כמהפכה שתוביל להחלפת המשטר, בשעה שזו מחאה מוגבלת בהיקפה הנובעת מבעיות כלכליות, שנוצרו דווקא עקב הסנקציות המערביות על איראן. עוד טוענים הכותבים כי המפגינים נגד המשטר הינם סוכנים של ישראל וארה"ב, וכי על איראן "להנחית מכת מנע נגד האויב הישראלי".

 

דגלי תנועת חמאס ומשטר הרפובליקה האסלאמית של איראן[2]

 

דוח זה מציג דוגמאות לגיבוי מצד גורמים בחמאס לעמדת המשטר האיראני ביחס להפגנות נגדו.

 

בעל טור ביומון חמאס: על איראן לתקוף את ישראל, שעומדת מאחורי ההפגנות

פאיז אבו שמאלה, בעל טור ביומון חמאס "פלסטין" ומקורב למנהיג חמאס לשעבר, יחיא סינוואר, הגיב למחאות נגד המשטר באיראן בפוסטים בחשבון ה-X שלו, שבהם העניק גיבוי למשטר, טען כי המפגינים נגדו הם סייענים ישראלים ואמריקאיים, וקרא לאיראן לבצע "מכת מנע" נגד ישראל.

 

לדוגמה, ב-13.1.26, שיתף אבו שמאלה תמונה מסוכנות הידיעות האיראנית פארס, עם הכיתוב: "הפגנות המוניות בטהראן תומכות במשטר האיראני, בתגובה על ההפגנות המתועבות הנתמכות על ידי אמריקה והאויב הישראלי".

 

הפוסט של פאיז אבו שמאלה[3]

 

בפוסט דומה מה-11.1.26, אבו שמאלה כתב: "ההזדמנות היחידה של ההנהגה האיראנית להינצל מחבל התלייה של המזימה [להפלת המשטר], היא להנחית מכת מנע נגד האויב הישראלי. אם איראן תהסס ותתעכב כפי שעשתה במהלך מערכת מבול אל-אקצא [המלחמה ברצועת עזה], ברית הציונים עלולה להכריע את המערכה ולהצליח בתוכניותיה".[4]

 

הפוסט של פאיז אבו שמאלה[5]

 

איש חמאס: המערב "מנפח" את המחאה מתוך כוונה לבצע תוקפנות נגד איראן

אבראהים אל-מדהון, חבר במחלקת היחסים הלאומיים של סניף חמאס בחו"ל, פרסם ב-10.1.26 מאמר בחשבון הטלגרם שלו, שבו טען כי בניגוד לדיווחים "בתקשורת המערבית", המחאה באיראן מוגבלת בהיקפה, ורוב העם האיראני מלוכד סביב המשטר. לטענתו, ישראל וארה"ב עלולות לנצל את המחאות כדי לתקוף את איראן.

 

הוא כתב: "ההתרחשויות באיראן דומות יותר למשחק תקשורתי-מודיעיני מאשר למחאות עממיות רחבות במשמעותן האמיתית. הניפוח התקשורתי של המחאות – בפרט בתקשורת המערבית – לא משקף את המציאות ברחוב האיראני באופן מדויק, ולא את מאזן הכוחות האמיתי בתוכו.

 

אין ספק שיש סקטור משמעותי בעם האיראני שלא משתייך למהפכה ומתנגד למשטר... אלא שהמחאות נשארו מוגבלות מבחינת פריסתן ויכולת ההכרעה שלהן. הן לא הגיעו עד כה לרמה המסוגלת להפיל משטרים, בעיקר במדינה [כמו איראן] שיש לה משטר יציב, מנגנונים ביטחוניים אפקטיביים, ומבנה ארגוני דתי ובסיס ציבורי רחב המונה מיליוני [אנשים] המסוגל להתגייס בעת הצורך [להגנת המשטר]...

 

עיקר הכוח הציבור בעל ההשפעה עדיין [תומך] במשטר ממניעים של השתייכות דתית, אינטרסים, פחד, או שילוב של הדברים. לכן השיח על שינוי המשטר, על השבת השלטון המלוכני, או על חלוקת איראן באמצעות המחאות, אינו מציאותי בשלב זה. מחאות אלה עלולות להביא לתוצאה הפוכה, שכן הן מתגרות במשטר, מחזקות אותו מחדש, ומגבירות את לכידותו הפנימית.

 

החשש האמיתי אינו מהמחאות עצמן, אלא מכך שהן ינוצלו כהכנה לתוקפנות ישראלית-אמריקאית  רחבה נגד איראן. אם כך יהיה, איראן עלולה להציב את כל האזור בפני עתיד מסוכן ומסובך כשכל האפשרויות פתוחות..."[6]

 

איש חמאס: ההפגנות באיראן הן רק על רקע "כלכלי", עקב הסנקציות המערביות

איש החמאס אחמד יוסוף, פרסם ב-13.1.26 מאמר ביומון הפלסטיני אל-קודס, שבו טען כי המחאה באיראן היא בעלת אופי "כלכלי" בלבד שנובעת דווקא מהסנקציות המערביות נגד איראן. לטענתו, הפגנות אלה לא שונות במהותן מהפגנות נגד השלטונות בארה"ב ובישראל, והתקשורת המערבית מסקרת אותן באופן מוטה.

 

הוא כתב: "... איראן שבה לחזית השיח התקשורתי המערבי באמצעות ניפוח [היקף] המחאות הפנימיות בעלות האופי הכלכלי, בניסיון גלוי [של המערב] לשבש את סדרי העדיפויות ולהסיח את הדעת מהפשע הגדול המתרחש בפלסטין. אין כל חדש בתמונה הזו – מאז ניצחון המהפכה ב-1979, איראן ידעה גלי מחאה חוזרים ונשנים עם מניעים שונים וסיבות מגוונות: החל ממחאות הסטודנטים בשנות ה-90, ועד להפגנות שלאחר הבחירות ב-2009, בהמשך [מחאות בעקבות] גלי יוקר המחייה והאבטלה בשנים 2017 ו-2019, עד למחאות החברתיות ב-2022. בכל אחת מהתחנות האלה, המערב הימר על תרחיש של פיצוץ פנימי, ובכל פעם ההימורים נכשלו ואיראן נותרה [מדינה] מלוכדת המסוגלת לספוג זעזועים ולכוון מחדש את ההרמוניה הפנימית שלה. אי אפשר להבין את המחאות שמתרחשות כיום [באיראן] ללא ההקשר הכלכלי החונק לו נתונה איראן מזה יותר מארבעה עשורים, בשל מערכת סנקציות כלכליות אמריקאיות ומערביות שהחלו בשנת 1979...

 

למרות ההקשר הזה, [התקשורת המערבית] הופכת את המחאות לתוכנית להפלת המשטר, באמצעות שיח תעמולתי מוכר שנעשה בו שימוש כשהמדינה הספציפית לא מצייתת לארה"ב. הפרדוקס המובהק הוא, שאותה תמונה חוזרת על עצמה במדינות אחרות מבלי שאותו תרחיש [של הפלת המשטר] מועלה. בערים הגדולות בארה"ב מתקיימות הפגנות המוניות נגד מדיניות [ממשל טראמפ] התומכת במלחמת הג'נוסייד של בנימין נתניהו בעזה, כמו גם מחאות הקשורות למצב הכלכלי והחברתי [בארה"ב]. אך למרות זאת, איש לא מדבר על נפילת המשטר האמריקאי. אותו הדבר תקף גם לגבי ישראל, [שם] ההפגנות נגד נתניהו בגין פרשיות השחיתות, הכישלונות הביטחוניים, ופשעי המלחמה לא שככו, אך [איש] לא דן באופציה של הפלת המשטר. רק כשהדבר נוגע לאיראן, נזכרים במונחים של 'קריסה' ו'כאוס'...

 

הניסיון מלמד כי ההימורים האלה, כמו קודמיהם, נידונו לכישלון, וכי חרף הלחצים והאתגרים, איראן תישאר שחקנית אזורית אקטיבית שמסוגלת לשקם את מה שנפגע ולחזק את הבריתות שלה..."[7]