כללי

עיתונאי מצרי בכיר: הציבור העזתי מבין שחמאס אחראית לאסונו; הפיצוץ בקירבו נגדה - מעבר לסף

העיתונאי המצרי, אחמד עבד אל-והאב, סגן מנהל העריכה של אתר היומון המצרי הממסדי אח'באר אל-יום, ובעל טור באתר החדשות הסעודי אילאף, הידוע בביקורתו נגד תנועת החמאס[1], פרסם לאחרונה מאמרים בגנות מעשיה שחוללו, לדבריו, חורבן בעזה ומשבר אמון קשה בין חמאס לבין תושביה. הוא הדגיש כי התושבים בעזה, המבינים כי חמאס אחראית לאסונם, דוחים את סיסמאות ההתנגדות שלה  המאשימות את ישראל במצבם וקרא לה להתחשב בזעם הציבורי נגדה ולפעול בשקיפות מול התושבים. לבסוף טען, כי נחוץ קול שלטוני חדש ברצועת עזה שיגדיר את ההתנגדות כחתירה לחיים ולא כהצדקה למוות והזהיר כי החרפת המצב ההומניטרי בעזה עלולה להתפתח לכדי פיצוץ ציבורי נגד חמאס.

 

יחידת "ראדע" של חמאס (שמוציאה להורג את מתנגדיה) כובלת את תושבי עזה[2]

 

בדוח זו יובאו קטעים ממאמרים אלה:

חמאס הפכה לנטל על תושבי רצועת עזה, הפיצוץ בקירבם נגדה - קרוב מתמיד

במאמר שפרסם ב-27.11.25 כתב אחמד עבד אל-והאב כי השתלטותה של חמאס, השרויה במצב כלכלי קשה על הסיוע ההומניטרי של העזתים, עלולה לחולל פיצוץ ציבורי נגדה. לדבריו, באופן התנהלותה, הפכה חמאס את האזרח העזתי, שלו עליה לדאוג, לקורבן שלה וכיום מהווה התנועה איום על הסוגייה הפלסטינית. כך כתב:

 

"... חמאס מבינה כי עתידה הפוליטי אפוף סכנות, לאור מאמציה של ישראל לחסלה סופית ולא רק להרחיקה מהשלטון ברצועת עזה. לנוכח המשתנים הפוליטיים באזור, ישנם סימנים לכך שהתנועה הפכה לסכנה בדרכה של הסוגייה הפלסטינית, שכן צבא הכיבוש משתמש בעמדות של חמאס כתירוץ לפגוע באתרים בתוך עזה, למרות שהפסקת האש על פי הסכם שרם אל-שיח' [עדיין] בתוקף.

 

המצור הישראלי על רצועת עזה גרם למשבר פיננסי קשה לחמאס, בעקבות הפגיעה באתרים רבים שהיוו מקור לחיזוק יכולתה הפיננסית של התנועה.

 

דבר זה עשוי ללמד על [הסיבה] למעורבות חמאס בהשתלטות על הסיוע ההומניטרי שהוקצה לאזרחים ולמכירתו מחדש במחירים מופקעים, ובכך להעמיק את המשבר ולהפוך אזרחים רבים לקורבנות הסכסוך שנכפה עליהם.

 

חמאס - שאמורה למלא את תפקידה הטבעי - לספק לתושבי עזה את צרכיהם ולהקל על מעמסת תנאי המחייה שלהם - הפכה [למעשה] לנטל כבד על הרצועה כולה... מה שחמור יותר היא הצבתה את אנשיה במקומות שבהם יש כספומטים והשתלטותה על 30%-40% ממשכורות הפקידים והאזרחים [האחרים].

 

ניצול המשבר [על ידי חמאס] כדי להפוך את מקורות ההכנסה של האזרחים - שאינם מספיקים [להם] לנוכח המצב הטרגי ברצועה – למקורות ההכנסה שלה... חושף את פניה האמיתיות של ההתנגדות, שמעדיפה [לדאוג] לאינטרסים שלה על חשבון חיי האזרחים בתוך עזה...

 

מה שעושה חמאס משקף את מצב הקריסה הכלכלית בתוך עזה, שבה הפעילות המסחרית משותקת לחלוטין, ישנה עלייה בשיעורי האבטלה, ירידה בכוח הקנייה של האזרחים והסתמכות משמעותית על הסיוע [ההומניטרי] כדי להתמודד עם הרעב הפושה ברצועה...

 

[אך] המשבר ברצועת עזה איננו רק כספי, זהו [גם] משבר אמון בין חברה שעל סף קריסה לבין שלטון השואף לשמור על קיומו, גם אם יידרש לשם כך להקריב את האזרחים. המעשים חסרי האחריות האלה [מצד חמאס] גורמים לחוסר אמון ולהרחבת הפער בין העם בעזה לשלטון חמאס, שתמיכת הציבור בו נשחקת מיום ליום.

 

מה שקרה ליד הכספומטים מלמד שעזה הגיעה לשלב מסוכן מאוד, לנוכח הפיכתו של האזרח לקורבן של הסכסוכים הפוליטיים. לכן, הדבר מצריך נקיטת צעדים רציניים ומיידים כדי להימנע מהפיצוץ הפנימי הקרב ושאינו פחות מסוכן מההפצצות שסופגת עזה מצד צבא הכיבוש הישראלי".[3]

 

הציבור בעזה שמאס בחמאס – זקוק לקול שלטוני חדש

במאמר שפרסם ב-31.10.25, הדגיש עבד אל-והאב כי המשבר ההומניטרי החמור ברצועת עזה הוא  תוצאת החלטה לא שקולה של חמאס לצאת למתקפת מבול אל-אקצא ב-7 באוקטובר 2023 וטען כי העזתים, שבמשך שנים הקריבו את בניהם על מזבח תוכנית ההתנגדות, החלו לתהות לגבי המחיר שהם משלמים בגין מעשיה של חמאס.

הוא כתב:

"רצועת עזה חווה את אחד המשברים ההומניטריים הקשים ביותר בהיסטוריה שלה... כתוצאה מהפעולות של צבא הכיבוש הישראלי... שהן תוצאה של החלטה לא שקולה של חמאס לצאת לפעולת 'מבול אל-אקצא' ב-7 באוקטובר 2023.

 

החורבן [שהורגש] בעזה בכל הרמות גרם להתגברות הקולות בקרב הציבור [העזתי] הזועם על תנועת חמאס, שהפכה בעיני רבים מהם לחלק מהמשבר, ולא [לחלק] מהפתרון. לא ניתן לטעון עוד כי הסבל היומיומי שנגרם מהמצור הארוך, מהמחסור במזון ובתרופות ומקריסת השירותים הבסיסיים הם רק תוצאה ישירה של הנסיבות הפוליטיות המורכבות או של התוקפנות הישראלית המתמשכת. בעיני [תושבי עזה] הם גם תוצאה של הניהול הגרוע של ממשל חמאס ושל סדרי העדיפויות שלו שמציבים את העניינים הפוליטיים והצבאיים לפני צרכי המחייה של הציבור.

 

בשיחות הספונטניות שמנהלים העזתים, בשיח ברשתות החברתיות ובשווקים ההומים, ניכר זעם כבוש על התנהלות התנועה, שלדעתם לקחה לעצמה מונופול על קבלת ההחלטות, השתלטה על המשאבים ודיכאה את קולות הביקורת. השינוי הזה באווירה הציבורית לא נובע מסטייה [בתחושת] ההשתייכות הלאומית, אלא מהצטברות תסכול רב שנים על הבטחות שלא מומשו ומיזמים שנעצרו ב[שלב] הסיסמאות. האזרח, שעומד במשך שעות בתורים [לקניית] לחם או גז [בישול], אינו מוצא עוד תירוץ משכנע להמשך המצב הזה, למול ממשל [חמאס] שמניף את סיסמת ההתנגדות שעה שהאפשרויות לחיות תחתיו בכבוד, הולכות ומצטמצמות יום אחרי יום.

 

מאז השתלטה התנועה על רצועת [עזה] ב-2007, ראו בה גורמים מסוימים סמל לעמידה איתן ולהתנגדות, אך כיום הם מוצאים את עצמם מתמודדים עם שאלות קשות בנוגע לתועלתה של דרך זו, במיוחד לנוכח ההידרדרות [במצב] התשתיות והתפשטות העוני והאבטלה. אפילו ביחס לסיוע החיצוני שזורם לעזה נטען תכופות שאיננו מתנהל בשקיפות והופך למיזמים מפלגתיים, או לפעילות בעלת אופי פוליטי שאינה נוגעת לצרכים הממשיים של הציבור. ככל שנמשך מצב זה, כך נשחק האמון בין התנועה לבסיסיה בציבור, שהיוו את מקור הלגיטימציה החשוב ביותר שלה.

 

מה שמגביר את עוצמת הביקורת, על פי עדויות רבות מתוך הרצועה, הוא שחמאס אינה מבינה את היקף הזעם הציבורי ואף מגיבה לו באמצעות אותו השיח שבו היא משתמשת מזה שנים – שיח [של האשמה] בקשירת קשר ובמצור. אלא שהתירוץ הזה כבר לא משכנע את הציבור שחווה את המציאות [הזו] יום אחר יום. שהרי לא ניתן להסביר רעב ב[שיח על] קנוניות ולא ניתן לקשור את החורבן רק לאויב, בשעה שהאזרח חש שמי ששולט בו, אינו שותף לכאבו ואף משתמש בו ככלי לחץ, או כקלף מיקוח.

 

החרפת הביקורת [נגד חמאס] אין משמעותה בהכרח קריסה פוליטית או ארגונית שלה, אך היא חושפת שינוי משמעותי בקשר בינה לבין הרחוב. האנשים שבמשך זמן רב הקריבו את בניהם על מזבח תוכנית ההתנגדות, החלו לשאול על המחיר האנושי, על עתיד ילדיהם ועל משמעות ההמתנה שנמשכת עשורים לניצחון שטרם הגיע. השאלות הללו טומנות בחובן את תחילתה של תודעה חדשה המסרבת לצמצם את הסוגיה הפלסטינית להיבט צבאי צר ודורשת לשקם את כבוד האדם כחלק מהמאבק עצמו.

 

על חמאס להבין כי ניהולה של חברה שנתונה תחת מצור מצריך הרבה יותר מסיסמאות וכי לגיטימציה לא נובעת מהנשק לבדו, אלא [גם] מיכולתו של השליט להקל על סבל הציבור. המשך הניתוק בין שיח ההתנגדות לבין מציאות הרעב והעוני [של העזתים] יוביל במוקדם או במאוחר לאובדן מה שנותר מהסולידריות העממית עימה. אם התנועה לא תבחן מחדש את סדרי עדיפויותיה ותפתח את הדרך בפני ניהול אזרחי הרבה יותר שקוף ומשתף, היא מסתכנת בהפיכה מסמל של התנגדות לנטל על חברה שהותשה במשברים.

 

החרפת טון הביקורות כיום [בעזה נגד חמאס] איננה התקוממות מקרית ותו לא, אלא ביטוי לצורך של הציבור בקול חדש בתוך עזה, שיגדיר את ההתנגדות כחתירה לחיים ולא כהצדקה למוות וישיב לאדם הפלסטיני את מעמדו בלב הסוגיה [הפלסטינית] ולא בשוליה".[4]