כללי

דרשן במשרד ההקדשים הקטרי: מאבק המוסלמים בנוצרים וביהודים הוא קיומי; דת האסלאם לא מתפשרת ולא מתפייסת

 

אחמד אל-מוחמדי, אימאם ודרשן במשרד ההקדשים הקטרי, פרסם, ב-19.10.25 בטורו ביומון הממסדי הקטרי אל-שרק מאמר בו הסביר כי האיבה בין המוסלמים ליהודים ולנוצרים היא קיומית ומושרשת, בהציגו את האסלאם כאמת ואת הנצרות והיהדות כשקר וכפירה. הוא טען כי מי שחושב שאיבה זו – אשר נובעת משלל סיבות המשלבות בין אמונה, אינטרסים, היסטוריה וגיאוגרפיה  - היא בת חלוף שוגה באשליות והבהיר כי היא תימשך כל עוד האסלאם קיים ו"כל עוד עדות הכפירה תמשכנה בסטייתן". הוא הדגיש כי מוסלמי אדוק בדתו "מבין שהסכסוך הנוכחי בין האסלאם לאויביו איננו על גבולות או אינטרסים בלבד, אלא זו מערכה על ערכים, דרכי פעולה ועל העתיד" וקרא לכל מוסלמי להיזהר מסיסמאות של סובלנות שנועדו לעקור את האמונה באסלאם, שהינו "דת שאינה מתפשרת ואינה מתפייסת".

 

אחמד אל-מוחמדי מתארח בתוכנית דת בטלוויזיה הקטרית הממסדית[1]

 

להלן קטעים מתורגמים ממאמרו של אל-מוחמדי:

 

"בקוראן יש פסוק מפורש שמחייב מודעות והבנה: 'לא תנוח דעתם של היהודים, וגם לא של הנוצרים, עד אם תחזיק באמונתם'[2]. [זהו] פסוק, שמקבע כלל נצחי ביחסים בין האמת והשקר ומבהיר כי ההבדל ביניהם איננו הבדל בסעיפים [הקטנים] ובפרטים, אלא הבדל בשורשים, בעקרונות וביעדים.

 

[הפסוק] מצהיר באופן נחרץ כי [השגת] שביעות רצונם של אנשי הספר [קרי, היהודים והנוצרים], ואף של כל מי שסוטה מדרך הישר, אינה מטרה שתושג באמצעות הידברות [עימם], חנופה [כלפיהם] או ויתור על כמה עקרונות, אלא היא מותנית בכך שהמאמין [קרי, המוסלמי] יוותר על [עקרון] ההתגלות [של אללה למוחמד] ויאמץ את גחמותיהם של אחרים – תנאי, שהוא פסול מיסודו. האמת אינה משלימה עם [קיומו של] השקר, והשקר אינו סובל את קיומה של אמת - קיומו של האחד שולל את האחר, ולכן המאבק בין האמונה לכפירה היה מאבק קיומי שלא ניתן להתמקח עליו...

 

יש מי שעשויים לשגות באשליות שהאיבה הזו יכולה לחלוף עם הזמן או לפחות להצטמצם בחלוף מאות שנים, אך אללה יתעלה חשף מלכתחילה את האמת [על איבה זו] והבהיר כי היא תימשך כל עוד האסלאם וההטפה לאסלאם קיימים וכל עוד עדות הכפירה תמשכנה בסטייתן.

 

הסיבות לאיבה זו עמוקות, שזורות זו בזו ומשלבות בין אמונה ואינטרס ובין היסטוריה וגיאוגרפיה. ניתן לתמצתן בארבעה מוקדים מרכזיים:

 

1) האסלאם הוא דת שאינה מתפשרת ואינה מתפייסת. זו דת המכריזה על ייחוד מוחלט של אללה, דוחה חצאי פתרונות ולא מקבלת ערוב של אמת בשקר... לכן אויבי האסלאם לא יסבלו אותו, אלא אם יתנער ממהותו ויהפוך לטקסים פורמליים חסרי השפעה במציאות, כלומר כאשר יוותר על זהותו.

 

2) [האסלאם] הוא פרויקט שמתנגד לפרויקטים שלהם. האסלאם אינו רעיון רוחני מופשט או עקרונות מוסר מנותקים מ[מציאות] החיים, אלא הוא פרויקט תרבותי שלם, שמתווה דרך לפולחן, לפוליטיקה, לכלכלה ולחברה. זהו פרויקט שמשחרר את האדם מהשעבוד לכסף ולשררה... וזה מה שהופך אותו ליריב של כל פרויקט קולוניאליסטי או חומרי, שרוצה להותיר את האדם שבוי של תאוות ואינטרסים. מכאן שאיבתם כלפי האסלאם היתה לצורך הגנה על קיומם התרבותי, ולא רק [לצורך הגנה] על אמונה דתית.

 

3) שטחי [האסלאם] הם מוקד הסכסוך. השטחים הראשונים [בהם שלט] האסלאם הם ערש הנבואות [המונתאיסטיות], מקום התגלות האל ומרכז המונותיאיזם בעולם. זו האדמה, שאללה בחר בה כנקודת המוצא של האור ולכן היתה משאת נפשם של כל הכוחות, שרצו לאחוז במושכות ההיסטוריה... לכן המערכה על ירושלים ועל האדמה המבורכת נותרה ליבת הסכסוך בין האסלאם לאויביו, מראשית שליחותו [בעולם] ועד היום.

 

4) שטחי [האסלאם] הם שטחי המשאבים והמפתחות. מימי קדם ארצות המוסלמים היו נקודת מפגש בין יבשות, מקור של משאבי טבע ומעבר [של דרכי] מסחר. כיום הן מרכז האנרגיה של העולם, מוקד השליטה בנתיבי הים והשער הכלכלי של העולם. לכן, המאבק עליהן איננו דתי בלבד, אלא זהו מאבק על אינטרסים ואסטרטגיות, בהם שלובות שאיפות כלכליות בשאיפות אידיאולוגיות. הדת הפכה בקרב אויבי האסלאם לכסות לשאיפות לשליטה והגמוניה.

 

כך מתברר שהסכסוך בין האסלאם לאויביו עמוק יותר מסתם ויכוח תרבותי על זהות או ערכים משותפים. זהו סכסוך בין שתי דרכים מנוגדות: דרך שמייחסת הכל לאללה; ודרך שהופכת את האדם לאל עלי אדמות. לפיכך, לא ייתכן שהאסלאם [שהוא] האמת ייפגש עם השקר באותה דרך. האסלאם לא מקבל חצאי נאמנויות או חצאי פתרונות ולא יסכים שיצמצמו אותו למורשת תרבותית או סמל רוחני נטול משמעות. הדרך האלוהית הזו מעבירה למאמין [המוסלמי] בירושה ידיעה ודאית ועמידה איתנה ומעניקה לו תובנה בהסתכלות על מהלך ההיסטוריה. כך הוא יידע שהאיבה של השקר כלפיו אינה חולפת ושהתמדתו באמת היא הסיבה המשמעותית ביותר להישרדותו.

 

עם ההבנה הזו המאמין [המוסלמי] חי בעידן של ניסיונות להעבירו על דתו, כשהוא מואר באור ההתגלות, איתן בצעדיו, אדוק בדתו, אינו מתערער מקמפיינים של השמצה ואינו הולך שולל אחר סיסמאות של סובלנות, שמטרתן לעקור את האמונה מליבו. מי שדבק בתודעה הזו, מבין שהסכסוך שקיים היום בין האסלאם לאויביו אינו מערכה על גבולות או אינטרסים בלבד, אלא זו מערכה על ערכים, דרכי פעולה ועל העתיד; הניצחון בה לא יושג רק בזכות מספר [הלוחמים] ומוכנות [צבאית], אלא על ידי זהות איתנה ושמירה על הדרך, כאימות לדברי אללה: 'אם תושיטו עזרה לאללה, יושיט גם הוא עזרה לכם ויעמידכם אֵיתָן על רגליכם'.[3]"[4]