כללי

עוד שבחים מצד דובר משה"ח הקטרי, מאג'ד אל-אנצארי לירי הטילים אל ישראל ב-2014: האזעקות בישראל והאימה שחשים בתל אביב נוסכים בי אופטימיות

 

מאג'ד אל-אנצארי, כיום יועצו של ראש ממשלת קטר ודובר משרד החוץ הקטרי, פרסם ביולי 2014, בעיצומו של מבצע "צוק איתן"[1], בהיותו בעל טור ביומון הקטרי הממסדי אל-ערב, מאמר בו שיבח את שיגור הטילים של חמאס ויתר ארגוני הטרור בעזה לעבר "האויב" ישראל ותיאר כיצד הוא מתמלא אופטימיות לנוכח האזעקות הבלתי פוסקות בערים רבות במרכז ישראל אשר מתריעות מפני הטילים ולנוכח חרדתם של תושבי תל אביב היורדים באימה למקלטים. במאמרו הוא גם תקף את מצרים ומדינות המפרץ אותן הגדיר כאויבותיה של עזה ואת אנשי התקשורת שלהן שייחלו שישראל תמחק את חמאס, אך גילו כי חלומם זה מתפוגג והבטיח כי הניצחון שאללה ינחיל לפלסטינים על ישראל - קרוב.

 

יצוין כי כעיתונאי, התמיד אל-אנצארי לתמוך במאמריו במאבק מזויין נגד ישראל ובשיגור הטילים המאסיבי לתחומה. כך למשל, במאמר שפרסם ב-24 במאי 2021, ביומון הקטרי אל-שרק, כמה ימים לאחר סיום מבצע "שומר החומות" - סבב לחימה צבאי נוסף בין ישראל לחמאס - הוא בירך על "שיגור 3000 טילים תוך עשרה ימים" לעבר ערי ישראל" בציינו כי ההתקדמות העקבית בפיתוח המאבק נגד ישראל, תוביל ל"היעלמות הכיבוש" וייחל שאללה יזכהו לראות בחייו את ניצחון המוסלמים ו"שחרור מסגד אל-אקצא וכל האדמה המבורכת".[2]

 

להלן תרגום קטעים ממאמרו מיולי 2014, בעיצומו של מבצע "צוק איתן":

 

הטילים נגד האויב הציוני מעזה, מלבנון ומסוריה מעוררים אופטימיות

"מאז החלו מטוסי האויב להפציץ את רצועת עזה, החלטתי שמאמרי הבא יעסוק בעזה. שכן, למרות שחלק מהאסונות בעולם הערבי הם הרבה יותר שותתי דם ממה שקורה בעיר הזו. העומדת איתן מרכזיותה של הבעיה הפלסטינית בתוכנית השחרור של האומה הופכת את כאביה תמיד לעזים יותר. נראה שלכך נוספת העובדה שהעיר הזו [קרי: עזה] ניצבת [כיום] לא רק מול אויב ציוני כובש שמולו היא מתמודדת כמעט מאה שנה, אלא גם מול שכנה גדולה שחונקת אותה [קרי: מצרים], [שכנה] נוספת שקושרת נגדה קשר ושלישית שסוחרת ב[עניינה]. יתרה מזו, נראה כי אויביה [של עזה] מקרב שכנותיה הערביות צמאים לדמה [אפילו] הרבה יותר מהיהודים...

 

החלטתי לכתוב על האופטימיות שמפלסת את דרכה מבין ההריסות ודמעות השכול [של עזה]... האופטימיות הזו נובעת קודם כל מהשינוי שחל במאזני [הכוח של] העימות עם האויב הציוני. אם בעבר ערי ישראל נהנו מביטחון בעוד שהערים הפלסטיניות היו מופצצות והיו יעד לפלישה ולפגיעה בכל פעם שהישראלים רצו בכך, הרי שהיום, האזעקות בעריהם כמעט ולא פוסקות ומתריעות שוב ושוב מפני טילים חדשים שמשגרים הפלגים הפלסטינים מעזה. בימים האחרונים ראינו טילים משוגרים גם מלבנון ומסוריה, דבר שהטיל על האויב הציוני אימה כמותה לא ידע מאז המלחמות שהסתיימו בניצחונו על צבאות ערב העצומים. אפילו אז, משטרי ערב החלשים סיפקו ביטחון לאויב שידע כי [המשטרים] העומדים בפניו מעוניינים לבסס את שלטונם יותר מאשר להקריב למען שחרור פלסטין.

 

לתל-אביב, שמאז 1948 לא ספגה הפצצה, אין ביטחון מול ההתנגדות הפלסטינית

האופטימיות [שלי] נובעת גם מכך שאנו רואים את בירת הישות הציונית [הכוונה לתל אביב] - שאותה היא התאמצה תמיד להציג כבירת השגשוג והיציבות באזור וכחלק מאירופה במדבר הערבי, נתונה היום תחת איום של אויב חיצוני, [לאחר] שמנהיגי הישות סברו שהוא רחוק מהערים הגדולות בישראל. היום, תושבי תל אביב מנערים את האבק מהמקלטים וחיים בפחד שהם גרמו לילדי פלסטין לחוש מאז הוקמה ישותם [הציונית]. מאז מלחמת 1948 תל אביב לא טעמה את טעמה המר של ההפצצה, אך כיום, לתל אביב או [לערים] אחרות [בישראל] כבר אין תקרת זכוכית שמספקת להן ביטחון מפני [מתקפות] ההתנגדות הפלסטינית. אשר ל[מערכת] כיפת ברזל, היא הוכיחה כי היא עמידה כמו צלחת פלסטיק והטילים חודרים אותה כמו [בעיטות שחודרות] שוער כושל...

 

באופן אישי, אני אופטימי ואפילו מעט שמח לאיד בראותי כיצד אנשי התקשורת המבישה במצרים ובמפרץ - אשר גרמו לנו לכאב ראש עם הקללות [שהטיחו] בחמאס, איומיהם על עזה ואפילו תמיכתם בהפצצה הישראלית - חוזרים בהם היום ומנסים לרכוב על הגל בבכי מזויף על הקורבנות ועל פלסטין, לאחר שגילו כי חלומם שישראל תמחק את חמאס מהקיום, התפוגג. המציאות הוכיחה לאלו שדיברו, וחלקם עדיין מדבר, אודות הטילים חסרי התועלת, כי טילי ההתנגדות פוגעים בגבריותם. כן, ייתכן שתחמושת של ההתנגדות תיגמר, שישראל תפלוש לעזה ושהבוגדים מקרב הערבים יחושו לעזרת ישראל... אך, איש לא יוכל לבטל את העובדה שהציונים טעמו את טעם האימה, מה שיגרום להם לחשוב מאה פעם לפני שיקראו [שוב] תיגר על רוח ההתנגדות הפלסטינית...

 

בשעה שהעולם עסוק בשערים במשחקי גביע העולם [בכדורגל], תושבי עזה היו עסוקים במטרות הצבאיות של הישות [הציונית] על אדמתם ושל ההתנגדות על אדמת האויב. בשעה שגרמניה הכריעה את התוצאה [במשחק גמר המונדיאל נגד ארגנטינה] ושחקניה שבו לארצם עם הגביע, הפלסטינים עודם ממתינים לניצחון מאת אללה, אך הניצחון הזה קרוב."[3]