כללי

פוליטיקאים ובעלי טורים בלבנון: שלום עם ישראל הוא הכרח קיומי

לאחרונה שבים ועולים קולות בלבנון, מקרב בכירים בממשל הלבנוני, וכן חברי פרלמנט ועיתונאים המתנגדים לחזבאללה, הקוראים למדינה לנהל משא ומתן לשלום עם ישראל, בהסבירם כי זהו הכרח קיומי עבור לבנון, שימנע היגררות נוספת למלחמות שמנוגדות לאינטרסים שלה.[1] לטענתם המאבק הצבאי שנוהל על גבה של לבנון הזיק לה ועל הממשל הלבנוני להסיר את כל האיסורים שכפו עליה גורמים חיצונים, כמו המשטר הסורי המודח בראשות משפחת אל-אסד וציר ההתנגדות, ובכללם האיסור לנהל מו"מ עם ישראל, כדי לשרת את מטרותיהם.

 

כך, נשיא לבנון ג'וזף עון רמז על נכונות לנהל מו"מ עם ישראל, אותו התנה בהפסקת הפעילות הצבאית של ישראל בלבנון, ואמר כי "באמצעות דיאלוג ומו"מ שצורתו תקבע במועד [המתאים] ניתן יהיה להגיע לפתרונות... לבנון אינה יכולה להיות מחוץ למסגרת הסדרת המשברים באזור." ראש הממשלה נואף סלאם הבהיר כי אינו מתנגד לנורמליזציה, לאחר יישום יוזמת השלום הערבית מ-2002.

 

קריאות אלה נשמעות על רקע הפסגה הבינלאומית שהתקיימה בשארם אל-שיח' ב-13.10.2025, בראשות נשיא ארה"ב דולנד טראמפ, בהשתתפות מנהיגי מדינות אירופאיות, ערביות ומוסלמיות –  אליה לא הוזמנה לבנון.בפסגה  נחתם הסכם הפסקת אש בין ישראל לבין חמאס ברצועת עזה שכלל גם התחייבות של המדינות החתומות עליו לממש "חזון מקיף לשלום"[2]; על רקע לחצים של ישראל וארה"ב על לבנון, לקיום מו"מ מדיני עם ישראל והחשש מפני חידוש הלחימה בין חזבאללה לישראל.   

 

יש לציין כי חזבאללה ותומכיו שוללים לחלוטין כל  אפשרות למו"מ כלשהו עם ישראל, לא כל שכן נורמליזציה איתה וטוענים כי מדובר בבגידה.

 

דוח זה יתמקד בקולות הנשמעים בלבנון הקוראים לנהל מו"מ לשלום עם ישראל:

 

ראשי הממשל בלבנון לא שוללים נורמליזציה עם ישראל בהתאם ליוזמת השלום הערבית

ב-13.10.25, שעות ספורות לפני כינוס הפסגה העולמית בשארם אל-שיח' בהשתתפות נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, דיווחה לשכת הנשיאות הלבנונית, כי במפגש עם עיתונאים, רמז הנשיא עון על אפשרות למו"מ עם ישראל מבלי להתייחס לאופיו. הנשיא אמר: "אין מנוס מהפסקת פעולותיה הצבאיות [של ישראל] כדי שיתחיל תהליך של מו"מ. באמצעות דיאלוג ומו"מ שצורתו תקבע במועד [המתאים] ניתן יהיה להגיע לפתרונות." הנשיא הדגיש כי "אסור שלבנון תהיה  מחוץ למסגרת הסדרת המשברים באזור." [3]

 

בחלוף כמה ימים, התראיין רה"מ נואף סלאם לאתר האינטרנט של ערוץ אל-מיאדין הלבנוני, התומך בחזבאללה, והבהיר כי הדרך לנורמליזציה עוד רחוקה ומותנית בקבלת ישראל את יוזמת השלום הערבית מ-2002 הכוללת הכרה במדינה פלסטינית, אך הוסיף כי אינו מתנגד עקרונית לנורמליזציה. הוא אמר: "...אנו מחויבים ליוזמת השלום הערבית שאושרה בפסגת בירות בשנת 2002, הנורמליזציה מגיעה אח"כ [רק אחרי] שיוזמת השלום הערבית תיושם, ישראל תיסוג מהשטחים שכבשה בשנת 1967 ותכיר במדינה פלסטינית שבירותה ירושלים המזרחית. עוד חזון למועד. אנו רחוקים מכך. אני אומר לאנשים השואלים האם אני תומך בשלום, כי זו יוזמת השלום הערבית שאושרה בבירות ויש לה תנאים... :הכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני ובזכותו להקים מדינה עצמאית שבירתה ירושלים ונסיגה ישראלית מלאה מהאדמות הערביות האחרות הכבושות. אם [כל] זה יתממש, אז כן, אני תומך בשלום. הנורמליזציה תגיע אחרי השלום. אנו עדיין רחוקים מאוד... מי שקורא לנו לנורמליזציה אני אומר 'יופי, קודם נעבור דרך יוזמת השלום הערבית וניישמה'".[4]

 

חברי פרלמנט לבנונים: שלום אינו חולשה; על לבנון לגלות אומץ לנהל מו"מ ישיר עם ישראל

כמה חברי פרלמנט המתנגדים לחזבאללה, היו נחרצים יותר בקריאתם למו"מ לשלום עם ישראל, והדגישו כי זהו אינטרס לבנוני. כך, ח"פ סאמי אל-ג'ומייל, מנהיג תנועת הפלנגות הלבנוניות אמר: "האינטרס של לבנון טמון בהפסקת כל מלחמה או תוקפנות עליה, גם במחיר מו"מ ישיר עם ישראל כדי להגיע להסכם ביטחוני או ליישום הסכם הפסקת האש ואף ל[הסכם] שלום... מדוע התאפשר לחזבאללה לנהל מו"מ עם ישראל בשנת 2006 כדי להשיב את שבוייו ואילו למדינת לבנון אסור לנהל מו"מ להשבת הזכויות של כל הלבנונים ולהבטיח יציבות בגבולותיה הדרומיים?... אני תומך במו"מ ישיר עם ישראל בתנאי שלא יבוא על חשבון האינטרסים של לבנון ותומך בכל צעד שיגן עליה ויבטיח את עתידה..."[5] 

 

ח"פ פוא'ד מח'זומי, מייסד ומנהיג מפלגת הדיאלוג הלאומי אמר: "מה שקרה בשארם אל-שיח' מוכיח שהשלום אינו חולשה, אלא אומץ, מודעות ואחריות. עלינו בלבנון גם להתאזר באומץ זה. לבנון ניצבת בפני ברירה ברורה – או לדבוק במדינה, בחוק ובמוסדות, או להמשיך במעגל הפילוג והכאוס. הגיע הזמן שנבחר במדינה ונציב את לבנון בראש.... [ההסכם שנחתם בשארם אל-שיח' הוא] צעד אמיץ לעבר השלום ומודל של שת"פ ערבי ובינלאומי שיש להעתיקו.... לבנון צריכה להפיק תועלת מאווירה חיובית זו ולעמוד מאחורי המדינה ומוסדותיה הלגיטימיים... הגיע הזמן להשיב ללבנון את תפקידה הטבעי בין מדינות ערב החותרות לשלום וליציבות ולהאמין בעתיד טוב יותר לילדינו ולדורות הבאים."[6]

 

בעלי טורים לבנונים: השלום הוא הכרח קיומי עבור לבנון

בעלי טורים לבנונים הדגישו כי לאחר כל ההרס שגרמו ללבנון מלחמות אליהן נגררה בשל אינטרסים זרים, עליה ליטול את גורלה בידיה, ולהיאבק למען השלום שהוא הכרח קיומי עבורה.

 

בעל טור לבנוני: "שלום עכשיו"

מרואן אל-אמין, בעל טור ביומון הלבנוני נדאא' אל-וטן, המתנגד לחזבאללה, קרא במאמר שכותרתו  "שלום עכשיו" לראשי המדינה הלבנונית, ובכללם לנשיא עון לא לפספס את ההזדמנות שנוצרה  בעקבות ההתפתחויות האזוריות, אלא לגלות אומץ וליזום מו"מ ישיר עם ישראל כדי "להיכנס למסלול של הסכם שלום." לדבריו, על לבנון לשבור טאבואים שכפה עליה המשטר הסורי לשעבר, כדי לשמר את מטרותיו. הוא כתב: "מפסגת ריאד[7] לפסגת שארם אל-שיח', מתגבשת תמונה אזורית חדשה שכותרתה יציבות, שגשוג ושלום. זו תמונה שמארגנת מחדש את הקלפים באזור על בסיס של משוואה ברורה – הגבלת הנשק בידי המוסדות הלגיטימיים וקבלת החלטות אמיצה בדרך לשלום עם ישראל."

 

אל-אמין טען כי הנשיא עון ורה"מ סלאם לא פועלים כנדרש ולכן "לבנון נמצאת מחוץ לפגישות ולישיבות בהן מתגבשים קווי העתיד של האזור" וקרא "לשבור את הטאבואים העיקריים שקבע בשעתו משטר חאפט' אל-אסד לגבי התנהלות הדרג הפוליטי הלבנוני, כגון:

- איסור על מו"מ ישיר בין בכירים לבנונים לישראלים, בעוד שזכורה תמונתו של שה"ח של משטר [בשאר] אל-אסד פארוק אל-שרע נופש בקמפ דיוויד לצד ראש ממשלת ישראל אהוד ברק.

-  הגבלת העמדה הלבנונית לחזרה להסכם הפסקת האש ולא להתקדם להסכם שלום. עלינו לשאול האם עמדה זו היא אינטרס לבנוני או עמדה אידיאולוגית שלא מתחשבת בו?

-   הסיסמה ש'לבנון היא המדינה הערבית האחרונה שתחתום על הסכם שלום עם ישראל' חוזרת ונשנית. חאפט' אל-אסד כפה סיסמה זו כדי לשמור את לבנון כקלף בו יוכל להשתמש במו"מ שהוא מנהל. האם היום זה אינטרס לבנוני?

 

יש לנפץ את האלילים המדיניים המיושנים האלה ולהתקדם עם השינויים האזורים שפותחים שער חדש לשלום וליציבות. יש להעמיד את האינטרס של לבנון בראש לפני כל השיקולים והמורשות ... שהפכו את ארצנו לזירה להשגת אינטרסים של מדינות ופרויקטים חיצוניים על חשבון הלבנונים.

יהיה מי שישאל: האם אפשר להיכנס למו"מ ישיר ולדבר על שלום, כשישראל ממשיכה לחסל את פעילי חזבאללה, להחזיק בשבויים [לבנונים] ולכבוש אדמות לבנוניות?

התשובה הפשוטה והריאלית היא: כן. בדיוק בגלל כל זה. לו חיינו בזמן של יציבות ושגשוג, לא היתה דחיפות ללכת למו"מ או לדון על הסכם שלום, אבל המצב היום שונה לחלוטין. האינטרס הלבנוני, במיוחד של השיעים ותושבי דרום לבנון, הוא להתחיל במו"מ ישיר עם ישראל כדי לפתור את נקודות המחלוקות ולהיכנס למסלול של הסכם שלום ... להפסיק את שפיכות הדמים ומעגל ההרס ולפתוח פתח לשיקום ולחזרה בטוחה של תושבי דר"ל לכפריהם ולעריהם ...

 

הססנות בשלב זה אינה זהירות אלא חולשה במיוחד נוכח המחיר הכבד שהלבנונים משלמים – מבחינת חיי אדם, בתים וכלכלה. זהו הזמן להחליט. ההחלטה מחייבת אומץ של גברים שעושים היסטוריה ולא כאלה שמסתכלים עליה עוברת סביבם."[8] 

 

עיתונאי לבנוני: ניתן היה למנוע סבל והרס לו נהגנו בתבונה

שרבל ציאח, בעל טור נוסף ביומון נדאא' אל-וטן, כתב כי הפסגה בשארם אל-שיח' היא הוכחה לכך שניתן היה למנוע את כל ההרס והסבל שנגרם ללבנון בעשרות שנים של מאבק צבאי. הוא כתב: "... האם היה כדאי שבירות תופקר ואל-דאמור, אל-אשרפיה, עלמא אל-שעב ואל-נבטיה ייהרסו, שתושבי דרום לבנון, הר [הלבנון] והצפון ייעקרו מבתיהם ושהלבנונים יחיו במשך עשורים בפחד, כדי שלבסוף נשיג הסכם דומה למה שניתן היה להגיע אליו, לו התבונה שלטה מההתחלה? האם היה כדאי שהלבנונים, ועמי האזור, ישלמו מחירים כבדים למען בעיה שהמרים באויביה היו ברוב המקרים מנהיגיה עצמם?

האם היה כדאי שלבנון תיגרר למלחמה הרסנית ושדרומה ייהפך לזירה לחיסול חשבונות בין ישראל לבין הפלסטינים, האיראנים, הסומלים, התימנים והעיראקים, כשהעם הלבנוני משלם את מחיר המאבקים חסרי התוחלת?...

 

לבנון עומדת היום בפני צומת דרכים אמיתית – בין להיות מובלת באירוע שמתנהל לידה או להיות גורם יוזם שקורא היטב את הרגע ומשקיע את כל ההיסטוריה הארוכה שלו עם כל הכוחות כדי לגבש עמדה ותפקיד בהתאם לאינטרסים הלאומיים העליוניים שלה."[9]   

 

בעל טור לבנוני: מו"מ עם ישראל אינו חורג מתנאי יוזמת השלום הערבית 

מוחמד קואץ, בעל טור ביומון הלבנוני אל-נהאר, טען כי מו"מ עם ישראל אינו חורג מהעקרונות שקבעה יוזמת השלום הערבית, או מעמדתה המדינית של לבנון ביחס לישראל וכי מאזן הכוחות הצבאי נוטה לצד ישראל ולא צבא לבנון ולא חזבאללה מסוגלים לגן על לבנון. לכן טען קואץ כי  "לבנון אינה יכולה להיות מחוץ למו"מ שמנהלת סוריה עם ישראל בצורה ישירה, גלויה ושקופה. מבחינה עקרונית, לאורך ההיסטוריה המו"מ מתקיים בין אויבים ולכן מה שנשיא לבנון קורא לו ומתכנן אינו שונה מעמדתה המדינית של לבנון ביחס לישראל. ניהול מו"מ כדי לסיים את הנוכחות הישראלית בדר"ל ועל בסיס עקרונות אי העימות, אינו סותר את מחויבותה של לבנון ליוזמת השלום הערבית ואינו חורג מהעקרונות שקבעה סעודיה כתנאים [לשלום]...[10]

הסכם שלום עם ישראל אינו מותנה בהקמת מדינה פלסטינית 

גם  צאלח אל-משנוק, בעל טור ביומון נדאא' אל-וטן, הדגיש כי שלום עושים עם אויבים, גם אם הללו גרמו לאבידות רבות. אולם, הוא שלל את התנייתו של שלום זה בהקמת מדינה פלסטינית וטען כי הדבר פוגע בריבונותה של לבנון ובעצמאותה. הוא כתב: "... האם יש לבנוני נבון, נורמלי ומאוזן שאינו קשור להזיות דתיות או לאומניות החוצות גבולות, שמתנגד עקרונית לשלום?... הדיון הוא על תנאי השלום ולא על העיקרון של השלום, מאחר שעיקרון זה בין מדינות אינו נתון לדיון... מי שמתנגד לשלום באופן עקרוני, עליו להסביר... מה החלופה המעשית (למשל מלחמת נצח) ומה המטרות המעשיות שהוא חותר להשיגן כדי לשרת את האינטרס של העם הלבנוני..."

אל-משנוק קובע כמה הנחות יסוד "שנעדרות מהדיון בלבנון" בנוגע לשלום עם ישראל: שלום עושים עם אויבים, גם כאלה שגרמו לאבידות רבות ולנזק כבד שלטענת מתנגדי השלום לא ניתן לסלוח עליהם. מביא כדוגמה את מלחמת העולם השנייה בה נהרגו מעל 80 מיליון איש ולמרות זאת, עם סיומה נרקמו שותפיות כלכליות בין אויבים בעבר. אל-משנוק הדגיש כי חתימה על הסכם שלום עם ישראל אינו מחייב נורמליזציה איתה שהיא "בחירה חופשית של העמים" ומביא לדוגמה את ירדן שחתמה על "שלום קר" ללא נורמליזציה.

אל-משנוק יוצא נגד התנאי "הלא הגיוני" הקושר את גורל השלום בלבנון להקמת מדינה פלסטין "דבר שאף מדינה ערבית, כולל סעודיה, אינה דורשת" או שמדינה אחרת, למשל סוריה, תחתום גם היא על הסכם שלום. לדבריו זוהי "פגיעה בריבונות הלאומית ובהחלטה העצמאית [של לבנון]. לא ניתן להתנות את האינטרס של הלבנונים, בניגוד לרצונם ולאחר 56 שנים בהם יושם הרגל גרוע זה – בגורלם של אחרים, במיוחד שהאחרים אינם מתנים את האינטרס של עמיהם בהחלטות של לבנון."[11]  

 

הניצחון על "האויב מבפנים" שכופה עלינו פיגור מחשבתי, קודם למאבק בישראל

אמג'ד אסכנדר, בעל טור ביומון נדאא' אל-וטן, כתב כי הסכסוך עם ישראל הוא על נושאים שקל לפותרם, בעוד המאבק העיקרי הוא ב"אויב הפנימי", כהגדרתו, המתאפיין ב"פיגור מחשבתי" ובתפיסה דתית שמרנית, כפי שבאה לידי ביטוי באיראן בראשות עלי ח'אמנאא'י. הוא קרא ללבנון לעשות "פריצת דרך מחשבתית ומדינית" שתאפשר לה להתמודד עם אתגרי העתיד והשווה בין הישגי מוסדות האקדמיה הישראלים, שחלקם נמצאים בראש המוסדות האקדמאיים בעולם, לבין מנהיג איראן עלי ח'אמנאא'י ש"הורה לכלול בספרי הלימוד כמה עמודים מ'מסמכי קן הריגול' (שגרירות ארה"ב בתקופת השאה) ולקשטם כדי שיהיו 'אהובים ומושכים' [עבור התלמידים]."

 

הוא הוסיף: "שני מוסדות אקדמאים הזרימו לכלכלה הישראלית פי כמה מהתוצר המקומי הלבנוני. [כך למשל], בשנה שעברה, כשכל החזיתות בערו, ישראל ייצאה נשק בשווי 15 מליארד דולר.

מספרים אלה מספיקים כדי שלבנון תנהל מו"מ ישיר עם ישראל. העניין לא קשור להיגיון של 'חזק וחלש' ו'אמת ושקר'. אנו זקוקים לשינוי מהותי באופן 'ניהול הסכסוך' עם ישראל ...

 

אין סיבוכים בלתי ניתנים לפתירה במו"מ הנוכחי [בין ישראל ללבנון]. שני הנושאים העיקריים הם רישום הגבול היבשתי וביטחון הדדי שיבטיח שהריבונות הלבנונית תכובד. הסכם הפסקת האש והתמיכה הבינלאומית הם שני קלפים שמציבים את לבנון בעמדה חזקה במו"מ שירחיקה מגורלה של עזה ואפילו הגדה המערבית.

 

הדיבורים הרשמיים על הסכמה לסוג של מו"מ אינם מספיקים, על המדינה לחולל פריצת דרך מחשבתית ומדינית, כדי להגן על בחירותיה ולאפשר לה להתמודד עם אתגרי העתיד.

חזבאללה רוצה שנטבע בפרטי חמש העמדות [שישראל כובשת בדר"ל] ובתיאורית 'ישראל הגדולה' ולהשתתף בתחרות [ההצהרות] על כמה ישראל רעה ובוגדנית ושאין להאמין לה. אנו רוצים להגדיר מחדש את [זהות] האויבים ומשוכנעים ש[המאבק ב]'אויב מבפנים' קודם למאבק ב'אויב הציוני'.

 

את האויב [מבפנים] ניתן להגדירו כפיגור ברמות החשיבה והתפיסה הדתית, אשר קדם במאות שנים לציונות. הניצחון עליו הוא תנאי לפנייה למאבקים אחרים שיש לנו יכולת לנצח בהם ... פירוק האשליות חשוב יותר מפירוק הנשק."[12]