עיתונאי לבנוני-שיעי: נשק חמאס וחזבאללה מופנה נגד עמיהם; רק פירוקו יבטיח רווחה ושלום לתושבי עזה ולבנון
נדים קטיש, עיתונאי לבנוני-שיעי המתנגד לחזבאללה ולאיראן, פרסם מאמר חריף ביומון הסעודי 'אל-שרק אל-אוסט', שבו טען כי פירוק נשקם של חמאס וחזבאללה הוא תנאי דחוף והכרחי להבטחת שלומם, ביטחונם ורווחתם של העמים הפלסטיני והלבנוני. לדבריו, המשך הדיונים בנושא פירוק נשק משולל היגיון שכן המלחמה האחרונה הוכיחה כי העמים, הפלסטיני והלבנוני, משלמים מחיר כבד מנשוא של הרס ואבדות בשל "טירוף הנשק" של מיליציות אלה. לטענתו, התעקשות חמאס וחזבאללה לשמור על נשקם – המופנה גם נגד יריביהם מבית לצורך ביסוס כוחם – נועדה להבטיח את רק את האינטרסים שלהן ואת המשך קיומם יותר מכל הישג נגד ישראל.
נדים קטיש[1]
להלן תרגום מאמרו של קטיש:
"הוויכוח המתמשך על פירוק נשק [פלגי] ההתנגדות בעזה ובלבנון מעורר תדהמה ושאט נפש, כאילו המשך החזקתו מבטיח בצורה כלשהי שניתן יהיה להשיג מה שהמליציות לא הצליחו להשיג במשך עשרות שנים.
ההרס העצום והאבידות בנפש שעולים על כל השג דמיוני לא הפחיתו את הדבקות הזו באשליית הנשק. השאלה המהותית אינה עוד האם פירוק הנשק אפשרי אלא מדוע אנו ממשיכים להתייחס אליו כאל עניין שניתן לדחותו, בעוד החלופות הקיימות הולכות ונעלמות עם כל סבב אלימות חדש.
'מבול אל-אקצא', שהוא תוצאה צפויה של טירוף הנשק, הפך את עזה לאזור של חול עם 55 מליון טון הריסות, שיידרשו שנתיים לפנותן – ולפי הערכות פסימיות יידרש מעל עשור - בעלות של 50 מיליארד דולר לכל הפחות. שיקום הרצועה יעלה על פי הערכות האו"ם 70 מיליארד.
למרות זאת, המחזיקים בנשק מתעקשים שהוא הגורם המרתיע והמגן, ומתכחשים להיותו הסיבה העיקרית להמשך הטרגדיה ועיכוב השיקום ולכך שהוא זה שמסכל כל הזדמנות להיחלץ מהמשבר, לאחר שהעולם כולו מתנה את פתיחת דף חדש בחיי הפלסטינים, בפירוקו.
לבנון ממוטטת מבחינה כלכלית בשל ההתרסקות הכלכלית החמורה ביותר שהיתה בעולם ב-150 שנה האחרונות. עלויות מלחמת 'הסיוע לעזה' [בה פתח חזבאללה נגד ישראל ב-8.10.23] הן הרבה מעבר למספרים הקיימים ובאות לידי ביטוי בדחיפותה של הבעיה שהוצגה שוב בפני הלבנונים כי לא ניתן יהיה לשקם את ארצם בלא שתיפתר בעיית הנשק של מיליציית חזבאללה באופן שיסיים את שליטתה על ההחלטות בנוגע למלחמה ולגרירת המדינה לסכסוכים שאין להם כל קשר לאינטרסים של רוב תושביה.
נוכח המשך קשקושי התעמולה הנפוצים בעזה ובלבנון, בקרב בעלי הנשק, לפיהם הנשק והדבקות בו שומרים על 'ברירת ההתנגדות', בחינה רחבה של השיח של חמאס וחזבאללה חושפת פרדוקס גדול: הנשק הפך עבורם מ'ברירה קיומית' בלתי מוגבלת בזמן ל'קלף מיקוח' בעל משקל פוליטי וגיאוגרפי מוגבל. חזבאללה, שנשקו היה מהות קיומו החל להתנות את פירוק נשקו בנסיגה [של ישראל] מחוות שבעא ומהעמדות הכבושות [בדרום לבנון]. חמאס דורש עבור מסירת כלי נשקו את כינונה של מדינה [פלסטינית] בעלת ריבונות מלאה.
לא רק ששינוי כזה סותר את הבסיס האידיאולוגי של 'ההתנגדות הפתוחה' [קרי, הבלתי מוגבלת בזמן]... אלא הוא גם מצביע על כך ששני הפלגים [חמאס וחזבאללה] מבינים את עומק התבוסה האסטרטגית שפגעה בהם ובאפשרויות העומדות בפניהם. שכן, עלות הנשק שהפך לנטל אסטרטגי עולה על תועלתו האידיאולוגית, ושרידותם הפוליטית [של חמאס וחזבאללה] מותנית ב'כתבי וויתור' שנחתמים על שולחן המתווכים.
ההיבט האפל יותר של ההכרה למעשה בתבוסה, המונעת מייצר הישרדות עז אצל חזבאללה וחמאס, הוא הפניית כוח הנשק הזה בצורה הולכת וגוברת כלפי [הזירה] הפנים פלסטינית ולבנונית, כדי להשתלט עליה. בעזה [חמאס ביצע] מעשי רצח ברוטליים [נגד מתנגדיו] כדי לבסס מחדש את השליטה הביטחונית והפוליטית על הפלסטינים. בזירה הלבנונית [חזבאללה] פועל ללא בושה לבסס מחדש יחסי הגמוניה ובריונות באמצעות מה שנותר מנשקו, כפי שנראה בכמה אירועים הפגנתיים לאחרונה.[2]
בפועל, כלל האנשים הם שמשלמים את המחיר של הרפתקאות הנשק. יותר מכך, הם אלה שנדרשים לשלם את מחיר ההתכחשות לתבוסה, באמצעות כבודם, בטחונם ושפיותם, בעוד מה שנדרש להכחישו ברור כשמש.
לאור הכתוב לעיל, הטענה לפיה 'שמירה על הנשק היא שמירה על זכויות העמים' קורסת; פירוק הנשק הפך לתנאי כדי לשרת את הזכויות האלה בפועל. מאגרי הנשק המובסים האלה משרתים רק את האינטרסים של הפלגים עצמם ואת הישרדותם הפנימית. זכויות הפלסטינים והלבנונים לחינוך, כלכלה, ביטחון וריבונות אמיתית, תלויות בתנאי אחד ודחוף: קודם כל פירוק הנשק הזה והחזרתו לריבונות המדינה - או לשרידי המדינה במקרה של לבנון, ולהחלטה הלאומית הקולקטיבית שאין מנוס משיקומה במקרה של פלסטין.
נכון שהסכמה על פירוק הנשק או הגבלתו [בידי המדינה] ממלאת חלק מתנאי ישראל ודרישותיה הביטחוניות, אך היא ממלאת בצורה רחבה יותר תנאים דוחקים לעתיד הפלסטינים והלבנונים. הדבר שייטיב עם רוב הפלסטינים והלבנונים בטווח הרחוק, גם אם הוא מטיב באופן חלקי עם היריבים, הוא הבחירה היותר מוסרית מול התעקשות של מיעוט שוגה באשליות, להרוס את עצמו ואת האחרים כדי לגרום לפגיעה חלקית בלבד ביריבים.
מחיר הדם וההרס שמשלמים האנשים בעזה ובלבנון יקר הרבה יותר מכל הישג טקטי נגד ישראל, באופן שמזכיר לנו בצורה ברורה שהפסדי והשגי היריבים מתגמדים נוכח ההשגים של בניית המדינה והשלום הפנימי.
