כללי

ביקורת גוברת בעולם הערבי על חמאס וקריאות לבוא עימה חשבון

במלאת שנתיים לטבח ה-7 באוקטובר שביצעה תנועת חמאס נגד יישובי הנגב המערבי, בו נרצחו כ-1,200 ישראלים ו-251 נחטפו, ובמקביל להסכם הפסקת האש שהושג בין ישראל לחמאס, התפרסמו בעיתונות הערבית מאמרים רבים בהם נמתחה ביקורת חריפה על תנועת חמאס ועל החלטתה לבצע את מתקפת הטרור, שהובילה לתוצאות קשות מאוד לפלסטינים.

 

הכותבים, מרחבי העולם הערבי, האשימו את חמאס בביצוע טבח נורא שכלל ילדים, נשים ואזרחים חפים מפשע, ובביצוע "הרפתקה צבאית" בלתי רציונליות ונטולת שיקול דעת. לדבריהם, התנועה החליטה לבצע מתקפה זו, חרף ידיעתה כי תוביל למלחמה ולהשלכות חמורת עבור תושבי רצועת עזה: הרס רצועת עזה, נזק עצום לתשתיות ומותם של עשרות אלפים. כמה מהם אף טענו כי חמאס אחראית ל"נכבה השנייה" שנגרמה לפלסטינים.[1]

 

הכותבים תקפו גם את הניסיון של חמאס לטעון לניצחון במלחמה, בהדגישם כי היא לא מימשה ולו אחד מיעדיה, ואחד הכותבים אף העיר בסרקזם כי נכון יהיה לקרוא למתקפת חמאס "מבול של תבוסה", ולא "מבול אל-אקצא", השם שהעניקה חמאס למלחמתה עם ישראל. לדברי הכותבים, לאורך המלחמה דחתה חמאס כמה הזדמנויות להגיע לאותו הסדר שהושג לאחרונה, בשל העדפתה את שרידות שלטונה, ובכך האריכה את סבלם ואסונם של תושבי עזה, ש"הושלכו" למוות ע"י בכיריה, בעודם מבלים במלונות היוקרה בדוחה.

 

לבסוף, הכותבים קראו לעם הפלסטיני ולעולם הערבי לבוא חשבון עם חמאס בשל אחריותה לאסון, וכן קראו לפרוק את חמאס מנשקה ולמנוע ממנה כל אפשרות להיוץ חלק מהעתיד הפוליטי של רצועת עזה.

 

דוח זה יציג כמה ממאמרים אלה:

כותב סעודי בכיר: חמאס ביצעה טבח נורא שכלל ילדים, נשים ואזרחים ואחראית להארכת הטרגדיה

העיתונאי הסעודי הבכיר, עבד אל-רחמן אל-ראשד פרסם מאמר ב-7 באוקטובר 2025, יום השנה השני למתקפת הטרור שביצעה חמאס, בטורו ביומון הסעודי היו"ל בלונדון אל-שרק אל-אוסט, בו מתח ביקורת חריפה על מתקפה זו.  הוא כתב:

"…Of course, Hamas is to blame for the collapses and tragedies. First, its attacks were a massacre of massive scale by Palestinian standards, with children, women, and civilians among the targets. It is also to blame for prolonging the tragedy, since it could have made the same concessions more than a year earlier, sparing the blood of tens of thousands of Gaza residents who have perished because of Hamas…

 

…To this day, we still cannot understand why Hamas carried out such a large-scale attack – one that was entirely predictable to provoke an Israeli frenzy and the destruction of Hamas and everyone who stood with it…

 

Most likely, Iran was involved in planning and coordination, but was stunned by the horrifying results and therefore chose to withdraw and leave Hamas to its fate…"[2]

הפלסטינים הפסידו במלחמה; בטענתה לניצחון חמאס מעוותת את המציאות

במאמר נוסף שפרסם בחלוף כמה ימים, תקף אל-ראשד את הניסיון של חמאס להציג את סיום המלחמה כניצחון שלה. כך כתב: "...התמונה [בעזה] עגומה, האבדות בנפש מחרידות וההרס הוא חסר תקדים בכל המלחמות בפלסטין. לכן לאחר שקולות הירי יחרישו, יפנו קבוצות אלה [קרי: חמאס ופלגי הטרור הפלסטינים] לניהול תעמולה בשבחן.

 

[לצורך כך] יש שפה מיוחדת המנותקת מהמציאות ומהאמת. אחרי כל הפסד במלחמה, במקום להתפייס עם החברה הפצועה ולהתקדם, [ארגונים אלה] מכינים את לקסיקון התבוסות, אוספים את הביטויים המתרצים ואת הצידוקים המוסריים למה שקרה, נותנים הכשר להחלטה שהתקבלה לפתוח במלחמה, כותבים את ההיסטוריה מחדש כמנצחים ומבטיחים עוד [מלחמות]. [כך למשל,] במלחמה של חמאס וחיזבאללה נגד ישראל ב-2006, שהסתיימה במותם של 1,600 לבנונים ובהרס העיר הפלסטינית עזה, הם [קרי: חמאס וחזבאללה] כינו את התבוסה 'ניצחון אלוהי'. הדבר חוזר על עצמו היום בעזה, עם יותר מ-60,000 הרוגים, הרס של הערים ברצועת עזה, ואילוצה של חמאס למסור את נשקה ולצאת מהשלטון. וכל זה נקרא ניצחון מורלי!...

 

אותן הצדקות [למלחמה עם ישראל] חוזרות על עצמן, [בטענם כי זו היתה] 'מתקפת מנע' ושהיה להם מידע על מתקפה ישראלית קרובה. הם גם הגזימו בתיאור הרווחים [מהמלחמה]: [טוענים] שהנושא [הפלסטיני] חזר לקדמת הבמה, שהכיכרות בעולם התמלאו במפגינים, שהתקשורת המערבית מותחת ביקורת על ישראל וש[אפילו] כמה יהודים השתתפו בהפגנות. [אולם], אלו הם הישגים קטנים וזמניים בהשוואה לנזק שגרמה המלחמה לעם [הפלסטיני], ולהפסדים פוליטיים ששינו את המפה לטובת ישראל. טענת השווא לניצחון מורלי היא ביטוי שחוזר על עצמו כדי להפחית את הרושם הציבורי מן התבוסה וכדי להמשיך לעשות את אותן טעויות בהמשך, כפי שמכורים עושים בדרך כלל...

אף אחד לא נדרש להתנצל ולבקש סליחה ממיליונים שסבלו בגלל ההחלטות השגויות הללו, אבל לכל הפחות, יש להפסיק לייפות את התבוסות ולהפסיק לחגוג אותן."[3]

 

עיתונאי פלסטיני: לעם הפלסטיני הזכות לבוא חשבון עם האחראים לאסון ה-7 באוקטובר

העיתונאי והפרשן המדיני הפלסטיני, רמזי עודה, פרסם בטורו ביומון של הרשות הפלסטינית, אל-חיאת אל-ג'דידה, מאמר תחת הכותרת: "שלוש שאלות גדולות שצריך לענות עליהן לגבי הנכבה השנייה של הפלסטינים", בו מתח ביקורת נוקבת על החלטת חמאס לבצע את מתקפת ה-7 באוקטובר וקרא לבוא עימה חשבון. כך כתב:

 "...נותרו שלוש שאלות גדולות שיש להשיב עליהן... המענה עליהן הכרחי לחיזוק היכולת של העם הפלסטיני ושל מוסדותיו לבוא חשבון עם האחראים למה שהתרחש ב-7 באוקטובר...

השאלה הראשונה: מדוע [תנועת] חמאס ביצעה את מתקפת ה-7 באוקטובר, בהבינה את היקף הנזק שייגרם לה ולעם הפלסטיני [בשל כך]? ראשית, עלינו להדגיש כי חמאס הבינה היטב את היקף הנזק שעלול להיגרם כתוצאה מההרפתקה של ה-7 באוקטובר, שהרי היא כבר נכנסה בעבר לחמש מלחמות, אחת מהן [בעקבות] חטיפתו של החייל הישראלי גלעד שליט בשנת 2006, שבמהלכה מתו כ-2000 פלסטינים, ונהרסו כרבע מהתשתיות ברצועה... למרות זאת, חמאס המשיכה לתכנן את המתקפה במשך כשנתיים, דבר המעיד על שני גורמים עיקריים שמשפיעים על הנהגתה:
1. לחצים אזוריים מצד כוחות שרצו להשתמש בחמאס כדי לחזק את תפקידם באזור, ולו על חשבון האינטרס הפלסטיני.
2. הימור שגוי [של חמאס] על פתיחת חזיתות נוספות נגד ישראל, דבר שהתרחש באופן חלקי, אך לא עמד בציפיות...

מה שעשתה חמאס ב-7 באוקטובר היה משולל רציונליות מדינית, ולא נשען על כוח צבאי מספיק להשגת הישג ממשי. 

 

השאלה השנייה: מהם היעדים שהשיגה חמאס מההרפתקה הצבאית הלא מחושבת הזו?... אם נחזור אל נאום ה'מבול' שנשא מוחמד דף[4], ואל 'נאום הניצחון' שנשא ח'אלד משעל בוועידת קוואלה-לומפור[5], היעדים המוצהרים [של התנועה] כללו: סיום הכיבוש; שחרור מסגד אל-אקצא או הפסקת ייהודו; הסרת המצור על עזה; ושחרור האסירים הפלסטינים.

אלא שהמציאות מראה כי אף אחד מהיעדים לא הושג, להיפך: היתה פלישה לעזה, הוקם בה אזור חיץ וחלקים ממנה נותקו; מרבית הערים והכפרים ברצועה נהרסו; כוחות בינ"ל וערבים, ואולי מועצת שלום בניהול מערבי, צפויים לפקח על עזה; תקיפות המתנחלים על מסגד אל-אקצא הסלימו, ההתנחלויות בגדמ"ע מתרחבות והחלו מהלכים מעשיים לסיפוח הגדמ"ע [לישראל]. אשר להישג שמקודם [על ידי חמאס] ומתבטא בשחרור האסירים, הרי שמרבית האסירים שנשפטו למאסר עולם לא שוחררו, וצפוי שרובם יורחקו לחו"ל... 

 

השאלה השלישית: מדוע חמאס התעקשה לאורך תקופת התוקפנות [קרי: המלחמה] לדחוק לשוליים את אש"ף, למרות הצורך הדחוף באחדות השורות בקרב הפלסטינים?... חמאס קיבלה את ההחלטה לתקוף [את ישראל ב-7 באוקטובר] לבדה, והתעקשה לנהל את המערכה הרחק מרמאללה. היא לא נענתה לדרישות העממיות וללחצים האזוריים והבינ"ל שקראו לאחדות לאומית... כאשר הסכימה, לאחר שנכפה עליה, להחלטות הפסגה הערבית בקהיר בדבר הקמת ועדת טכנוקרטים לניהול הרצועה, היא התנגדה לכך שוועדה זו תהיה תחת סמכות הרש"פ. הדבר מבהיר כי חמאס חוששת מהרש"פ יותר מאשר מהכיבוש, מפני שלכיבוש אין לגיטימציה, ואילו הרש"פ מייצגת את הלגיטימציה הפלסטינית...

 

כשבוחנים את שלוש השאלות הללו ניתן לומר בבירור כי מה שקרה ב-7 באוקטובר לא היה 'מבול של ניצחון', אלא מבול של תבוסה וג'נוסייד. זכותם של העם הפלסטיני ושל מוסדותיו הלגיטימיים לבוא חשבון עם האחראים לאסון זה - אלה אשר לא התנצלו על כך שסיפקו לכיבוש תירוץ לבצע מעשי טבח נגד אזרחים ולחסל את העניין הפלסטיני; אלה שהשליכו את בניהם אל המוות... השתלטו על הסיוע [ההומניטרי] כדי למכרו בשוק השחור, רצחו כל מי שהתנגד להם או שבר שתיקה, ולאחר מכן מצאו מקלט במלונות היוקרה [בקטר], בשעה שהאנשים [בעזה] נשרפים באש וברעב...

העם זקוק למי שמכיר באנושיותו וישרת את העניין שלו, ולא למי שמתייחס אליו אל 'מפעל לייצור שהידים', כפי שאמר [בכיר חמאס, סאמי] אבו זוהרי[6], או למי שמצדיק את הפקרת האזרחים למותם באומרו כי "האחריות עליהם מוטלת על האו"ם", כפי שאמר [בכיר חמאס, מוסא] אבו מרזוק[7]."[8]

 

עיתונאי מצרי: חמאס דואגת רק לעצמה; היא צריכה להפוך לנחלת העבר

העיתונאי המצרי ג'מאל אבו אל-חסן פרסם ב-6.10.25 מאמר בו כתב: "... מתחילת השנה הנוכחית היו לחמאס כמה הזדמנויות להגיע לאותו הסדר שעליו היא הסכימה היום: החזרת בני הערובה [הישראלים] לצד הפסקת המלחמה וויתור על השלטון והנשק. אלא ששיקוליה גרמו לה לדמיין את האפשרות להישאר [בשלטון] בכל צורה שהיא לאחר שישקע אבק המלחמה, והיא דבקה בעמדה ניהיליסטית זו ו[בכך] הכניסה אותנו לשלב קשה יותר של המלחמה... חמאס התבצרה מאחורי הסירוב והסחבת מסיבה אחת: [הרצון] לשמור על השלטון והנשק...

 

העם הפלסטיני הן בגדה והן בעזה איננו נוכח במשוואת [השיקולים] של חמאס. פעולות המלחמה שלה אינן מקרבות את השגת המדינה הפלסטינית וגם אינן מכאיבות לישראל כמו שחמאס חושבת... בפשטות, מצבו של העם הפלסטיני נעשה גרוע יותר לאחר ה-7 באוקטובר בכל החזיתות... במשוואת [השיקולים] של חמאס אין אף אחד זולת חמאס עצמה. בדיוק כשם שבמשוואה של חזבאללה אין אף אחד זולת הוא עצמו. המיליציות הללו הפכו לנטל על הסוגיות שהן נלחמות למענן ולסכנה עבור האוכלוסייה האזרחית שהן נושאות את דגל זכויותיה שנגזלו. עלינו להודות בעובדה זו מכיוון שהיא תהיה הכותרת של השלב הבא...

 

התוכנית של טראמפ מייצגת היום הזדמנות חשובה לא רק לסיום המלחמה האכזרית נגד הפלסטינים אלא גם לבנייה מחדש של עזה. אין הכוונה כאן לבנייה של בתי החולים, בתי הספר והבתים, הגם שכל זה חשוב והכרחי... אך הדבר החשוב יותר הוא להנדס מחדש את הפוליטיקה והביטחון בעזה, כך שחמאס תהפוך לנחלת העבר.

 

לאחר שאבק המלחמה ישקע, יבינו רבים מהפלסטינים בעזה - ובכללם גם אלה שאהדו את חמאס והם ללא ספק רבים – עד כמה המלחמה היתה מלחמה ניהיליסטית, שתנועת ההתנגדות [קרי: חמאס] לא השיגה בה דבר ורק הצליחה להציל את עורה. התשתית שעליה חמאס נשענת היא לא המנהרות ולא הנשק, כי אם העם שתומך בה. אני חושב, ומקווה שאינני טועה [בסוברי], שהתשתית הזו לא תהיה קיימת עוד בימים שעתידים לבוא.

 

הדרך לבנייה מחדש של עזה אינה סלולה, והיא דרך ארוכה. חמאס תילחם עד נשימתה האחרונה. היא לא תילחם בישראל כשם שתילחם כדי להמשיך לשרוד בתמונה [הפוליטית] בכל דרך שהיא... הדרך לבנייה חדשה [של עזה] תהיה מלאה בסבל, כאשר המטרה הסופית הפכה ברורה לקהילה הבינ"ל ולערבים: לחמאס לא יהיה קיום בעתיד. הפלסטינים בעזה – עוד לפני אחרים - יצטרכו לנצל את ההזדמנות הזו משום שהיא הזדמנות ליצור חיים חדשים, אם לא עבורם אז עבור ילדיהם".[9]

 

כותב מצרי: אלפי חפים מפשע שילמו את מחיר קלות הדעת של חמאס ב-7 באוקטובר

וליד טור'אן, בעל טור נוסף בפורטל המצרי רוז אל-יוסף פרסם ב-8 באוקטובר 2025 מאמר בו כתב: "... השאלה שיש לשאול כעת היא: מה הרוויחה חמאס מה-7 באוקטובר? מה שבטוח הוא שהיא לא הרוויחה דבר למעט הרס, חורבן ואלפי ילדים, נשים וחפים מפשע שנהרגו. חמאס לא השיגה אף אחת ממטרותיה המוצהרות ב[במתקפה של ה-]7 באוקטובר. היא גם לא השיגה [דבר] ברמה המדינית ולא ברמת המלחמה...

 

[אדרבא], חמאס בודדה את עצמה, לאחר שפגעה בכולם... וסיפקה לישראל כמה הצדקות וסיבות להשיב לעצמה את השליטה על עזה. במו ידיה חמאס הוציאה את עצמה מכל משוואת העתיד והפסידה את התמיכה העממית בה בקרב הפלסטינים, כתנועת התנגדות שעומדת איתן כנגד כובש.

 

הנשק לא השיג עבור חמאס את מה שהיא רצתה וגם תל אביב לא השיגה את מה ששאפה לו, בשעה שאלפי חפים מפשע שילמו את מחיר קלות הדעת של התנועה [קרי: חמאס] והאכזריות של הכובש..."[10]

 

עיתונאי לבנוני: תביעת דין וחשבון מחמאס הפכה לחובה ערבית

העיתונאי הלבנוני ח'יראללה ח'יראללה קרא לעולם הערבי לבוא חשבון עם חמאס על הפשע שהיא ביצעה כדבריו נגד תושבי עזה. כך כתב בטורו ביומון אל-ערב היוצא לאור בלונדון: "חמאס ביצעה פשע נגד עזה ותושביה. היא גרמה להרס הרצועה ולאובדן בתיהם של תושביה. האם יש מי שיבוא חשבון עם חמאס ביום מן הימים או שהפשע [הזה] יחלוף [כלא היה] כמו שקרה עם כל הפשעים הקודמים, ובכללם פשע העמקת הפילוג הפלסטיני בין הגדה לרצועה ו[פשע] הפיכת עזה לבסיס טילים איראניים נוכח הנסיגה הישראלית מהרצועה בקיץ 2005? יש צורך ביוזמה ערבית ברורה לגבי עזה. לא ניתן להשאיר את הרצועה תלויה בחסדי חמאס ושיקוליה... בסופו של דבר, לא ניתן יהיה לתקן את המצב הפלסטיני באין דין וחשבון. מבלי לבוא חשבון עם הגורם האחראי לטרגדיה בעזה, האסון עלול לחזור על עצמו...

 

חלק מתושבי עזה חזרו אל בתיהם לאור הסכמת חמאס לתוכניתו של הנשיא דונלד טראמפ... [אך] ניתן היה לעצור את המלחמה הרבה לפני כן בלי כל האבדות הללו. חמאס הפסידה במלחמה ומן הראוי שתישא באחריות קודם כל אל מול כל תושבי עזה...

 

מישהו צריך לומר לחמאס שהיא חוללה נכבה פלסטינית נוספת בסדר גודל של הנכבה של 1948, הנכבה של 1967, והנכבה של המיליטריזציה של האינתיפאדה בשנת 2000. נראה כי הטרגדיה של עזה היא שיאה של סדרת תבוסות [שהחלו] עוד טרם הקמת מדינת ישראל ב-1948 לאחר הסירוב של הצד הערבי לתוכנית החלוקה ב-1947 - החלטה שהקצתה לפלסטינים מדינה...

תביעת דין וחשבון מחמאס הפכה לחובה ערבית... אי ביצוע הדבר יהווה סכנה לעניין הפלסטיני כולו..."[11]

 

עיתונאי לבנוני: יש לחסל את יכולותיהם הצבאיות של חמאס וכל ארגוני ההתנגדות

העיתונאי הלבנוני שארל ג'בור, העומד בראש מנגנון ההסברה של מפלגת הכוחות הלבנונים של סמיר ג'עג'ע, הידועה בהתנגדותה לחזבאללה, כתב במאמרו מה-6.10.25: "...[באמצעות מתקפת ה-7 באוקטובר, יחיא] סינוואר כתב את הפרק האחרון של ההתנגדות באזור ושל הפעילות המזויינת, שמטרתה לא היתה [הקמת] מדינה פלסטינית, אלא מלחמה לשם מלחמה. מה הרוויחה חמאס ממלחמת המבול? מה היא השיגה? האם מצבה כיום טוב יותר ממצבה טרם ה-7 באוקטובר? האם מצבם של תושבי עזה טוב יותר היום ממה שהיה ערב מלחמת המבול?

 

כל בחינה של פעילות הארגונים הללו [קרי: ארגוני ההתנגדות] מובילה למסקנה ברורה ונחרצת: הישגיהם אפסיים, הם מחריבים את החברות שלהם, מותירים אותן במצב של מלחמות אין-סופיות ואין להם שום מטרה מלבד מלחמה [לשם מלחמה]. הם מתאבדים ושוחטים את מי שאיתם. מה שבטוח הוא שמצבם של תושבי עזה [לפני המלחמה] היה טוב בהרבה מכפי שהוא היום והם לא היו זקוקים למלחמה הזו שהרגה עשרות אלפים מהם, גרמה לעקירתם וגירושם והחריבה את כפריהם ובתיהם.

 

טועה מי שחושב שהארגונים מהסוג הזה [של חמאס] יכולים ללמוד לקח, הפתרון היחיד הוא לסיים בכוח את יכולותיהם הצבאיות..."[12]