בעל טור ביומון אמירתי: חמאס היא האויב האמיתי של הפלסטינים שמונע את השלום; על הערבים לשחרר את פלסטין מהכיבוש של חמאס
הכותב התימני האני סאלם מסהור, פרסם ב-2.8.2025 מאמר ביומון האמירתי אל-ערב המתפרסם בלונדון, שבו תקף בחריפות את תנועת הטרור חמאס והאשימה בחטיפת הסוגייה הפלסטינית, מניעת כל סיכוי לשלום ושימוש בשפיכות דמים ככלי בשירות תוכנית ההתפשטות של איראן שאין לה כל זיקה לפלסטינים. זאת בדומה לחות'ים, לחזבאללה ולמיליציות השיעיות בעיראק.
מסהור ציין כי טרם מתקפת ה-7 באוקטובר עזה הייתה משוחררת לחלוטין, אולם חמאס הפכה אותה "למעבדה פתוחה של טירוף מתמשך, שבה מתים האנשים בשם ההתנגדות". לדבריו, חמאס פוגעת במאמציהן של מדינות ערב לקדם הכרה עולמית למען הקמת מדינה פלסטינית בהתעקשותה על שימור שלטונה ונשקה בעזה ואי הכרתה בחוקיות הרשות הפלסטינית. לטענת מסהור, חמאס היא האויב וכדי להציל את חלום המדינה הפלסטינית – על הערבים לשחרר לאלתר את הפלסטינים מן "הכיבוש הפנימי" של חמאס ולהגן עליהם מפניה ולא מפני ישראל.
האני סאלם מסהור[1]
להלן קטעים ממאמרו:
חמאס כבר אינה פלג התנגדות. לאחר שהיא חטפה את עזה והחליפה את הסוגייה [הפלסטינית] במדינונת [שלה בעזה], היא הפכה לחזית הקדמית של תוכנית רחבה יותר שמייצרת מחדש את כל מה שמדינות ערב ניסו להימנע ממנו: הרציונל של הארגון ולא של האזרח, נשק בלתי חוקי, נאמנות לחכם ההלכה [קרי: למנהיג העליון של איראן עלי ח'אמנאי] ולא לדגל פלסטין.
בעוד שבירות ערב עסוקות בהשבת הקונצנזוס הבינלאומי סביב פתרון שתי המדינות, חמאס מסרבת להכיר בכל נוסחה מחוץ לשיח החד צדדי שלה ונמנעת מהצגת ויתור כלשהו – לא לאויב ואפילו לא לעמה, עד כדי כך שעזה היום הפכה למעבדה פתוחה של טירוף מתמשך, שבה מתים האנשים בשם ההתנגדות ולא חיים בשם המדינה.
בריאד, באבו דאבי ובקהיר מושקעים מאמצים מייגעים כדי לגייס הכרה בינלאומית במדינה הפלסטינית ומתנהל מו"מ על נוסחים היסטוריים כדי להכיר מחדש בזכות הפלסטינית במסגרת [מהלך] מדיני קולקטיבי] הנתמך בקונצנזוס ערבי. אולם, חמאס מתעקשת לקרוע לגזרים את המסלול הזה – לא רק באמצעות השיח שלה אלא גם בעצם קיומה; היא לא מכירה באש"ף, לא בממשלה הפלסטינית ולא בשום נוסחה שתוכל להכפיף את נשקה או לפגוע בשלטונה.
כפי שאש"ף גורש מירדן בספטמבר 1970, עת הפך מאורח [שמבצע] התנגדות לשלטון מקביל בעל שליטה בלעדית על נשק שמתחרה במדינה, וכפי שגורש מלבנון ב -1982, לאחר שמחנות הפליטים [הפלסטינים] הפכו לקנטונים חמושים המאיימים על הישות הלאומית [הלבנונית] השברירית ומזמינים פלישה ישראלית, כך חמאס היום משחזרת את אותה טרגדיה, אך בנוסח עזתי נמרץ יותר.
הטרגדיה אינה נעוצה במעשה [ההתנגדות] עצמו אלא בכך שהמבצע [קרי: חמאס] לא למד מקודמיו ומתעקש להפקיע את פלסטין [מידי ישראל] באמצעות סיסמאות ולא באמצעות [הקמת] מדינה [פלסטינית]. למעשה, זה בדיוק מה שקרה לפני מתקפת ה-7 באוקטובר 2023: עזה הייתה משוחררת לחלוטין, אך כיום אין היא קיימת כלל על פני האדמה.
כשהרובה הופך למדינה בתוך מדינה, הוא מפסיק להיות כלי התנגדות והופך לישות בלתי חוקית שמצמצמת את המולדת לכדי פלג, את הייצוג לכדי הנהגה אידיאולוגית ואת הפלסטיני לכדי חייל המשרת את תוכנית הארגון ולא את תוכנית העם [הפלסטיני]...
[חמאס] מתיימרת לשחרר [את פלסטין] אך היא [גורמת] לסגירת המעברים, היא מניפה את דגל ירושלים אך מדירה כל מי שאינו סר למרותה, היא משגרת טילים – לא כדי לנהל מו"מ אלא כדי לעסוק בסחר חליפין [עם ישראל], ולא כדי לנצח אלא כדי למקם עצמה מחדש במשוואה אזורית שאותה משרטטת איראן ולא רמאללה...
התהיה הלגיטימית שעולה במוח הערבי היום אינה כיצד נגן על פלסטין מפני ישראל, אלא כיצד נגן עליה מפני מי שמתיימרים לייצגה. חמאס, כמו החות'ים, כמו חזבאללה וכמו הפלגים העיראקים הנאמנים [לאיראן] – כולם משתייכים לאותו מבנה, שחי מחוץ לרציונל של מדינה וניזון מהיעדרה. הארגונים הללו לא רואים בנשק כלי [לשיפור עמדתם] במו"מ אלא זהות קיומית. הם לא רואים במדינה תוכנית אלא יריב. לפיכך, כל רובה [שקיים] מחוץ למוסדות הלאומיים [הפלסטיניים] אינו [חלק מ]תחמושת מלחמת השחרור, אלא כלי להבטחת התפשטות התוכנית האיראנית...
השאלה היא: כיצד יכיר העולם במדינה פלסטינית עצמאית כשבחלק ממנה שולט ארגון שלא מכיר כלל בחוקיותה של הרשות [הפלסטינית]? כיצד נשכנע את העולם להסכים למדינה כשבחצי ממנה יש מונופול לחמאס, שלא מסתירה את כפיפותה לאיראן, שאינה שועה לדרישותיה של הקהילה הבינ"ל ושרואה באזרח העזתי דלק למערכה אין סופית ותו לא?
אנו ניצבים כיום בפני רגע האמת – חמאס ולא ישראל היא זו שמונעת הכרה במדינה פלסטינית, מסכלת הסדר בשם הנשק, ומי שמרוקנת את הסוגייה [הפלסטינית] מתוכנה באמצעות חניקת הדיפלומטיה וחטיפת הייצוג. התנגדות אינה מוות ללא תוכנית, אינה שלטון ללא ייפוי כוח ולא נשק ללא אופק. כשהרובה הופך לחלופה של המדינה, הרי ששחרור האדמה הופך [רק] לאמתלה להשתלטות על הציבור.
עת לקרוא לילד בשמו: חמאס לא משחררת אלא דוחה [את השחרור]; היא לא מתנגדת אלא עושה עסקת חליפין; היא לא בונה [שום דבר] אלא דבקה במפתח החורבן וטוענת כי הוא מפתח השיבה. אם יש ישועה לפלסטין, היא איננה נעוצה במנהרות עזה אלא באורה של המדינה, בייצוג הלגיטימי ובשחרור אחיזתו של הארגון בגורלו של עם שלם.
אם הערבים אכן רוצים להציל את מה שנותר מהחלום הפלסטיני, עליהם להתחיל מכאן: משחרורה של פלסטין מן הכיבוש הפנימי של המיליציה המתנחלת בשכל הערבי בשם ההתנגדות, בעודה משרישה את כל תנאי הכפיפות ל[כוח] חיצוני [קרי: איראן]. אין מנוס מהודאה כי האויב אינו רק מי שמפציץ [קרי: ישראל], אלא מי שלוקח לעצמו מונופול על זכות התגובה, מי שמונע את השלום ומי שהופך את הדם לכלי פוליטי בשירות תוכנית שאין לה קשר לפלסטין...".[2]
