כללי

יועצו הבכיר של אמיר קטר וחבר הכנסת לשעבר, עזמי בשארה, מזהיר את ממשל אל-שרע בסוריה: נורמליזציה עם ישראל אינה תרופת פלא ולא תפתור את בעיותיכם; ויתור על הגולן יעיד על חולשה

 

ב-19.8.25 התקיימה בפריז פגישה בין שר החוץ הסורי, אסעד אל-שיבאני, וראש המודיעין הסורי, חוסיין סלאמה, לבין השר הישראלי לעניינים אסטרטגיים, רון דרמר, בתיווכו של השליח האמריקאי המיוחד לסוריה, תום ברק. לפגישה זו קדמה פגישה נוספת בין שני השרים,  ב-24.7 גם היא בפריז בתיווכו של ברק. לפי דיווחים בתקשורת, פגישות אלה עסקו בנושאים טקטיים וביטחוניים על רקע המתיחות הביטחונית בדרום סוריה.[1] עם זאת, ייתכן כי מדובר בהתפתחות רחבה יותר, שכן בחודשים האחרונים רבו הדיווחים על מגעים בין ישראל לסוריה, בתיווך אמריקאי, לקראת הסכם ביטחוני אפשרי, שעשוי להוות בסיס לנרמול עתידי של היחסים בין המדינות.

 

על רקע התפתחויות הללו ובצל קריאתו של  נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, לנשיא הסורי, אחמד אל-שרע, להצטרף להסכמי אברהם[2], יצא עזמי בשארה, יועצו הבכיר של אמיר קטר, נגד הקריאות לנרמול היחסים בין מדינות ערב, וסוריה בפרט, לבין ישראל.

 

בשארה, חבר כנסת ישראלי לשעבר, שערק לקטר בשנת 2007 לאחר שנחשד בריגול עבור חזבאללה ומהווה כיום גורם בכיר בתהליכי קבלת ההחלטות בדוחה, החולש על מכוני מחקר וכלי תקשורת בה, התראיין ב-14.7 לערוץ הטלוויזיה אל-ערבי שבפיקוחו.[3] בראיון קרא בשארה למדינות ערב לחשוב כיצד ניתן "להעניש" את ישראל במקום לתגמל אותה באמצעות נרמול היחסים עמה והדגיש כי נורמליזציה עם ישראל לא פתרה את בעיותיהן הכלכליות של מצרים וירדן ולפיכך היא לא עשויה להוביל לשגשוג כלכלי.

 

עוד קודם לכן, ב-2.7 פרסם בשארה מאמר ביומון אל-ערבי אל-ג'דיד שבפיקוחו, בו הזהיר את ממשל אחמד אל-שרע בסוריה מפני הרעיון של נרמול יחסיה עם ישראל. במאמרו טען כי המחשבה שנורמליזציה עם ישראל תהיה "תרופת פלא" לכל בעיותיו של ממשל אל-שרע היא לא יותר מאשר אשליה ומעידה על בורות. הוא הביע אכזבה מהקריאות הנשמעות בעולם הערבי כיום להרחבת הנורמליזציה והסכמי אברהם עם ישראל, ומכך ש"יש ערבים שמוכנים לתגמל את ישראל" על מלחמתה בעזה. לדבריו, נורמליזציה פירושה התייצבות לצד ישראל במלחמתה נגד האזור והיא רק תעודד אותה להמשיך בשפת הכוח והתכתיבים מול מדינות ערב. בנוסף הוא טען כי ויתור של ממשל אל-שרע על הגולן יהיה ביטוי לחולשת הלאומיות הסורית וההשתייכות למולדת ותחזק את הפלגנות והעדתיות במדינה, מה שיכשיל את בניית סוריה כמדינה מודרנית.

 

יצוין, כי מאז נפילת משטר אסד והתבססות ממשל אל-שרע בסוריה ניכרת השפעה הולכת וגוברת של קטר בסוריה[4], לצד התגברות ההשפעה של עזמי בשארה עצמו על השיח התקשורתי בה, דבר שעורר ביקורת במדינה.[5]

 

כמו כן, העמדה שהציג בשארה בראיון ובמאמר עולה בקנה אחד עם התנגדותה של קטר לנורמליזציה עם ישראל[6] ואף עם מאמציה של קטר בחודשים האחרונים לעודד פתיחת חזית לחימה עם ישראל בסוריה במסווה של התנגדות עממית. היומון הקטרי, אל-ערבי אל-ג'דיד, שבבעלות בשארה שימש פלטפורמה מרכזית לפרסום כתבות ומאמרים, שהסיתו את הסורים לקיים התנגדות עממית חמושה נגד ישראל.[7]

 

עזמי בשארה (מימין) לצד האמיר תמים בן חמד אאל ת'אני[8]

דוח זה יציג את דברי בשארה בראיון לערוץ אל-ערבי וקטעים ממאמרו שפורסם בעיתון אל-ערבי אל-ג'דיד.

 

עזמי בשארה בראיון: יש להעניש את ישראל ולא לתגמלה באמצעות נרמול היחסים עמה

ב-14.7 התראיין עזמי בשארה לערוץ הטלוויזיה אל-ערבי שבפיקוחו ומתח ביקורת על הקריאות הנשמעות מצד ערבים לנורמליזציה של מדינות ערב עם ישראל. הוא אמר: "בתקופה זו השיח צריך להתנהל סביב [השאלה] כיצד להעניש את ישראל והאם אנו יכולים להענישה... ולא האם אנו יכולים לתגמל אותה באמצעות נורמליזציה עימה?". לדבריו, מדובר ב"משוואה שאינה מקובלת אפילו על תומכי השלום עם ישראל, מכיוון שיש תנאים לנורמליזציה". בשארה כינה את הקריאה לנרמול היחסים עם ישראל "אופנה", טען כי לא ייתכן שמדובר בתופעה "טבעית ותמימה" ורמז בכך כי יש מאחוריה מניעים נסתרים.

 

בהמשך הדגיש בשארה כי הנורמליזציה לא פותרת את בעיותיהן של המדינות המנרמלות, ולראיה, בעיותיהן הכלכליות של מצרים וירדן החריפו חרף הנורמליזציה עם ישראל.

כמו כן, הוא העריך כי משטר אל-שרע בסוריה "לא יכול לחתום על הסכם עם ישראל ללא [החזרת] הגולן." [9]

 

בשארה במאמר: נורמליזציה עם ישראל אינה תרופת פלא

במאמר שפרסם בשארה ב-2.7 ביומון אל-ערבי אל-ג'דיד שבפיקוחו הוא כתב ברוח דומה: "קריאה פומבית לנורמליזציה של היחסים עם ישראל כבר אינה דורשת תעוזה... ההצדקות לתמיכה זו [בנורמליזציה] מעידות על בורות או השתטות נמהרת, מתוך אשליה שנורמליזציה עם ישראל היא סם החיים והפתרון לכל הקשיים מבית ומחוץ.

 

אין [פתרונות] קסם ביחסים בינלאומיים, ואין תרופת פלא לבעיות חברתיות וכלכליות. הטיפול בהן תלוי במדיניות הכלכלית והחברתית, באופי המשטרים, במבנה החברות ובתרבות האליטות שלהן. הנהייה אחר הנורמליזציה מחזקת תפיסה ישראלית שהערבים מבינים רק את שפת הכוח, מה שמעודד אותה להשקיע בכך ולהיאחז בגישת התכתיבים ביחסיה עם הערבים...

 

התעוזה המזויפת [בנוגע לנורמליזציה עם ישראל] מתבטאת בדיבורים חוזרים ונשנים על נרמול היחסים עם ישראל במזרח [התיכון] שלנו, כדי להרגיל את האנשים לרעיון, [כלומר], כדי לנרמל את הנורמליזציה, זאת בשעה שהם [הישראלים] נמצאים במרחק אפסי - בזמן ובמקום - מביצוע השמדת [עַם]... זיהום הסביבה התקשורתית - הוויזואלית והשֵׁמַע - בדיבורים חוזרים ונשנים על נרמול היחסים עם ישראל, בשעה שהיא מבצעת את פשעיה לעיני כל, הוא ניסיון לגרום לאנשים להקהות את רגשותיהם ולרמוס את ערכיהם...

 

מי שהתנגד למשטר כמו משטר אסד [רק] בשל היותו משטר עריץ שמקפח את עמו, ולא מסיבות אחרות... אמור להתנגד לעושק באופן כללי, לרבות עושק קולוניאלי [קרי, של ישראל]. אין זה הגיוני שמי שהאשים את משטר אסד בהפקרת הגולן יקל ראש, לאחר נפילת משטרו, בסיפוח הגולן על ידי ישראל ובהכרה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בסיפוח זה...

 

נראה שעבור חלקם (רק חלק ממבשרי הנורמליזציה) שורש הבעיה [עם המשטר הסורי] לא היה העריצות [שלו], כפי שזה היה עבור העם הסורי, אלא זהות העריץ. [מבחינתם שורש הבעיה] גם לא היה כיבוש הגולן או הפקרת אדמה סורית, אלא עניינים אחרים. הבעיה [גם] לא הייתה ברמיסת זכויות האדם [בסוריה], שכן אין להם רגישות מיוחדת כלפי נושא זה. זאת, בייחוד כשטראמפ - הראשון שהכיר בסיפוח הגולן וירושלים לישראל - הכריז בגלוי שאין לו רגישות כלפי זכויות אדם וכי משטרים המכירים במנהיגותו העולמית יכולים לעשות בתוך מדינותיהם ככל העולה על רוחם...

 

ייתכן שמי שקוראים בקול רם לנורמליזציה עם ישראל סבורים כי פלסטין היא עניין בלעדי של איראן ו'ציר ההתנגדות'... הם מבשרים כי הגיעה העת לצרף מדינות ערביות חדשות - 'נהדרות' ו'יפות', בלשונו של טראמפ - להסכמי השלום המכונים '[הסכמי] אברהם'. בראייתם, במקום שמלחמת עזה תעכב את הדרך ה"אברהמית" [קרי, הנורמליציזיה עם ישראל], היא [דווקא] האיצה אותה, כי הכוח פשוט מועיל וישנם [אפילו] ערבים שמוכנים לתגמל את ישראל על הטבח, ההשמדה וכל הפשעים שבוצעו בעזה...

 

מיותר לציין שזו אינה עמדתו של הפלסטיני שאדמתו כבושה; או של אחיו הירדני והלבנוני החוששים ממה שמצפה למדינותיהם, או של הפטריוט הסורי שישראל כובשת את אדמתו. זו גם לא עמדתו של הערבי באופן כללי... שאינו מרוצה מהעלמת הערבים באזור ומחלוקת ההשפעה במדינות [ערב] בין מדינות אזוריות שאינן ערביות, ומסרב שמדינותיו ושליטיהן יהיו כפופים להגמוניה ולהשתוללויות באזור ההשפעה של מדינה [קרי, ישראל] המתייחסת לאזור כולו כאל סכנה אסטרטגית ואינה בוטחת באיש אלא אם כן הוא הפך לסוכן שלה, ומאמינה אך ורק בהיגיון של הכוח...

 

יש מימד לאומי בעמדה זו. בסוריה, למשל, יש סוגיה לאומית טהורה הקשורה לאחדות העם הסורי ולאחדות אדמותיו. בלי זה, לא ניתן לחשוב על עתיד סוריה, שכן אלה הם תנאים בסיסיים לכל יציבות ושגשוג כלכלי. הבה נניח [לרגע] את הדמוקרטיה בצד ונדבר על הקמת מדינה סורית מודרנית! אי אפשר להקים מדינה סורית מודרנית ללא לאומיות סורית שמבוססת על אזרחות סורית ומתעלה מעל החלוקות הפוליטיות והעדתיות... אחד המרכיבים החשובים ביותר של כל זה הוא [תחושת] ההשתייכות למולדת הסורית ודבקות בריבונות המדינה ובגבולותיה הטריטוריאליים, וזה כולל את רמת הגולן הכבושה בידי ישראל. ויתור על כך אינו עניין שולי, אלא ביטוי לשבריריות הלאומיות הסורית, לשבריריות השייכות למולדת ולמתן קדימות לעדתיות הפוליטית והאזורית על פני ההשתייכות הלאומית. אלו הם האסונות המכשילים בניית מדינה מודרנית בסוריה, בעיראק ובלבנון...

 

מי שחושב שהסכסוך עם ישראל הוא המכשול בפני פיתוח כלכלי ושגשוג צריך רק להתבונן מעט על הצד הנגדי בסכסוך הזה [קרי, על ישראל], שחיה במצב של מלחמה מתמשכת, אפילו אחרי שהשיגה שלום עם שתי מדינות ערביות [מצרים וירדן] ושקט מתמשך בגבול עם סוריה. [אלא ש]למרות המלחמות שהיא מנהלת, יש שגשוג בכלכלת ישראל ויש שמירה על מדינת המוסדות והדמוקרטיה - עבור היהודים לפחות...

 

מי שבחינת המצב של הצד הישראלי בסכסוך לא מספיקה לו [כדי להשתכנע], מספיק לו לבחון את [מצבו של] הצד המצרי ב[הסכם] השלום [הזה] ואת מידת תרומתו של השלום עם ישראל לפתרון בעיותיו, או [אם יבחן] עד כמה צומצם הפער הטכנולוגי בין מצרים לישראל. [בחינה שכזו תגלה כי] ישראל המיליטנטית, שנלחמת באופן רציף, משגשגת ומתקדמת וכי גדל הפער בינה לבין מצרים, שלא ניהלה מלחמה מאז 1973 ודבקה בהסכם השלום, חרף מעשי הטבח המבוצעים נגד אחיה הפלסטינים קרוב מאד לגבולה – [מעשי טבח], אותם יכלה לעצור.

 

אין בכך קריאה למלחמה, שכן מלחמות הן אסון לכולם, אלא דיון ב'יתרונות' הכוזבים של הנורמליזציה. אין דרישה מהמדינות הערביות להילחם בישראל בהתאם לעיתוי שייקבע בידי ההתנגדות הפלסטינית או מישהו אחר, וגם לא [דרישה] לפתוח במלחמות באופן כללי, אך מצופה מהן להתנגד להגמוניה הישראלית ולמנוע ממנה להשמיד עם אח... המלחמה נגד העם הפלסטיני ועמי האזור נמשכת מאז 1948, והקריאה לנורמליזציה עם ישראל אינה קריאה לשלום צודק שמקובל על עמי האזור, לרבות העם הפלסטיני, אלא היא למעשה קריאה לכריתת ברית עם ישראל כצד במלחמה מתמשכת זו, בהיעדר שלום צודק...

 

בניית האומה על בסיס אזרחות... בניית מוסדות מודרניים, מאבק בעדתיות על כל צורותיה, היפטרות מהמנטליות המיליציונית והפלגנית... מעריצות ועוינות לחוק ולשלטון החוק - [כל אלה] הם גורמים שמבטיחים יציבות, קידום הכלכלה, זכייה בכבוד מצד העולם ופתיחת דלתות להשקעות ולאינטראקציה עם מדינות אחרות. הדבר מחייב דבקות בריבונות על אדמות שישראל כבשה בכוח..., אמונה בסוגיות הצודקות והבחנה בין המדינה והמולדת מצד אחד, לבין הממשלה והשלטון המשתנים מצד שני, שהרי המדינה והעקרונות הלאומיים אינם משתנים עם חילופי השלטונות. אין מדינה ללא שלטון, אך ללא הבחנה זו בין השלטון [המתחלף] לבין המדינה לא נבנות מדינות מודרניות".[10]