כללי

בעל טור ביומון הרש"פ קורא לתושבי רצועת עזה להתקומם נגד חמאס, לדרוש ממנה לשחרר את החטופים הישראלים ולעזוב את הזירה הפוליטית, במטרה לסיים המלחמה עם ישראל

 

באסם ברהום, בעל טור ביומון הרש"פ, אל-חיאת אל-ג'דידה, פרסם ב-9.8.25 מאמר בו טען כי יש "תקווה אחת ויחידה" לסיום המלחמה ברצועת עזה, והיא: "שהציבור הפלסטיני בעזה – כולו או לפחות רובו – יתקומם וייצא לרחוב באופן נמרץ, וידרוש מחמאס לשחרר את החטופים לאלתר, ולפרוש מהזירה הפוליטית".

 

ברהום הסביר כי תנועת חמאס אינה תנועה לאומית פלסטינית כלל, אלא חלק מתנועת האחים המוסלמים, הפועלת "על בסיס האינטרסים שלה ושל בעלי בריתה האזוריים" ולא למען האינטרסים הלאומיים של העם הפלסטיני. הוא הדגיש כי ההפיכה של חמאס נגד הרש"פ בשנת 2007, חוללה משבר שהביא "לנכבה שעולה בחומרתה על הנכבה הראשונה", בשנת 1948.[1]

 

באסם ברהום[2]

 

להלן תרגום קטעים ממאמרו:

 

"מועצת המלחמה הישראלית [כך במקור] החליטה בלילה שבין חמישי לשישי [7-8.8.25] לכבוש את כל רצועת עזה. פעולה צבאית נרחבת זו עלולה להימשך כמה חודשים ואולי אף יותר משנה, אך אם תסתיים בכיבוש ישראלי של הרצועה, נצטרך להבין כי עזה נהרסה לחלוטין... וייתכן שרצועת עזה תאבד את זהותה הלאומית הפלסטינית למשך עשרות שנים רבות קדימה.

 

תרחיש זה דוחף אותנו בהכרח לתהות לגבי גורל הרצועה, גורל המאבק הפלסטיני הממושך והמר למען [מימוש] יעד המדינה הפלסטינית העצמאית, ובאשר לגורל הסוגייה הפלסטינית בכלל.

 

יש שאלות רבות נוספות, אך השאלה החשובה ביותר כרגע, היא: כיצד ניתן להימנע מכל זה ומחיסול הסוגייה הלאומית שלנו?

 

מה שהופך את העניין לקשה במצב הפלסטיני הנוכחי הוא [העובדה] שחמאס לא חושבת ולא מתנהגת על בסיס הנחות יסוד לאומיות פלסטיניות, אלא על בסיס הנחות היסוד של תנועת האחים המוסלמים, ועל בסיס האינטרסים שלה ושל בעלי בריתה האזוריים.

 

העם הפלסטיני לכוד בין שתי לסתות; [כאילו] שחיית טרף מרסקת בין שתי לסתותיה את עצמותינו ואת עתיד קיומנו: הלסת האחת היא הזרם הציוני ימני... והשנייה היא הארגון העולמי של האחים המוסלמים...

 

עלינו למצוא דרך או פעולה כלשהם שיקדימו את מהלכה של מכונת המלחמה הישראלית – ובעניין זה אני סבור שאין בכוחן של הוועידות [באו"ם], או ישיבות הסרק של מועצת הביטחון לעצור את השחיטה הגדולה...

 

לאחר שחמאס הכניסה את העם הפלסטיני למשבר עמוק [באמצעות ההפיכה הצבאית נגד הרש"פ] לאחר הבחירות של שנת 2006 – משבר שהביאנו היום לנכבה שעולה בחומרתה על הנכבה הראשונה [בשנת 1948] – גילינו כי שגינו כשהשארנו בזירה [הפוליטית הפלסטינית] שני קווים מקבילים שאינם נפגשים ושאינם יכולים להיפגש, משום שהמחלוקת ביניהם היא במהות של הדברים: הקו הלאומי הפלסטיני, והקו האסלאמיסטי של האחים [המוסלמים]...[3]

 

ייתכן שישנה תקווה אחת ויחידה, שאין בלתה, והיא: שהציבור הפלסטיני בעזה – כולו או לפחות רובו – יתקומם וייצא לרחוב באופן נמרץ, וידרוש מחמאס לשחרר את החטופים [הישראלים] לאלתר, ולפרוש מהזירה הפוליטית כולה. ייתכן שהדבר יהיה קשה ושיש בו מידה של סיכון, אבל זהו הסיכוי היחיד למנוע חורבן, הרג וגירוש כולל. מי שיש לו פתרון אחר – שישתף בו את כולם... לדעתי, זה הפתרון [היחיד] שאפשרי כעת, שאולי יעצור את המלחמה."[4]