מאות מרצים באוניברסיטות איראן בהצהרה על "ניצחון איראן": "אנו נמצאים בעידן של 'נקודת מפנה היסטורית', 'שקיעת הציוויליזציה המערבית', 'אוריינטליזציה של הכוח העולמי' ו'לידת איראן חזקה'"

 

הקדמה

בניגוד לדעות במערב כאילו הפגיעות הקשות שנגרמו לתשתית ולהנהגה הצבאית-גרעינית של איראן במלחמת 12 הימים ביוני 2025 הובילו את המשטר לנטוש את האידיאולוגיה המהפכנית-אסלאמית ולאחד את הציבור אל דגל איראן בגישה לאומית-תרבותית פרסית, הבליטו רבים באליטה האינטלקטואלית את מסרי המהפכה האסלאמית והאדירו את שלטונו של המנהיג העליון, עלי ח'אמנאי.

 

שופר המשטר האיראני, כיהאן, פרסם בשערו ב-22.7.2025 הצהרה עליה חתומים  313 מרצים מאוניברסיטאות איראן שהתפארו ב"ניצחון איראן" על ישראל ועל ארה"ב במלחמת 12 הימים. הם הסבירו כי איראן יצאה ממתקפת הפתע הישראלית עליה כשהיא מנצחת ומחוזקת. המרצים הדהדו את מסרי השלטון לגבי צדקת דרכו של משטר המהפכה האסלאמית, ההתנגדות, עליונות המנהיג העליון לנוכח המערב החילוני הכופר שיובס בפני האסלאם בהנהגת איראן השיעית.

 

לדבריהם, ישראל וארה"ב פעלו ופועלות יחדיו כדי להפיל את משטר המהפכה האסלאמית זה שנים ולכן פגעו בדרגי הפיקוד הצבאי והמדעי כדי למוטט את החברה באיראן. המרצים הסבירו כי האסלאם שזור בחברה האיראנית בצורה כזו שהרוח האסלאמית היכתה שורשים בגוף האיראני והדיבורים על חילוניות בחברה אינם נכונים. לדבריהם, הדרך היחידה שהוכיחה את  עצמה היא "ההתנגדות" – הביטוי הצבאי-מדיני נגד עליונות המערב ואילו דרך המו"מ הכזיבה ושימשה להונאה נגד איראן. כעת, הם הדגישו, משמש המו"מ מצד איראן רק כטקטיקה לנטרול מזימות האויב. הם עמדו על מרכזיותו של המנהיג העליון – עלי ח'אמנאי – הולאית-י פקיה, חכם ההלכה, שהצליח בכוחו ובשכלו למגר את הכוח המערבי העוין של ארה"ב וישראל, וכזה המייצג את ערכי המהפכה האסלאמית שעתידה להפוך לעולמית.

 

בהצהרה הדגישו המרצים כי "אנו נמצאים בתקופה של 'נקודת מפנה היסטורית', 'דעיכת הציוויליזציה המערבית', 'אוריינטליזציה של הכוח העולמי' [סיסמה באיראן – העברת הכוח אל רוסיה, סין ואיראן] ו'לידת איראן חזקה' וכעת, יותר מתמיד, החברה מוכנה ולהוטה לקפיצת מדרגה לעבר האידיאלים המקוריים של המהפכה ולקביעת תוכנית איראנית-אסלאמית לקידמה עצמאית ומקורית." ההצהרה סיכמה כי חזון המהפכה האסלאמית העולמית מתממש בימים אלה: "נוצרה כיום 'חזית התנגדות עולמית' ברמה העל-דתית, הבין-עדתית והחוץ-טריטוריאלית... מצב היסטורי זה הוא [מימוש] אותה הבטחה שנתן אמאם [איתאללה רוחאללה] ח'ומייני בשנים הראשונות לניצחון המהפכה האסלאמית, וכעת אנו עדים בבירור ללידתה ולהגשמתה."

להלן תרגום עיקרי ההצהרה:

 

"המטרה המשותפת של המשטר הציוני ואמריקה במלחמה היתה 'הפלת הרפובליקה האסלאמית [של איראן]' ולאחר מכן 'התפרקות איראן' ולא רק השמדת תשתית הגרעין והטילים"

"המלחמה שנכפתה [על איראן] לאחרונה הסתיימה בייאוש ובחוסר אונים מצד המשטר הציוני ואמריקה ולמרות שלא ניתן להביע דעה נחרצת לגבי העתיד הקרוב ואין לשכוח את הרמאות ואת הפרת הבטחותיו של האויב האכזר [ארה"ב] ולסמוך על דבריו, אנו יכולים לפחות להסתכל על מה שקרה לנו...

 

המטרה המשותפת של המשטר הציוני ואמריקה במלחמה היתה 'הפלת הרפובליקה האסלאמית [של איראן]' ולאחר מכן 'התפרקות איראן' ולא רק השמדת תשתית הגרעין והטילים. הם רצו לשים קץ לחיי המהפכה האסלאמית בפחות משבוע ולהסיר את 'המכשול הציוויליזציוני' הזה מדרכם לנצח, בהפתעה ובתבונה. התוכנית למלחמה זו היתה תוכנית ל'קריסה פוליטית' ו'הריסה מבנית' ומעולם לא הוגבלה לפרטים [מסוימים]. כעת כולם יודעים שהסכם הגרעין ועסקאות הטילים והאזור היו תירוץ לפירוק היסודות והמהות של המהפכה האסלאמית אך מטרה נסתרת זו דרשה הכנות מקדימות כאלה.

 

[אמריקה והמשטר הציוני] רצו, ראשית, לרוקן את איראן מגורמי הכוח שלה כדי שניתן יהיה להשמיד ולנפץ גם את [משטר] המהפכה האסלאמית וגם את איראן [כמדינה]. עריצי עולם המודרניזציה המערבי לעולם לא יסתפקו בפחות מכך. אך מאחר שהשגת מטרה זו הפכה לפתע קשה ואף לבלתי אפשרית, הם היו צריכים לנקוט צעדים כדי 'לדלל את כוחה של איראן' ולחסל את משאביה. מאחר שמיקוח פוליטי בצורת תהליכים ותקופות משא ומתן לא הוביל לסיכויים [לכך], מושכות העניין נמסרו למשטר הציוני כדי לגמור באופן מידי, מטורף ואכזר את חיי המהפכה [האסלאמית באיראן]. למלחמה שנכפתה לאחרונה אין משמעות אלא [שזהו] 'סכסוך ציוויליזציוני וזהותי'. לכן, יש להימנע מהשקפות רדוקציוניסטיות ושטחיות ולפרש את המציאות כפי שהיא.

 

ניסיון זה הראה כי קיימת חלוקת עבודה בין אמריקה למשטר הציוני וכי אין פער או הבדל בין השניים וכי אמריקה לא תנקוט מדיניות כלשהי באזור המזרח התיכון שאינה מתואמת עם משטר זה ונוגדת את האינטרסים שלו.

 

הדיכוטומיה [ביחס לישראל ולארה"ב] שעליה דיברו אינטלקטואלים חילוניים מבית היתה אשלייתית ודמיונית והמציאות חשפה כי המשטר הציוני הוא אחד הביטויים והצורות האובייקטיביים של הציוויליזציה המערבית, וציוויליזציה זו וממשלותיה לא יפסיקו לתמוך במשטר זה. יש להתייחס לשניים כאל שווים ולשים קץ לקו ההפרדה ביניהם. אמריקה, מצד אחד, התעקשה על מו"מ ומצד שני, תמכה בתוקפנות הצבאית של המשטר הציוני, ולאחר שחזתה בתבוסת המשטר הזה, היא הניחה בצד את 'הדיפלומטיה השקרית' ותקפה בגלוי את איראן. לכן, לא ניתן לגשת [כעת] לשולחן המו"מ האמריקאי באמתלה של מניעת מלחמה. המלחמה האחרונה נבעה מהאמון [של איראן] בשולחן המו"מ בעוד שמאחורי הקלעים תוכנן משחק אחר.

 

"החברה האיראנית מעורבת ומאוחדת עם האסלאם בכל תחומי ושכבות חייה האישיים והחברתיים, ונוצר קשר היסטורי ועמוק בין הרוח האסלאמית לגוף האיראני... [זו] זהות נפרדת... [ששמרה עליהם] מפני בליעה והתמוססות על ידי הציוויליזציה המערבית... במלחמה זו התברר שלחברה האיראנית יש 'קשר נאמן' ו'קשר פנימי' עם המהפכה ועם המשטר והיא רואה במנהיג העליון [ח'אמנאי] את 'אביה הרוחני' ו'מקור הזהות' שלה"

אזרחי איראן המונעים על ידי זהותם ורעיונותיהם הסמנטיים עמדו נגד ההסתה למלחמה ולהתנגדות החברתית שלהם, ולאפוס הלאומי שלהם היה אופי דתי ורוחני עמוק. איראן אינה יחידה חברתית חילונית, אך לפחות ארבע עשרה מאות שנים של היסטוריה מבריקה ומוצקה של התקופה הפוסט-אסלאמית של איראן מראות בבירור שהחברה האיראנית מעורבת ומאוחדת עם האסלאם בכל תחומי ושכבות חייה האישיים והחברתיים, ונוצר קשר היסטורי ועמוק בין הרוח האסלאמית לגוף האיראני. ללא רוח, משמעות ואמת אלה איראן היא כמו גוף ותבנית חסרי חיים וחסרי שורשים. בעוד שאופק סמנטי קדוש זה העניק לאיראן ולאיראנים זהות נפרדת ושמר עליהם מפני בליעה והתמוססות על ידי הציוויליזציה המערבית.

 

אינטלקטואלים ליברלים המציגים נרטיב חילוני של איראן מדברים על רצונותיהם ושאיפותיהם ולא על המציאות המתמשכת והברורה של החברה האיראנית. במלחמה זו התברר שלחברה האיראנית יש 'קשר נאמן' ו'קשר פנימי' עם המהפכה [האסלאמית] ועם המשטר והיא רואה במנהיג העליון [עלי ח'אמנאי] את 'אביה הרוחני' ו'מקור הזהות' שלה. ברגעים קשים אלה, הליבה הפנימית והעמוקה של החברה חושפת את שייכותה וההיקשרות שלה, וגם החברה האיראנית הראתה שהיא אינה הולכת לפי הנרטיבים המעוותים של האינטלקטואלים החילוניים והיא אינה נפרדת מזהותה האסלאמית והמהפכנית. תחושות הכבוד ויראת הכבוד האלה שנוצרו כעת בהקשר של החברה האיראנית הן תוצאה של התנגדותה האמיצה של המהפכה לפלישה זרה ואת הניצחון המפואר הזה יש לייחס לעולם המהפכה ולאקטיביזם הנבון של מנהיגה החכם [ח'אמנאי].

 

בנוגע ל'כיבושים ואסונות', דעתנו היא שבמלחמה זו ניתן בסיס יקר, באופן יוצא דופן, לשחזור ושיקום 'ההון החברתי' והמחלוקות שנכפו הוסרו והחברה האסלאמית של איראן הפכה מאוחדת[1]...

 

מובן מאליו שמבנה [ארגוני] הביטחון שלנו מזוהם ומלא חורים ודורש חשיבה מחודשת רצינית ויסודית. יש לבצע תיקונים רחבי היקף, לזהות חורים וחדירות וליצור מחדש גבולות וגדרות ביטחון. היקף החדירה הביטחונית במלחמה זו מצביע על רשלנות וחסרונות מסוימים והוא מעיד על כך שיש להעלות את נושא התיקון המבני לסדר היום...

 

מערכת היחסים הרשלנית שיצרנו עם המרחב הקיברנטי המערבי יצרה את התנאים לחדירה, לרשתות אנטי-ביטחוניות וקטלניות ואם נמשיך בהזנחה וברפיון אלו, ניקלע שוב להפתעה ולנוכחות האויב עמוק בפנים [איראן].

 

"מו"מ הוא חסר תועלת... והונאה עצמית ... אך ורק 'ההתנגדות' היא זו שיוצרת הרתעה אמיתית ויכולה לגרום לאויב הציוויליזציה והזהות [ארה"ב] להתייאש ולסגת... ההתנגדות היא 'תוכניתה העיקרית והבסיסית של איראן' להתקדמות ולהתמודדות עם קשיים"

בתחום 'הפתרונות והאמצעים', עמדתנו היא כדלקמן: הניסיון האחרון יחד עם החוויות המרות והמזיקות של העשורים האחרונים הראו כי מו"מ הוא חסר תועלת ואינו פותר בעיות כלכליות ואפילו מהווה חלק מ'מלכודת התוקפנות' ו'מבצע ההונאה'. אין עוד לראות במו"מ 'פתרון' ולהתעקש עליו. מו"מ עם אויב כזה הוא הונאה עצמית...

 

בחוויה האחרונה ראינו גם שבצד השני של שולחן המו"מ, התוכנית לפעולות מלחמה היתה על סדר היום שלהם והמו"מ שימש ככיסוי מטעה לתוכנית העיקרית והנסתרת הזו. לכן, המו"מ רוקן ממשמעותו האמיתית והפך לתיאטרון של פוליטיקת שליטה. מו"מ בנרטיב של ממשלות המערב הוא כניעה של הצד השני [איראן] לטובת המערב, ולא עסקה שווה והגיונית. אבל אם הצד השני [איראן] לא יבחר בדרך של כניעה והשפלה [מול המערב] ולא ירצה לוותר על זכויותיו הטבעיות והמוגדרות... השפה נפתחת לאיומים, ובפועל מתחילים מלחמה צבאית וגל טרור.

 

על בסיס זה, כעת, רק 'תורת ההתנגדות' יעילה ופותרת את הבעיות בכל התחומים: הפוליטי, התרבותי והכלכלי. אפילו אלה שלא תמכו בהתנגדות [קרי הרפורמיסטים] הבינו כעת שגישה זו היא הכרח היסטורי וכי מול ציוויליזציה שמוסיפה אש למלחמה באופן כה פזיז וחסר בושה ומנהלת תוקפנות צבאית בפחדנות, אין לנקוט בדרך של פיוס, פשרה ופתרון בעיות.

 

אך ורק 'ההתנגדות' היא זו שיוצרת הרתעה אמיתית ויכולה לגרום לאויב הציוויליזציה והזהות [ארה"ב] להתייאש ולסגת. דיאלוג עם זאבים פראיים וחסרי רחמים אלה יוביל לכניעה, כריעה והשפלה, או להופעת הפגיון הארסי שהם החביאו מתחת לשולחן המו"מ וישקיעו אותו לפתע בגופה של איראן.

 

הנחת חוויות לאומיות מוגזמות אלו, חזרה על הטעויות וחוסר הבגרות של העבר והתחלה מאפס, תאתגר את ביטחוננו הלאומי ותשחק קשות את הריבונות והחברה.[2] לכן, יש להתייחס להגות ההתנגדות כאל חשיבה פורצת [דרך] ומקדמת, ויש לראות בה 'תוכניתה העיקרית והבסיסית של איראן' להתקדמות ולהתמודדות עם קשיים. יש להתייחס לעניין המו"מ כטקטיקה ולאמץ אותו לפי שיקול דעתם של מקבלי ההחלטות המרכזיים במשטר, כדי לפרק את האויב מנשקו, להסיר את תירוציו ולנטרל את הרפתקאותיו...

 

החברה [האסלאמית  באיראן] הבינה בבירור שהציוויליזציה המערבית חמדה את נשמתנו, את יסודותינו, את כוחנו ואת עמידותנו ואם היא תצליח היא תממש את מיתוס הקריסה [של המשטר האיראני]. לכן, גילוי כוונותיו ומטרותיו הזדוניות של האחר הגדול הזה [המערב] הביא את החברה [באיראן] להרמוניה וליישור פנימי, ואיחד אותה מפני תוקפנות זרה. התכנסות זו היא גם תוצאה של 'זוהר כוחו של משטר הרפובליקה האסלאמית' כנגד התוקפנות [המערבית] והמהפכה [האסלאמית] הראתה שיש לה היכולת להתנגד והיא יכולה להגיב בזמן כנגד מתקפת פתע רב-גונית, מורכבת ומשולבת ולהיות מגינת הכבוד והסמכות של תושבי איראן. כעת, לאחר המלחמה האחרונה, החברה שלנו מלאה בתחושת 'גאווה', 'יראת כבוד' ו'גדולה' ואינה רואה בקרבה שום זכר לתבוסה, השפלה או כניעה. אפשרות חברתית זו – הנובעת מ'התכנון האינטליגנטי של המנהיג', מ'הסוציאליזציה של הגות ההתנגדות' ו'ההסתמכות על הטכנולוגיה הפנימית' – תהפוך לבסיס לבנייה מחדש של ההון החברתי באיראן. לשם כך, יש להנציח את האלמנטים שכולם גובשו בעולם המהפכה האסלאמית, אלמנטים היוצרים ומעצבים אותה. בין אלה, תיאוריות כמו 'ולאית-י-פקיה' [שלטון חכם ההלכה], 'ההתנגדות', 'חיזוק המבנה הפנימי' ו'הזהות הדתית של האיראנים', השייכות למושג מדעי הרוח האסלאמיים, חייבות להפוך לחלק הולך וגובר מהשיח החברתי.

 

השקפות 'מוחצנות', 'מוכוונות מו"מ', 'מתחננות' ו'מנוכרות' נחוו וכישלונן וחוסר יכולתן בפועל הוכח. לכן, יש להתגבר עליהן וכחלופה יש להעלות לסדר היום את חיזוק התשתית והמשאבים הפנימיים של איראן. ראיות אובייקטיביות מראות שחלק גדול מהחברה האיראנית הגיע למסקנה אסטרטגית והיסטורית זו כפי שהתעקש ודרש המנהיג [ח'אמנאי] במשך עשרות שנים, אך הכוחות והתנועות חסרות הביטחון העצמי הלאומי [הרפורמיסטים] לא שאפו להשיגה ובחרו בדרך של מו"מ ואינטראקציה חד-צדדיים עם המערב.

 

"החברה [האיראנית] ... צריכה לראות [בח'אמנאי] מרכז הלכידות והאחדות החברתית וליישם את דרישותיו כמי שמייצג את הישות הקדושה הנעדרת [המהדי, המשיח בשיעה]"

חוויה זו חייבת להפוך לעיקרון לאומי, וכל זווית ופער כנגדה פירושם חיפוש אחר עימות עם המציאות הנחווית ועם האחדות הלאומית. לטריטוריה ולגיאוגרפיה של הלכידות הכוללת [של החברה האיראנית-אסלאמית] יש מאפיינים כאלה, ואלו הכפופים לניתוחים [של כלי תקשורת זרים] חייבים ליישר קו עם דרישות המצב הלאומי החדש הזה ולא ליצור פילוג [בחברה]. כשם שבמהלך מלחמה זו, מנהיג המהפכה [ח'אמנאי] לכד את המשטר הציוני בביצת ה'אומללות' והשליך את אמריקה למדבר ה'חרטה' באמצעות מינויים מיידיים [של מפקדים במקום אלה שחוסלו] ותכנון השטח, ובאמצעות כך החברה הבינה את מעמדו המרכזי והחיוני [של ח'אמנאי] יותר מאי פעם, גם עכשיו, היא - צריכה לראות [בח'אמנאי] מרכז הלכידות והאחדות החברתית וליישם את דרישותיו כמי שמייצג את הישות הקדושה הנעדרת [המהדי, המשיח בשיעה].

 

המנטליות של החברה האיראנית נמצאת כבר עשרות שנים בהקשר של 'לוחמה קוגניטיבית' והאויב מנסה לגרום לחברה להידרדר, להתנכר [לשלטון] ולדעוך באמצעות הנרטיבים שלו. אל מול גל זה, שתיקה ושמרנות לעולם אינן מקובלות, אלא שעלינו לפתוח, יותר מתמיד, את פינו ל'הארה חברתית' ול'הסבר פומבי' ולספר את אמיתות המהפכה [האסלאמית] והמשטר [באיראן].

 

שתיקה ופסיביות מסייעות לחזית האינטלקטואלית והתקשורתית של האויב והן ייצרו ספק בחלקים מהחברה. כמובן, כמו בעשורים קודמים, גם לציוויליזציה המערבית יש הלוך ושוב פנימי שחוזר על דבריו והנרטיבים שלה, במובן מסוים, מקבילים לנרטיב של האויב. יש לעמוד מול הליברלים האיראנים המבצעים ברמה המנטלית והאינטלקטואלית חלק מפעולות המלחמה של האויב ולא לאפשר להם הזדמנות לעורר הסתה וספק. עלינו למצוא, לכל הפחות, הגנה מבפנים ולא לאפשר לחברה להיות נתונה לזעזועים קוגניטיביים הנובעים מניתוחיהם המעוותים. ההצהרה שפרסמו בימים אלה כמה כוחות בתנועה האינטלקטואלית החילונית המזוהים עם רעיונות מדעי הרוח המודרניים היא דוגמה לניסיון לנרמל מו"מ, פשרה וויתור, אשר מוטמעים בחברה כמדע וכעמדת מומחה. על רשות התקשורת הלאומית לספק כמה שיותר הזדמנויות ומרחב לפירוק עיוותים ליברליים ולשפוך אור על תוצאותיהם הלא נעימות...

 

"החברה מוכנה ולהוטה, יותר מתמיד, לקפיצה קדימה לעבר האידיאלים המקוריים של המהפכה ולקביעת תוכנית איראנית-אסלאמית לקדמה עצמאית... נוצרה כיום 'חזית התנגדות עולמית' ברמה העל-דתית, הבין-עדתית והחוץ-טריטוריאלית"

עלינו להקפיד שעינינו יהיו נעוצות ב'אפשרויות האיראניות והאסלאמיות' ולגלות את המנגנונים למימוש היכולות הפנימיות. אנו נמצאים בעידן של 'נקודת מפנה היסטורית', 'שקיעת הציוויליזציה המערבית', 'אוריינטליזציה של הכוח העולמי' ו'לידת איראן חזקה' וכעת החברה מוכנה ולהוטה, יותר מתמיד, לקפיצה קדימה לעבר האידיאלים המקוריים של המהפכה ולקביעת תוכנית איראנית-אסלאמית לקדמה עצמאית ומקורית.

 

יתרה מכך, נוצרה כיום 'חזית התנגדות עולמית' ברמה העל-דתית, הבין-עדתית והחוץ-טריטוריאלית, שכן חברות וקבוצות רבות מאמינות שיש לעמוד נגד המשטר הציוני ואמריקה ולדחוף אותם לאחור. מצב היסטורי זה הוא אותה הבטחה שנתן אמאם [איתאללה רוחאללה] ח'ומייני בשנים הראשונות לניצחון המהפכה האסלאמית, וכעת אנו עדים בבירור ללידתה ולהגשמתה.

 

רוב העולם מזדהה עם הפלסטינים בעזה ואינו יכול לסבול את הפראות והברבריות חסרות התקדים של המשטר הציוני ומגנה בתוקף את תמיכתן של ממשלות אמריקה ואירופה בו. חזית היסטורית וגלובלית זו חייבת למצוא התהוות אינטלקטואלית ותיאורטית ולחוות נוכחות מושגית ואפיסטמולוגית אל מול [החזית] האחרת שלה שהיא חזית העריצות והיהירות המחודשת [בהובלת ארה"ב].

 

על החתום:

שמות 313 המרצים והאינטלקטואלים..."[3]