כללי

עיתונאי מצרי: אירועי ה-7 באוקטובר - הסיבה לחורבן בעזה; חמאס דוחה את כל הצעות התיווך ומקריבה את תושבי עזה כדי לשמר את קיומה הצבאי

 

אחמד עבד אל-והאב, סגן מנהל העריכה של אתר היומון המצרי הממסדי אח'באר אל-יום, שכותב גם באתר החדשות הסעודי אילאף, פרסם לאחרונה מאמרי ביקורת חריפים רבים בגנות תנועת חמאס. לטענתו, חמאס המיטה אסון על תושבי רצועת עזה ב"יוצאה להרפתקה" במתקפת ה-7 באוקטובר על חשבון האינטרס הלאומי הפלסטיני והיא זו שנושאת באחראיות למלחמה המתנהלת כיום בעזה.

 

יתרה מכך, טען עבד אל-והאב, כי חמאס משתמשת בתושבי עזה כמגנים אנושיים ואף מתעלמת ממספר הקורבנות הרב, בהתעקשותה על המשך הלחימה כדי לשמור בכל מחיר על שרידות שלטונה. נוכח התעקשות זו, טען עבד אל-והאב כי חמאס איבדה את אמונם של תושבי עזה ושל תומכיה לשעבר, ולפיכך היא אינה יכולה להציג את עצמה כנציגה הלגיטימית של העם הפלסטיני ועליה להשיב את הרצועה לשלטונה של הרשות הפלסטינית.

 

מאמריו של עבד אל-והאב מצטרפים לקולות רבים בעולם הערבי והאסלאמי שמתחו ביקורת על החלטת חמאס לפתוח במתקפה ואף טענו כי היא אינה לגיטימית ואינה מוצדקת נוכח הנזק הכבד בנפש וברכוש שנגרם ברצועה. היו גם מי שקראו לחמאס לוותר על השלטון ולזנוח את נשקו כדי להציל מה שעוד ניתן מעזה[1].

חמושי חמאס[2]

 

להלן קטעים מתורגמים ממאמריו:

 

חמאס הופכת את האזרחים בעזה למגנים אנושיים; מעשיה אינם התנגדות

במאמר שפורסם ב-17.6.25 הוא כתב: "אין ספק, שליטתה של חמאס על רצועת עזה, גרמה לה לחוש כי תוכל להיאבק בכיבוש, ואכן, היא תכננה את פעולת ה-7 באוקטובר שהיוותה נקודת מפנה במסלול [ההיסטוריה]של המזרח התיכון כולו. אנשי התנועה ביצעו את המתקפה שהייתה במרכז השיח העולמי, הסבה מבוכה קשה לממשלת נתניהו וחשפה את שבריריותה של [מערכת] 'כיפת ברזל' שבה השתמשה ישראל כאמצעי הרתעה בלתי חדיר.

 

חמאס ראתה במתקפת ה-7 באוקטובר ניצחון היסטורי על הכיבוש הישראלי מבלי להתייחס או להיערך לתגובה הישראלית... המהלומה [שהנחיתה] חמאס על ישראל הניעה את ממשלת הכיבוש לעבור מרעיון השליטה על השטחים הפלסטינים לפעולת ג'נוסייד שיטתית...

מדי יום נופלים הרוגים ופצועים כתוצאה מן התקיפות הישראליות [ברצועת עזה] שפוגעות באזרחים באופן ישיר. אל מול מפל הדם הפלסטיני, דחתה חמאס את כל ההצעות של גורמי התיווך להפסקת אש והציבה תנאים שנועדו בראש ובראשונה לשמר את קיומה הצבאי ולהותיר השלטון בעזה בידיה, בהתעלם מממדי המחיר האנושי [הכבד] שמשולם בעקבות המתקפה הרברבנית של התנועה ב-7 באוקטובר...

 

לנוכח עמדת חמאס הקוראת להמשך הלחימה, הפכו האזרחים למגינים אנושיים שחמאס מקריבה במלחמתה נגד הכיבוש, דבר שעורר זעם ציבורי בקרב תושבי עזה...

מעשיה של חמאס בעזה חורגים מגבולות ההתנגדות. היקף החורבן מטיל עליה אחריות משפטית ומוסרית. התנועה לא נענית להתגברות קולות האופוזיציה [בעזה] הדורשים ממנה להסכים לרגיעה בכל תנאי, אדרבא, היא משתמשת באמצעי דיכוי כלפי מי שמתנגדים לה.

 

לפיכך, האחריות לתגובה הקשה מצד צבא הכיבוש [קרי: ישראל] בעקבות מתקפת ה-7 באוקטובר מוטלת על חמאס שהעדיפה את האינטרסים האישיים ואת ההישגים הפוליטיים שלה על חשבון חיי האזרחים. כעת, אם יש [עוד] שביב של תקווה להציל את עזה, חובה על התנועה להשיב את הרצועה לשלטונה של הרשות הפלסטינית כדי לסכל את התוכנית הישראלית לחסל את הסוגייה הפלסטינית באמצעות שער עזה".[3]

העזתים משלמים את מחיר שגיאותיה של חמאס במתקפת ה-7 באוקטובר

במאמר שפורסם ב-8.6.25 הדגיש עבד אל-והאב כי מעמדה של חמאס בעולם הערבי ירד עקב התעקשותה להמשיך במלחמה עם ישראל תוך התעלמות מהפגיעה בעמה: "...אין ספק שהחלטת [חמאס לבצע את מתקפת] ה-7 באוקטובר היא הסיבה המרכזית לחורבן שפוקד את רצועת עזה ומשקפת את ההתנהלות הלא מחושבת של חמאס ואת אי הבנתה את תגובת הנגד הישראלית שמולה עלולה הרצועה לעמוד - תגובה שבאה בעוצמה אכזרית, כאילו שישראל המתינה לטעות של חמאס כדי לבצע את הפלישה הגדולה ביותר בהיסטוריה נגד אוכלוסייה בלתי חמושה, דבר שהשאיר אחריו את ההרס העצום שנגרם לעזה.

 

המלחמה ההרסנית בעזה ממשיכה לגבות קורבנות ולהטביע את הרצועה בעוד אומללות ורעב, אך למרות זאת נראה שחמאס פועלת תוך ניתוק מהמציאות והיאחזות עיקשת באופציות צבאיות שלא ישפיעו על צבא הכיבוש שזוכה לתמיכה מארה"ב. הבידוד הגובר של התנועה אינו עוד רק רושם פוליטי, זו עובדה ברורה המתבררת מיום ליום בעמדות הבינלאומיות, בסירובם של המתווכים להתייחס להצעותיה ויתרה מכך, בנסיגה בעמדה הערבית שבעבר היוותה עבורה כיסוי פוליטי...

 

אפילו המדינות שהפגינו בעבר אהדה מסורתית לחמאס, החלו להדיר את עצמן מתמיכה פוליטית או אפילו הומניטרית בה. חלה ירידה ניכרת בשיח הרשמי הערבי כלפי התנועה, אל מול תמיכה גוברת במאמצים הדיפלומטיים שמובילה הרשות הפלסטינית. זה מלמד שחמאס מאבדת את העומק האסטרטגי שלה לאחר שבחרה בהסלמה צבאית כאופציה יחידה חרף האזהרות וחרף החורבן העצום שהשאירה אחריה ההרפתקה שלה ב-7 באוקטובר.

 

הדבר החמור ביותר הוא מה שקורה ברמת הקשר בין חמאס לבין תושבי עזה עצמם – סבלם היומיומי של האזרחים מונע הבעת הזדהות עם הנהגת התנועה. נהפוך הוא, החל להיווצר פער עמוק בין מה שהאזרחים רוצים: ביטחון, מזון ויציאה מן הגיהינום, לבין התעקשותה של חמאס על סיסמאות לוחמניות ועמדות שאינן משקפות שום גמישות או בחינה מחדש של המסלול. נראה כאילו שההנהגה המדינית והצבאית של התנועה [חיה] בעולם מנותק, מפרסמת הודעות מתחת לאדמה בעוד שהאנשים מעליה מחפשים פת לחם מתחת להריסות כדי להשביע את רעב ילדיהם.

 

התעקשותה [של חמאס] על לחימה בצל ההיקף הזה של החורבן והבידוד לא נראית הרואית, זאת התעקשות על חשבון האינטרס הלאומי. מדאיג שהנהגתה ממשיכה לדבוק באופציות [של לחימה] בשטח שכבר אין לה את הכלים [הדרושים] לכך, זולת גרימת עוד כאב. ההנהגה הזו לא מכירה בכך שהחובה הראשונה שלה כלפי העם [הפלסטיני] היא להגן עליו ולא לגרור אותו למערכה ארוכת טווח שאיש לא יודע את משכה.

 

תנועה שמאבדת את אמון המתווכות, מואשמת על ידי תושבי עזה באוזלת יד ומאבדת את בעלי בריתה האזוריים, לא יכולה להמשיך להציג את עצמה כנציגת העם הפלסטיני.

הלגיטימציה נגזרת משירות העם ולא משיגור טילים מבין ההריסות שגורר בעקבותיו חורבן וכליה. אם חמאס לא תבחן מחדש את עמדותיה ותפסיק להקל ראש בסבלם של האזרחים, לא זו בלבד שהיא תהיה מבודדת במישור הבינ"ל אלא היא תהיה נתונה גם בבידוד פנימי שעלול לעלות לה בעצם קיומה בזירה הפלסטינית בעתיד".[4]

החורבן ברצועת עזה – תוצאה של שאיפות השליטה הבלעדית של חמאס

במאמר שפורסם ב-17.5.25 כתב: "כמעט שנה וחצי חלפו מאז אירועי ה-7 באוקטובר שהיוו את הסיבה המרכזית לכאוס ולחורבן ברצועת עזה. ברור כי חמאס ידעה שישראל לא תשתוק על המתקפה נגד אזרחיה, אך היא רצתה להשיג ניצחון בחסות 'ההתנגדות' בהתעלם מהיקף ההשלכות שעלולות לנבוע ממנה.

 

חמאס יודעת היטב כי הרג בכיריה במלחמה הוא מחיר טבעי של התנגדות, אך חמור מכך הוא התייחסותה לתושבי עזה על פי ההיגיון הזה, שגבה חיי אלפי אזרחים במלחמה חסרת תקדים ברצועה, שהפכה לערמות של הריסות.

 

ההפיכה של חמאס נגד הרשות הפלסטינית ושליטתה הבלעדית בעזה יצרו קרע עמוק במסלול הסוגייה הפלסטינית. החורבן הכולל בכל תחומי החיים ברצועת עזה הוא תוצאת שאיפות השליטה הבלעדית מבלי לחשוב על מסלול מדיני למציאת פתרון לסכסוך עם ישראל.

 

התמונה הפוליטית בעזה הפכה להיות מסובכת ביותר, בשל רצונו של נתניהו להשיג ניצחון אישי שבאמצעותו יתמודד עם הלחצים העצומים מצד האופוזיציה בישראל ומשפחות החטופים שבידי חמאס. גם חמאס מבינה כי גורלה נתון כעת בסכנה ולכן היא מנסה להיחלץ מהמשבר הזה מבלי לפגוע בקיומה ובשלטונה בעזה...

 

בין רצונו המתועב של נתניהו לבין שאיפותיה של חמאס לשמור על שלטונה, נותרים תושבי עזה קורבן המלחמה ההרסנית, דבר שעורר זעם רב בקרב העזתים שהחלו להבין כי חמאס משתמשת בהם כמגינים אנושיים מול התוקפנות הישראלית. כמו כן, הם לא רואים אופק ברור לעתידה של עזה [עתיד] שהפך להיות  מאוים ומעורפל, בייחוד מאחר שהמלחמה לא תסתיים כל עוד לשני צדדי הסכסוך יש שאיפות".[5]