כללי

מאמרים פלסטינים: על חמאס לשחרר את החטופים לאלתר ולהתפרק מנשקה; חיי העזתים יקרים יותר מהשלטון ברצועת עזה

 

בתקופה האחרונה נשמעת ביתר שאת בעיתונות הרש"פ בגדה המערבית, הדרישה מהנהגת חמאס לסיים את המלחמה ברצועת עזה באמצעות שחרור החטופים הישראלים, הסכמה לפירוק התנועה מנשקה, וויתור על שלטונה ברצועת עזה.[1]

 

מאמרים רבים בביטאון הרש"פ, אל-חיאת אל-ג'דידה, וביומון אל-איאם, האשימו את חמאס באחריות להתארכות המלחמה, וטענו היא נוקטת בסרבנות ומניפולציות במו"מ על מנת למשוך זמן ולשמור על שלטונה. לטענתם, אם חמאס הייתה נענית לדרישות הנ"ל בחודשים הראשונים של המלחמה, חייהם של תושבי עזה היו ניצלים, וההרס הכולל של רצועת עזה היה נמנע.

 

הכותבים מתחו ביקורת על הנרטיב הכוזב אודות "ניצחון" שמפיצים בכירי חמאס, בעודם יושבים במנהרות בעזה או "במלונות 'שבעה כוכבים'" בקטר, תוך התעלמות מהמחיר הכבד בחיי אדם ומסבלם של תושבי עזה.

 

לטענתם, בעקבות מתקפת ה-7 באוקטובר, שהייתה "מעשה התאבדות קולקטיבי", איבדה חמאס את תמיכת העם הפלסטיני בעזה, שרואה בה את הגורם העיקרי לאסונו ולסבלו, ולפיכך מסירת השלטון לידי הרשות הפלסטינית לא תהיה תבוסה אלא ניצחון של רצון העם הפלסטיני לחיות.

 

דוח זה יציג קטעים מכמה מאמרים כאלה, שהתפרסמו לאחרונה ביומונים הפלסטיניים אל-חיאת אל-ג'דידה ואל-איאם.

 

יומון הרש"פ: כל שעה שחמאס לא מוותרת על שלטונה היא שעה של חורבן וקורבנות

יומון הרש"פ, אל-חיאת אל-ג'דידה – במאמר המערכת שלו שפורסם ב-23.6.25 במהלך המלחמה בין ישראל לאיראן – קרא לתנועת חמאס לשחרר את החטופים ולוותר על השלטון בעזה, בהדגישו כי התעקשות התנועה על המשך המלחמה במתכונת הנוכחית היא אבסורד. כך כתב:

 

"... על חמאס למהר ולמסור לאלתר את בני הערובה, ולהצהיר במפורש על הסתלקותה מהשלטון ברצועת עזה... למה מחכה [חמאס] כדי לעשות צעד אחד לעבר ההיגיון והריאליזם? מעתה ואילך, לא יועילו עוד לחמאס הסרבנות הפופוליסטית [שלה] ולא הנאומים הנמלצים [שאותם היא משמיעה] בתקווה שהם יובילו למשא ומתן שישיג עבורה חלק משאיפותיה השלטוניות. מה שהיה לפני מלחמת ישראל-איראן, זה לא מה שיהיה אחריה...

 

[נדרשת כעת] הצהרה ברורה מאוד מצד חמאס בנוגע ל[שחרור] בני הערובה, וסוגיית היום שאחרי [המלחמה] ברצועה הפצועה – שיהיה ללא שום מאפיינים של שלטון חמאס... כל שעה [נוספת] שחמאס מחכה היום, היא שעה של חורבן, רעב, קורבנות, שהידים ופצועים. האם תנהג חמאס בתבונה ותעצור את מחוגיו של שעון ההמתנה?"[2]

 

מאמר מערכת נוסף של אל-חיאת אל-ג'דידה מה-1.6.25, קרא לחמאס לשחרר את החטופים הישראליים כדי שניתן יהיה לסיים את המלחמה, והדגיש כי חייהם של העזתיים "יקרים יותר וחשובים יותר" מהשלטון ברצועת עזה שבו נאחזת חמאס. כך נכתב: "רבים מאלה שהריעו למבול [קרי, 'מבול אל-אקצא', הכינוי שהעניקה חמאס למתקפת ה-7 באוקטובר והמלחמה עם ישראל בעקבותיה], שמהרגע הראשון חזר כבומרנג נגד מבצעיו... דורשים היום מחמאס לקבל את הצעתו של [סטיב] וויטקוף האמריקאי להפסקת אש...

 

[הו מנהיגי חמאס], שחררו את בני הערובה [הישראליים] שבידיכם... שחררו את בני הערובה בלי שום שחצנות, תחבולות לשוניות ותביעות שווא ראוותניות. הסכימו להצעה [של וויטקוף]...

 

שחררו אותם, הו מנהיגי חמאס. חיי האנשים [העזתיים] יקרים יותר וחשובים יותר מן השלטון [ברצועת עזה, שלטון] שאתם משלים את עצמכם כי הוא עדיין אפשרי עבורכם. שחררו אותם. אין יותר מבול מלבד מבול המוות והחורבן... שחררו אותם ורדו מהבמה. זו לא תהיה תבוסה של העם הפלסטיני ולא כניעה שלו, אלא ניצחון של רצונו לחיות..."[3]

 

שר לשעבר ברש"פ: עבור תושבי עזה חמאס אחראית לאסונם. הם לא יסכימו להמשך שלטונה

אשרף אל-עג'רמי, השר לשעבר לענייני אסירים ברש"פ, פרסם ב-4.6.25 מאמר בטורו ביומון אל-איאם, שבו טען כי חמאס מנהלת עכשיו משא ומתן אך ורק במטרה לשמר את שלטונה ברצועת עזה, תוך שהיא מתעלמת מהעובדה שישראל דוחה דרישה זו על הסף. כך כתב: "עשרים חודשים לאחר מתקפת ה-7 באוקטובר ו[תחילתה של] מלחמת ההשמדה בעזה, מנהיגי חמאס טרם הפנימו את ההשלכות שיהיו בהכרח למלחמה זו. למרבה הצער, הם ממשיכים לבצע מניפולציות כדי להישאר בשלטון בעזה, בהנחה שכללי המשחק שהיו לפני ה-7 באוקטובר ישובו כך או אחרת. לפיכך, חמאס מנסה למשוך זמן ככל האפשר, כדי לגרום לעולם להכיר בסטטוס קוו וללחוץ על ישראל להסכים להפסקת אש קבועה בשעה שהיא נוכחת [בעזה כשלטון].

 

בפועל, מה שקרה ב-7 באוקטובר יצר מציאות ישראלית חסרת תקדים, ואיחד את החברה הישראלית היהודית סביב עניין אחד – למרות כל הניגודים וחילוקי הדעות הקיימים [בתוכה] – והוא שאין להרשות לחמאס להישאר בעזה בשום אופן שבו תוכל לאיים על ישראל. משמעות הדבר היא – כפי שאמר בנימין נתניהו יותר מפעם אחת – שחרור בני הערובה, חיסול שלטון חמאס ופירוק נשקה... אף אחד לא מוכן לשוב ולקבל שלטון של חמאס בעזה.

 

אם חמאס הייתה נענית לדרישות הללו בחודשים הראשונים של המלחמה, סבלם של תושבי עזה היה נפסק, חייהם היו ניצלים, וההרס הכולל של רצועת עזה היה נמנע... ייתכן שמספר השהידים שנופלים אינו חשוב להנהגת חמאס, שמדברת עליהם כעל מספרים [וחפצים] שניתן לייצר או להוליד מחדש,[4] אך חייו של כל אדם מבין [ההרוגים] האלה הם עולם ומלואו... אם לגורם כלשהו הטוען שהוא מבצע התנגדות לא אכפת מהאובדן ומהסבל של האזרחים, אזי התנגדות שכזו היא גרועה, שכן בסופו של דבר, כל התנגדות או מאבק לאומי אמורים לשאוף להגן על האנשים ועל זכויותיהם, ולספק להם חיים בכבוד, ולא להתייחס לאזרחים כאל דלק בשירות מטרותיו של ארגון זה או אחר, מבלי לקשור את העניין למטרות הלאומיות שיש לגביהן קונצנזוס לאומי.

 

על מה חמאס מנהלת עכשיו משא ומתן?... למעשה, חמאס מנהלת מו"מ למען עצמה, ולא למען שום דבר אחר, שהרי עיקר המו"מ הוא על הפסקת המלחמה והשארת חמאס בעזה, כדי שתשוב לשלוט על הרצועה לאחר נסיגת צבא הכיבוש ממנה. הנשק של חמאס – שהיא עושה כל מאמץ כדי לשמרו – מופנה רק כלפי פנים, שהרי התנועה לא תוכל להיות איום רציני על ישראל בטווח הזמן הנראה לעין...

 

[חמאס] איבדה את תמיכת העם הפלסטיני בעזה, בייחוד של אלו שכבר לא יכולים לשאת את קיומה, ורואים בה את הסיבה העיקרית לאסונם ולסבלם – בזמן שהתנועה מתעלמת מגורלם של התושבים. מסיבה זו, עזה לא תהיה מוכנה לשוב ולסבול את שלטון חמאס. מהיום שחמאס ביצעה הפיכה נגד הרש"פ הלגיטימית, רצועת עזה נתונה למצור... האזרחים לא זוכרים ולו יום טוב אחד [תחת] שלטון חמאס, שנתפס בכוח הזרוע, אז כיצד יסבלוהו עכשיו[?]...

 

העם הפלסטיני זקוק לשלטון נבחר שיבטא את שאיפותיו ואת תקוותיו, [אבל] כדי שיתקיימו בחירות, הרש"פ חייבת לשוב לעזה ולאחד את המולדת. כל יום שעובר בלא שמלחמה זו נפסקת, משמעותו דימום מתמשך ומחיר כבד [בחיי אדם]. מתי תתרומם חמאס לדרגת האחריות הלאומית [הדרושה], ותחוש את סבלו של העם, שהוא קורבן של טיפשות ושל שיקולים שגויים?"[5]

 

שר לשעבר ברש"פ: בכירי חמאס מתעלמים מסבל תושבי עזה ומפיצים שיח שקרי על ניצחון

עאטף אבו סיף, שר התרבות לשעבר ברש"פ, פרסם ב-25.5.25 מאמר בטורו ביומון אל-איאם, שבו יצא נגד טענת חמאס ל"ניצחון" במלחמה, וקרא לה למסור את ניהול המו"מ על סיומה להנהגת הרש"פ. כך כתב: "חודש אחר חודש נמשכת המלחמה, כאילו שהיא קיימת רק כדי להימשך... ניתן לסכם את עמדת חמאס בביטוי אחד: חזרה למה שהיה לפני ה-7 באוקטובר...  

 

הנושאים והנותנים של חמאס [הם בכיריה בחו"ל, השוהים] במלונות 'שבעה כוכבים' בבירות [הערביות] הידידות [כגון דוחה], או [בכיריה ברצועת עזה, השוהים במנהרות] מתחת לאדמה – אלו גם אלו לא רואים את מה שקורה בעזה, ולא שומעים את אנחותיהם ואת סבלם של אנשיה. גם אם הם צופים בטלוויזיה, הם צופים רק בערוץ אחד [הכוונה לאל-ג'זירה הקטרי], שמייפה עבורם את המציאות, ומציגה אותה כניצחון מובהק... זו מהות המשבר: מי שמנהל משא ומתן בשם האנשים [בעזה], לא רואה אותם ולא מבחין בהם...
 

עצם השארת השבויים [קרי, החטופים הישראליים] בידי חמאס ואי הצלחת הצבא הישראלי להגיע אליהם, אין משמעותן עמידה איתנה... משמעות העמידה האיתנה וחירוף הנפש אמורה הייתה למנוע כניסת הצבא [הישראלי] לעזה, בלימתו, הגנה על העיר [וכן על הרצועה] ועל תושביה, ולא להותירם טרף למוות ולרעב. קיים שיח [חמאסי] שקרי, שיש להיאבק בו בכוח ובתקיפות, וללא חשש מפני מכונת ההאשמה בבגידה ובכפירה, או מפני מתקפת העדר המוטעה.[6] איני יודע כיצד מישהו יכול לטעון לניצחון לאחר כל מה שקרה...
 

חמאס – שרוצה 'לייצר [מחדש]' שהידים...[7] – מכירה את הפתרון היחיד, אבל דוחה אותו משום שהוא הפתרון הלאומי היחיד, וברור כשמש שאינה מעוניינת בפתרון לאומי. [פתרון זה] הוא שמנהיגיה ייצרו קשר עם המוקאטעה [מטה הנהגת הרש"פ ברמאללה] ויבקשו מהנשיא אבו מאזן [מחמוד עבאס] לנהל מו"מ על עזה, בשם העם הפלסטיני על כל פלגיו..."[8]

 

עיתונאי פלסטיני: לאחר מתקפת ה-7 באוקטובר הברירות הן הקרבת החמאס או הקרבת העם

העיתונאי הפלסטיני אכרם עטא אללה, פרסם ב-25.5.25 בטורו ביומון אל-איאם, מכתב פתוח להנהגת חמאס, בו הפציר בפעילי התנועה להבין כי מתקפת הטרור של ה-7 באוקטובר הייתה "פעולת התאבדות קולקטיבית" שהציבה בפני הפלסטינים שתי ברירות עיקריות: "להקריב את חמאס [כדי להציל את העם], או להקריב את העם ואת עתידו [כדי להציל את חמאס]". הוא כתב בפנייה ישירה לחמאס: "... מה שביצעתם ב-7 באוקטובר [2023] היה פעולה גדולה מאוד, שהפילה למשך שעות מדינה שהתפארה בביטחון, בטכנולוגיה ובחומות [שלה], אך ההגינות מחייבת לומר, כי הייתה זו פעולת התאבדות קולקטיבית מצד התנועה.

 

נכון שישראל הייתה בלתי יציבה במשך כמה שעות, אך עמנו, וכל עם שעומד לצדו, לא יכולים לשאת בהשלכות של מעשה ברמה כזו... באמצעות פעולה גדולה זו [מתקפת ה-7 באוקטובר], דנתם את עצמכם למוות... הישראלים, כשמאחוריהם האמריקאים והאירופים, לא יסכימו ל[המשך] קיומכם ככוח [פוליטי וצבאי] בעזה, להמשך שלטונכם, או להישארות הנשק בידיכם... המלחמה לא תיפסק כל עוד אתם נמצאים בעזה ויש בידיכם נשק...

 

הגיע הזמן לחשוב באופן מציאותי יותר... הפסקת המלחמה, ו[המשך] קיומכם לאחר [אותה פעולת] התאבדות, הם שני דברים שאינם נפגשים זה עם זה. אם לא תבינו זאת, המחיר יהיה גדול מכפי שאתם ו[בני] עמכם מסוגלים לשלם. הם ביקשו מכם להכריז במהירות על סיום שלטונכם בעזה, אך אתם סברתם כי קולות אלה נועדו לקשור קשר נגדכם ולשלול מכם את השלטון...

 

אנחנו עומדים [היום] בפני שתי אופציות, ואינני רואה אופציה שלישית: להמשיך את המלחמה בתירוץ של רדיפתכם וחיסולכם, או להתחיל במו"מ על היום שאחרי [המלחמה] ללא [שלטונכם], מתוך הבנת המציאות בשטח... מה שקרה ב-7 באוקטובר הוא אירוע גדול מאוד עם השלכות גדולות יותר, והוא הציב את עזה בפני שתי אופציות: להקריב את חמאס, או להקריב את העם ואת עתידו. הבחירה בידיכם..."[9]