מאמר ביומון אמירתי: שתיקתן של מדינות המפרץ נוכח העימות בין איראן לישראל לא נובעת מניטרליות, אלא מחששן מהשלכותיו
על רקע העימות הצבאי ההולך ומחריף בין ישראל לאיראן, פרסם העיתונאי התימני, האני סאלם מסהור, מאמר בטורו ביומון האמירתי אל-ערב ב-16.6.25, שבו הסביר כי איחוד האמירויות פועלת כדי לבלום את ההסלמה, מתוך חששה העמוק שהידרדרות למלחמה אזורית רחבה תאיים על קיומה ועל קיום כלל מדינות המפרץ.
לדבריו, "השתיקה המכוונת של מדינות המפרץ היום אין פירושה ניטרליוּת, אלא [היא תוצאה של] חישובים מדוקדקים" שהן עושות. הוא הסביר כי מדינות המפרץ אמנם לא יכולות להרשות לעצמן שאיראן תהיה מדינה גרעינית והן גם אינן שוכחות את תמיכתה העקבית במיליציות החותרות תחת יציבות האזור – אך עם זאת, הסתכנות בהתרחבות המלחמה גם היא אינה אופציה עבורן, שכן הן אלה שישלמו את המחיר. מסהור הזכיר בהקשר זה כיצד מלחמת איראן-עיראק "קרעה לגזרים את המפרץ הערבי כולו" וכיצד מדינות אלה שילמו מחיר כבד ביציבותן, בביטחונן ובכלכלתן, הגם שלא היו צד ישיר בה. לדבריו, מדינות המפרץ רוצות כיום למנוע הישנות תרחיש זה, ולכן האמירויות חותרת למניעת התלקחות אזורית ולמען פתרון דיפלומטי.
הוא הזהיר כי אסור להשאיר את ניהול המערכה בידי "השחקנים האובססיביים להכרעה [צבאית] עקובה מדם" וקרא ל"ערבים הרציונליים – ובראשם האמירויות – להמשיך לשמש הגורם המאזן והאחראי, לא רק בגלל הפחד מפני האש, אלא מתוך מודעות שהאזור כולו לא יינצל, אם אחד הגורמים בו יישרף".
להלן תרגום קטעים ממאמרו:
"מלב מכות העומק שמזעזעות את איראן מבפנים, ומבין הדי ההתפוצצויות במרתפים ובמחסנים הגרעיניים, מתהווה מפה חדשה של הרתעה אזורית: ישראל מכה, ואיראן שותקת או מתקשה להגיב. במקביל, העיניים נשואות אל המפרץ הערבי – לא בשל היותו צד בעימות, אלא בהיותו האזור שבסיכון וזירת הפיצוץ הצפוי. בתוך ההתנגשות ההיסטורית הזו בין שני צירים חמושים באידיאולוגיה ובטכנולוגיה, [מדינת איחוד] האמירויות מתגלה כקול שונה, שמנסה לומר לעולם שלא כל המדינות מתייצבות מאחורי האש.
מזה עשרות שנים [מדינת] איחוד האמירויות הערביות מאמינה כי יציבות היא לא אופציה נסיבתית, אלא זהות אסטרטגית, ובסצנה הבוערת הנוכחית, היא שבה ומציגה עצמה כמדינה אחראית, שמנסה באמצעות כליה הדיפלומטיים והמדיניים, לשמור על דלת ההיגיון פתוחה. היא לא מכחישה את העובדה שישראל ואיראן נכנסו לשלב של עימות פתוח, ולא מתעלמת מאופיו של הסכסוך הרב צדדי שמתנהל [בין איראן לבין ישראל בעקיפין] מעזה ועד צנעאא', מלבנון ועד לב טהראן, אך בה בעת, היא מבינה היטב כי התלקחות החזית הגדולה [של העימות הישיר ביניהן], תסחף את כולם...
עם כל פיצוץ בתוך איראן, יש שאלה שחייבים לשאול [ברמה] הערבית: מי ישלם את מחיר ההתנגשות הזו, אם תחצה את הקווים האפורים ותהפוך למלחמה אזורית כוללת?
האמירויות, ועמה מדינות המפרץ הערביות, יודעות את התשובה היטב. הן חיו באזור הזה במשך עשור שלם בחסות ההתנגשויות בין אחרים. מלחמת עיראק-איראן לא [התנהלה] רק בגבולות איראן, אלא קרעה לגזרים את המפרץ הערבי כולו... מדינות המפרץ הערבי, שלא היו צד ישיר במלחמה, שילמו מחירים כבדים ביציבותן, בביטחונן ובמאזן הכלכלי שלהן. מבחינה זו, בתודעה הפוליטית של [מדינות] המפרץ ושל האמירויות בפרט, תופי המלחמה נראים כאות אזהרה...
הנהגת האמירויות מבינה כי האזור לא יכול לשאת מלחמה גדולה; כשמלחמות מתחילות הן לא שואלות על הגיאוגרפיה [אלא גולשות ומתפשטות]... האמירויות התנסתה בכך כשהאש של החות'ים התפשטה מצעדה [שבתימן] לכל חצי האי ערב...
נוכח ההתנגשות הזו, נעשה ברור שהמפרץ הערבי כולו – בהנהגת איחוד האמירויות הערביות והממלכה הערבית הסעודית – בוחן היטב את שיקוליו. כן, אף אחד [במפרץ הערבי] לא יסמוך על איראן גרעינית, וכן, איש לא ישכח את תפקידה בתמיכה במיליציות [השיעיות] ובהרס המדינות [הערביות], אבל עמידה על סף מיני-מלחמת עולם בין ישראל לבין איראן, אינה אופציה מקובלת [על מדינות המפרץ]...
השתיקה המכוונת של [מדינות] המפרץ היום אין פירושה ניטרליוּת, אלא [היא תוצאה של] חישובים מדוקדקים. בשעה שהישראלים מנהלים את המערכה הביטחונית שלהם [נגד פרויקט הגרעין האיראני] והאיראנים חוטפים סטירות בזו אחר זו, הערבים האחראים פועלים לכיבוי השריפה, ולא לשפיכת שמן עליה. זה ההבדל המהותי בין מדינה שסבורה כי [השגת] הגמוניה עוברת דרך חורבן, לבין מדינה אחרת שסבורה כי השפעה אמיתית נבנית רק באמצעות פיתוח, פתיחות ושותפויות יציבות.
האמת היא שהעולם צריך להקשיב יותר לקולה של איחוד האמירויות... מצער כי הקול הזה נדחק לעתים לשוליים, בתוך המולת הרובים והנאומים על המלחמות 'הקדושות', זאת חרף היותו הקול השקול היחיד שמזהיר מפני חזרה על אסונות העבר.
את [ניהול] המערכה הנוכחית בין ישראל לבין איראן, אשר עלולה להתרחב ללבנון, תימן ועיראק, אסור להשאיר רק בידי השחקנים האובססיביים להכרעה [צבאית] עקובה מדם. על הערבים הרציונליים - ובראשם האמירויות - להמשיך לשמש [הגורם] המאזן והאחראי, לא רק בשל הפחד מפני האש, אלא [גם] מתוך מודעות לכך שהאזור [כולו] לא יינצל, אם אחד הגורמים בו יישרף.
נכון שהאמירויות איננה מעצמה, אך היא מדינה עם חזון. נכון שהדיפלומטיה שלה לא מחוללת ניסים, אבל היא מונעת אסונות. ברגעים של טירוף גדול, איננו זקוקים לעוד טילים, אלא ליותר אומץ כדי לומר לא למלחמה...
האמירויות, שבמהלך חמשת העשורים האחרונים צברה ניסיון איכותי בתיווך, מבינה כי חלון [ההזדמנויות לניהול] משא ומתן הולך ונסגר במהירות, וכי ההזדמנות שנותרה להכלת המשבר הגרעיני האיראני וההרתעה ההדדית בין טהראן לבין תל אביב, עוברת אך ורק דרך ערוצים דיפלומטיים שקטים...
עמדת האמירויות היום... שואפת לבניית עמדה ערבית רציונלית, שתחזק את האזור [ותגן עליו] מפני גלישה לחזיתות פתוחות, תניח את היסודות להבנות ברות קיימא שיתעלו מעל הרגע הרגשני, ויתקנו מחדש את מאזן האינטרסים האזורי, על יסודות של ביטחון משותף, כיבוד הריבונות, והפסקת ההתערבויות החיצוניות [בענייני הפנים של האחר].
היום, כל מהלך דיפלומטי של האמירויות, וכל המגעים השקטים [שמתנהלים] מאחורי הקלעים, הם ניסיון אמיתי להציל את מה שניתן להצילו... מה שעושה האמירויות היום הוא בדיוק מה שחייבת לעשות כל מדינה נבונה: לעמוד על סף [תהום], לא כדי לקפוץ, אלא כדי למנוע מאחרים ליפול".[1]
