כללי

כותבים ערבים: האחים המוסלמים פועלים להשתלט על אירופה מבפנים; עליה לסווגם כארגון טרור בטרם יהיה מאוחר מידי

על רקע הצו הנשיאותי עליו חתם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, המורה לבחון את סיווגם של סניפי ארגון האחים המוסלמים (להלן: האח"ס) במצרים, ירדן ולבנון כארגוני טרור[1], קראו עיתונאים וכותבים ערבים למדינות אירופה לנקוט גם כן בצעדים נגד ארגון האח"ס.

 

לטענתם, האידאולוגיה של האח"ס הינה הבסיס הרעיוני של ארגוני טרור כדוגמת אל-קאעדה ודאעש וכי חברי תנועת האח"ס פועלים על פי תוכנית סדורה לחולל שינוי דמוגרפי, חברתי וכלכלי באירופה ולהקים בה מדינה אסלאמית. הכותבים קראו לאירופה להפסיק לנהוג כלפי הארגון בסלחנות "ברכרוכיות" ולהצטרף למהלך להוקעתו, בטרם יהיה מאוחר מדי והן תתחרטנה.  

 

יצוין כי כמה עיתונאים ערבים הצביעו על הסכנה שמהווה ארגון האח"ס לאירופה עוד טרם פורסם הצו של הנשיא טראמפ, בהם העיתונאית הסעודית, ופאא' אל-רשיד, שטענה במאמרה ממאי 2025 כי מדינות אירופה משלמות מחיר יקר, משום שלא השכילו להבין שהארגון חותר להפילן מבפנים.

טראמפ חתם על הצו המסווג את האח"ס כארגון טרור[2]

 

להלן קטעים ממאמרים אלה:

 

איש תקשורת מצרי: מדינות אירופה יתחרטו אם לא יפעלו נגד איום האח"ס

ח'אלד מונתצר, איש תקשורת מצרי ליברלי, תקף בטורו ביומון המצרי אל-וטן את מדינות אירופה המסרבות לסווג את ארגון האח"ס כארגון טרור ומתייחסות אליו ב"רכרוכיות". הוא קרא להן להבין כי הארגון חותר לזעזען מבפנים ולהצטרף למומנטום הבינ"ל לפעול נגדו – ולא, הן יתחרטו על כך לנצח.

הוא כתב:

 

"...צרפת, גרמניה, בריטניה ומדינות נוספות [באירופה], מסרבות עד כה לראות באח"ס ארגון טרור, חרף הדוחות של מרכזי המחקר המדיני [שמצביעים] על חדירת הארגון הזה אל מרכזי הכוח של מדינות אלה ועל פעילותו על פי תוכנית [סדורה] , בשקדנות ובערמומיות כדי לחולל שינוי דמוגרפי, חברתי וכלכלי בהן ולזעזען מבפנים. למרות זאת, הן מתייחסות אל האסלאם הפוליטי ברכרוכיות.

צווארה של אירופה מונח תחת הגיליוטינה של האח"ס והג'יהאדיסטים, אך היא עדיין רוצה להצילו באמצעות עיסויו בסאונה! על [מדינות אירופה] להבחין בין המוסלמים לאח"ס. זכותו של המוסלמי שוחר השלום שמטריית זכויות האדם תגן עליו, כמו כל דת [אחרת] באירופה, אך תומכי האסלאם הפוליטי [קרי: האח"ס] ש[בראייתם] רק לאנשי ארגונם יש זכויות - רוצים לרמוס את זכויות האדם. ההדרה היא אמונתם והשקר, הבגידה ו'התקיה' [הסתרת האמונה האמיתית] הם חוקתם הנצחית.

 

המודרניות באירופה ובקנדה נמצאת בסכנת הכחדה כתוצאה מהכלתו את האח"ס ומההתייחסות אליהם כאל תנועה לא גזענית או שופכת דמים. הן צועדות במהירות בנתיב של '[הזדמנות] שאובדת לא חוזרת' ואם הן לא תעלנה על הקרון האחרון ברכבת עקירת האח"ס, הגבלתם ואיסור [פעילותם], הן תישארנה לנצח בתחנת החרטה".[3]

 

כותב סעודי: על מדינות אירופה להצטרף להחלטת טראמפ נגד האח"ס

פהד סלימאן אל-שקיראן, בעל טור ביומון הסעודי אל-שרק אל-אוסט היוצא לאור בלונדון, טען כי אירופה צריכה ללכת בעקבות הנשיא טראמפ ולסווג את האח"ס כארגון טרור. לדבריו, מדובר בחובה מוסרית, דתית וביטחונית ובעניין הכרחי על מנת להגן על ביטחונן הלאומי של מדינות העולם.

 

כך כתב: "... כל ארגוני הטרור שקראו תיגר על ארה"ב ותקפוה ניזונו מהרעיונות של האח"ס, בין אם מדובר בחזבאללה שתקףאת שגרירות ארה"ב בבירות ב-1983 או בארגון אל-קאעדה [שביצע את מתקפת ה-11 בספטמבר], שמנהיגו אוסמה בן לאדן אמר כי התחנך על ברכי האידיאולוגיה של ארגון האח"ס ולמד ממנה. לכן, סיווג [ארגון האח"ס כולו כארגון טרור] אינו עניין שרירותי, אלא צורך חיוני לביטחון הלאומי של כל מדינה בעולם. הטרגדיה היא שהארגון הזין את ארגוני [הטרור] הסונים והשיעים גם יחד, והרי ידוע כי המנהיג העליון [של איראן], עלי ח'אמנאי, תרגם את ספריו של [האידיאולוג של האח"ס] סיד קטב לפרסית.

 

הסיווג הצפוי של האח"ס כארגון טרור, צריך להתבצע [גם] במדינות אירופה, שבהן חיים [פעילי] אח"ס רבים שזרעו בהן הרס וטרור באמצעות ארגוניהם ותנועותיהם זה יותר משמונים שנה.

 

מדינות [ערב] המתפתחות הבינו את הסכנה הזו בשלב מוקדם... [שר החוץ של האמירויות] השיח' עבדאללה בן זאיד הזהיר מפני הקיצוניות והטרור במערב באומרו: 'ייתכן שמאירופה יוצאים יותר קיצוניים וטרוריסטים מאשר מהעולם הערבי. מדינות אירופה מהוות חממה לטרוריסטים ולקיצוניות. עליהן לחשוף את הזיוף הזה [קרי: של המוסלמים הקיצוניים בקרבן] או לשאת באחריות [להשלכותיו]'[4]...

 

סעודיה כבר אסרה את פעילות האח"ס באמצעות חוק נוקשה. המלך המנוח עבדאללה בן עבד אל-עזיז הזהיר מפני התפשטותם במערב ויורש העצר מוחמד בן סלמאן הזהיר במשך זמן רב מפני הפונדמנטליזם הזה ומהסכנה שהוא מהווה לאזור ולעולם.

 

סיווג הארגון הזה כארגון טרור ברמה האזורית והבינ"ל הוא חובה מוסרית, דתית וביטחונית...

 

מטרת האח"ס בהגירתם למערב ובמיוחד לאירופה - שחייבת לאמץ את תוכן [החלטת] הסיווג האמריקאי - לא [הייתה] להשתלב או להתאקלם [במדינות אלה]... אלא להתמקד ביצירת מעין מדינה אסלאמית בלב אירופה... אוסיף לכך את הדוגמה של 'התאחדות הארגונים האסלאמיים [בצרפת]' שנוסדה ב-1983 ושבעליה שינו בשנת 2017 את שמה ל'התאחדות המוסלמים של צרפת'... בין מטרותיה [המוצהרות]: 'קריאה לאסלאם שמתמקד בתכלית עקרונות הדת שהם חיפוש אחר ההרמוניה... קבלת השונה, סובלנות והכרה באחר ללא קשר לאמונות, קידום השיח עם הקהילות הדתיות השונות בצרפת ועם מוסדות החברה האזרחית כדי לחזק את הלכידות החברתית, הפצת האסלאם וערכיו – הפתיחות, הסובלנות והמוסר...'.

 

[למעשה] זוהי חלק מההונאה של האח"ס. זו הכסות שהם משתמשים בה [כדי להסוות] את כל מיזמיהם הפוליטיים וכל אסטרטגיות ההתפשטות שלהם, [כשבפועל] הם רוצים להוציא לפועל את מיזמיהם הרי האסון מהגיהינום, שהעולם היה עד להשפעתם ההרסנית...

 

חשוב שמדינות אירופה תהיינה ערות לסכנת [האח"ס] שמדינות האזור המתונות [כבר] הבינו אותה ושטראמפ סיווג לאחרונה [כארגון טרור] מבחינה משפטית. [עליהן להבין] שהיחס המערבי [הרך] אל האח"ס המיט על חברותיהם פיגועי טרור מזוויעים והביא לביסוס קבוצות השנאה, המרי והאלימות".[5]

 

עיתונאית סעודית: האח"ס מנצלים את הדמוקרטיה באירופה כדי להפילה מפנים

כמה עיתונאים ערבים הזהירו את אירופה מפני סכנת האח"ס זמן רב לפני הצו של הנשיא טראמפ. כך למשל, העיתונאית הסעודית, ופאא' אל-רשיד, הזהירה כבר במאי 2025 בטורה ביומון הסעודי הממסדי עוכאט' מפני חדירת האח"ס לאירופה. אל-רשיד טענה כי מדינות אירופה, כדוגמת בריטניה, צרפת, בלגיה וגרמניה, משלמות כיום מחיר יקר על שלא השכילה להבחין בהבדל בין האסלאם כדת, לבין האסלאם הפוליטי, המנצל את החירויות ביבשת כדי ליצור תשתית פוליטית ותעמולתית העוינת את הדמוקרטיה ולהפילה מבפנים וקראה לבחון את השיח הדתי ביבשת המעצב את תודעת הדורות המוסלמים באירופה כיום.

 

כך כתבה: "מאז אמצע המאה העשרים טווה ארגון האח"ס את חוטי נוכחותו בתוך החברות האירופיות, לא כפליט דתי, אלא [כגורם בעל] תוכנית אידיאולוגית ארוכת טווח.

הארגון ניצל את אווירת החירויות באירופה, ובפרט את חופש הביטוי והאמונה, לבניית תשתית תעמולתית שתכליתה הגלויה היא הטפה והדרכה [רוחנית], בעוד תכליתה הנסתרת היא התבססות פוליטית. חדירתו של האסלאם הפוליטי לזירה האירופית לא היתה אקראית, אלא בוצעה באופן שיטתי, תוך ניתוח חכם של הפרצות המשפטיות ושל הסביבה הפוליטית האירופית.

בריטניה וצרפת, מתוקף מורשתם הקולוניאליסטית ומקומן במלחמה הקרה, היו מהמדינות הראשונות שפתחו את שעריהן [לאנשי התנועה], פעם משיקולים מודיעיניים, ופעם מתוך תמימות ליברלית. בשנות החמישים של המאה שעברה, לונדון חיבקה אישים בולטים מהאח"ס שברחו מאלימות המשטרים שזכו לעצמאות [בעולם הערבי], בראשם סעיד רמדאן, חתנו של חסן אל-בנא [מייסד האח"ס], ואחד מהאדריכלים החשובים ביותר של התפשטות האח"ס במערב, מה שהפך את בריטניה למקום המפלט הראשי עבורם...

בריטניה אפשרה לארגונים אסלאמיים לנהל מרכזים גדולים כדוגמת מסגד פינסבורי פארק, שהפך מאוחר יותר לבמה לשיח קיצוני תחת האימאם אבו חמזה אל-מצרי, ושבהמשך נקשר שמו לאישים כמו אנג'ם צ'ודרי, ששייך לזרמים יותר ויותר קיצוניים. למרות האינדיקציות הללו, היחס הרשמי המשיך להיות סלחני באמתלה של שילוב ופלורליזם.

צרפת... למרות המודל החילוני הנחוש שלה, נפלה באותו פח. לאחר גלי ההגירה ממדינות המגרב, המדינה החלה לשתף פעולה עם ארגונים אסלאמיים סדורים. הבולט בהם הוא איחוד הארגונים האסלאמיים בצרפת ((UOIF שייסד השיח' פואד אל-עבדלי וכלל בהמשך אישים כדוגמת עמאר לאזאר [במקור: עמר לצפר], וטארק אוברו, שהציגו עצמם כזרם "אסלאמי ווסטי[6]", בעודם קשורים, אידיאולוגית, לאח"ס.

בד בבד עם התפשטות האח"ס, הקיצוניות החלה להתפשט גם בגרמניה בה בלטו שמות כמו זה של פייר פוגל, מטיף גרמני שלו תפקיד מפתח בהפצת האידיאולוגיה הקיצונית בקרב הנוער, ובפרט אלה מקרב המהגרים. מסריו הגי'האדיסטיים הלהיבו קבוצה לא קטנה של מהגרים, בהיעדר שיח דתי מאוזן מטעם המדינה. הגל הקיצוני עבר בהמשך לבלגיה (באמצעות הארגון sharia4belgium), לאוסטריה, ולהולנד, ומצא כר פורה באזורים שמצבם החברתי שברירי. כך, היכן שנעדרה המדינה, נכנסה האידיאולוגיה [הקיצונית].

 

כיום, איננו מדברים על חדירה מקרית, אלא על שלושה דורות עוקבים של אח"ס, שצמחו והתהוו בתוך אירופה: דור ראשון של פליטים ואינטלקטואלים, דור שני של בני מהגרים שחונכו במוסדות האירופים [של האח"ס], והדור השלישי, המסוכן ביותר, שמחזיק באזרחות אירופית, דובר את שפתה [של המדינה האירופית], משתתף במוסדותיה, אך פועל במסגרת תוכנית אידיאולוגית החורגת מגבולות המדינה הלאומית.

 

אירופה שילמה ועודה משלמת מחיר כבד על התעלמותה מההבדל בין אסלאם כאמונה לבין האסלאם הפוליטי כתוכנית פעולה. היא מסרה את המסגדים ואת המרכזים האסלאמיים לארגונים אידיאולוגיים שעוינים את ערכי הדמוקרטיה והסתפקה במעקב פורמלי ללא בדיקה אמיתית. כיום עולות השאלות ביתר שאת: מי שולט בעיצוב השיח הדתי והתודעה של הדורות המוסלמים באירופה? והאם דמוקרטיה שמנוצלת מבפנים, יכולה לעמוד איתן מול תוכנית שמשתמשת בה במטרה להפילה? המדינה נעדרת, האסלאמים אוחזים בהגה".[7]