כללי

כותבים סעודים: הסכמה של סעודיה לנורמליזציה עם ישראל טרם הקמת מדינה פלסטינית, מנוגדת למצפונה ולעקרון הצדק

ערב ביקורו של יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, בארה"ב שיחל ב-18.11 - בו צפויים הצדדים לחתום על שורת הסכמים כלכליים והגנתיים, ולדון באפשרות לנרמול היחסים בין ישראל לסעודיה,[1] פורסמו בעיתונות הסעודית מאמרים חריפים שיצאו נגד מהלך כזה.

במאמרים אלה נטען, בין היתר, כי ויתור של סעודיה על זכותם של הפלסטינים למדינה עצמאית, סותר את מצפונה החותר לצדק. באחד המאמרים נכתב כי חבירה סעודית להסכמי אברהם נוגדת את ערכיו של אברהם ומבססת את ההונאה וההגמוניה ה"מערבית-ציונית" ואת גזל אדמות הפלסטינים.

יצוין כי טרם ה-7 באוקטובר 2023 התקיימו מגעים מתקדמים בין סעודיה לארה"ב על הצטרפותה של סעודיה להסכמי אברהם וכבר אז העלו הסעודים כתנאי את הקמתה של מדינה פלסטינית. כעת הם דבקים בעמדה זו ביתר שאת, ואף קידמו באו"ם, לצד צרפת, תוכנית ליישום פתרון שתי המדינות, אותה אישרה העצרת הכללית בספטמבר השנה.

עוד יצוין, כי היוזמה הסעודית-צרפתית כוללת את "זכות השיבה" של פליטי 1948 לבתיהם בשטחי ישראל. הכללת ביטוי זה סותרת את ההכרה בישראל כמדינה יהודית ולמעשה מסכלת את פתרון שתי המדינות.

 

להלן קטעים מהמאמרים הסעודים בגנות הנורמליזציה עם ישראל:

עיתונאי סעודי: סעודיה אינה מתנגדת לנורמליזציה אלא ל"נורמליזציה עם הכיבוש"

העיתונאי הסעודי עבד אל-לטיף אאל אל-שיח' כתב בטורו ביומון הסעודי הממסדי עוכאט': "ההצהרה של סעודיה [כי לא יהיו יחסים עם ישראל ללא מדינה פלסטינית[2]] שכוונה אל הנשיא ארה"ב [טראמפ] לא היתה רק הצהרה פוליטית, כי אם רגע קוסמי נדיר: מדינה אומרת 'לא' בזמן שבו כולם מוכרים [לארה"ב] את ה'כן'. העמדה הסעודית אינה מתנגדת לנורמליזציה, אלא לנורמליזציה עם הכיבוש...

 

בתקופה שבה מטשטשים את הגבולות בין ערכים לאינטרסים, באה סעודיה ומציבה גבול לנזילות הערכית שמציפה את הפוליטיקה הבינלאומית. היא אומרה לעולם - בשלווה גמורה - איננו מודדים את ההווה במאזן העסקאות אלא במאזנים של צדק. המדינה הפלסטינית היא לא קלף במו"מ, אלא עדות צדק לכך שהמצפון הערבי נותר חי. טועה מי שחושב שהעמדה הסעודית היא תגובה רגשית או חזרה [עיקשת] על עמדה היסטורית. זו החלטה המבוססת על רציונליות חדשה בדיפלומטיה הסעודית, לפיה נורמליזציה ללא מדינה פלסטינית פירושה התאבדות של הרעיון עליו הושתתה הממלכה [הסעודית] מאז נוסדה: תמיכה בסוגיות הצודקות ללא סיסמאות.

 

סעודיה יודעת מתי ללחוץ ידיים, מתי להסלים [עמדות] ומתי לתת לעולם לתהות. היא נוקטת באומנות ההמתנה האסטרטגית, כך ששתיקתה הופכת לכלי לחץ ונחישותה לטקטיקה...

 

בעת שהמעצמות מבקשות להפוך את המזה"ת ללוח של מקח וממכר: ביטחון תמורת נורמליזציה ונפט תמורת הכרה, סעודיה הצהירה כי משחק זה לא יעבור דרכה. [אמירתה  כי] 'לא יהיו יחסים [עם ישראל] ללא מדינה פלסטינית' איננה תנאי, אלא גבול עליון של כבוד מדיני. זה לא מו"מ על גיאוגרפיה אלא על זכות הקיום האנושי לצדק. בהבינה שישראל מכירה רק את שפת הכוח, היא הציעה סוג אחר של כוח המבטא עמדה תקיפה, כוח לסרב... וכוח של מדינה שלא מחפשת [לעצמה] מקום בתמונה, אלא יוצרת את הסצנה עצמה.

 

סעודיה משכה את השטיח מתחת לעסקאות הזמניות והחזירה לעמדה הערבית את קולה האבוד. כאילו היא אומרת: המזה"ת לא יעוצב מחדש בוושינגטון או בתל אביב, אלא בריאד.

 

כאשר מי שבבעלותו השער לשני המסגדים הקדושים ומי שמחזיק במפתחות לתודעה הקולקטיבית של האומה [קרי, מלך סעודיה], אומר 'לא' - ההיסטוריה נעצרת לרגע כדי לחשוב. ייתכן שיהיה מי שיראה בעמדה הזו מדיניות חוץ ותו לא, אך למעשה זוהי מדיניות פנים של המצפון הערבי. זהו שיקום של האמון, [המוכיח] שבעולם יש עדיין מי שיגיד 'לא' לאבסורד, ומי שקושר את העתיד לזכות ולא לאינטרסים.

 

סעודיה היום לא מנהלת מו"מ על מדינת פלסטין, אלא על הישרדות הרעיון שהופך את האדם לאנושי. לכן אמירתה [כי] 'לא יהיו יחסים [עם ישראל] ללא מדינה פלסטינית' אינה רק אמירה דיפלומטית, אלא מסמך הישרדות של המזרח [התיכון], מסמך שאומר לעולם: הבריתות עשויות להשתנות וגם המפות עשוית להשתנות, אך המצפון הסעודי הוא האחרון שיימכר."[3]

כותב סעודי: ישראל כשלה בהבנת סעודיה: צדק לפלסטינים קודם לשלום

העיתונאי הסעודי עבד אל-רחמן אל-טרירי הביע פסימיות לגבי האפשרות לנורמליזציה סעודית עם ישראל ואף המעיט מהסיכוי של הפיכתה, אם תושג, לשלום אמיתי. כך כתב בטורו ביומון הסעודי עוכאט': "מאז תקופת סאדאת ועד לביקור הנוכחי של הנשיא [סוריה] אחמד אל-שרע [בוושינגטון], המחשבות על שלום המשיכו להתקיים במצפון הערבי; הפגישות המוכרזות [של גורמים ערביים עם ישראל] לא פסקו מלהתקיים וגם לא הפגישות מאחורי הקלעים, בין אם באופן ישיר ובין אם באמצעות מתווכים. הדיבורים על נורמליזציה עם ישראל נוכחים כשדנים על סוריה ולבנון... והם כוללים גם את סעודיה, אשר חוזרת בבירור על דבקותה בפתרון שתי המדינות, בסוברה שהוא הפתרון השורשי לבעיה [הפלסטינית] שנמשכת למעלה משבעה עשורים ומהווה את הסיבה העיקרית למשברים במזה"ת...

 

המונח נורמליזציה מתייחס לרעיון של חזרת היחסים למצב הדיפלומטי הנורמלי ויציאה ממצב של מלחמה, אך שלום הוא מצב עמוק יותר של אמון וביטחון...

 

שנת 2020 היתה מרכזית ברמת היחסים הערביים-ישראליים, לאחר שהנשיא טראמפ נתן חסות להסכמי אברהם בין כמה מדינות ערביות ותל אביב. בהקשר זה פורסמו כמה ניתוחים... שתהו: האם המשמעות של הסכמי אברהם היא נסיגה בחשיבותה של פלסטין בעיני העולם הערבי? מחשבה נוספת שהעסיקה לשווא את החוגים הישראליים היתה שמדינות ערב ומדינות המפרץ בפרט תחגוגנה את התקיפה באיראן או על שלוחותיה... הבגרות המדינית של הערבים אינה מתייחסת לאמירה השטחית כי האויב של אויבי הוא ידידי. כל הניתוחים בעיתונות הישראלית כשלו בהבנת עומק ההסכם הסעודי-איראני שנחתם בחסות סין וגם התעלמו מהעיקרון לפיו הממלכה [הסעודית] מנהלת את חילוקי הדעות שלה; ואולי הם גם החמיצו את לקחי ההיסטוריה לגבי התבונה שבאמצעותה ריאד התמודדה עם השריפות השונות שפרצו בסביבתה.

 

מצד שני, [גם] עיתונאים רבים מהמערב מנתחים [את המצב] בהתבסס על משאלת ליבם באומרם כי הממלכה [הסעודית] תסכים [לחתום על] הסכם שלום [עם ישראל] ללא התנאי [של פתרון] שתי מדינות, שעליו שבו וחזרו הבכירים הסעודיים בכמה הזדמנויות. יתרה מזו אפילו הנשיא טראמפ הכיר בו בביקורו בריאד, כשהביע הבנה לעמדה הסעודית הברורה.

 

כשישראל הציתה את אש המלחמה בתגובה ל[מתקפת חמאס] ב-7 באוקטובר, הממלכה נשאה את לפיד השלום והפתרון המדיני של שתי המדינות, והיא הצליחה יחד עם צרפת לגייס לכך תמיכה רחבה וחסרת תקדים... מה שנתן דחיפה גדולה לכך הוא השינוי שחל בדעת הקהל במערב במהלך מלחמת עזה האחרונה... הזעם העממי במדינותיו [על ישראל] מכרסם קודם כל בנרטיב לפיו ישראל היא ישות מערבית בלב העולם הערבי, כשהכוונה היא לישות בעלת ערכים, כגון דמוקרטיה וזכויות אדם, מה שלא משתקף במקרי ההרג ובמניעת כניסת הסיוע לעזה.

 

גם העולם הערבי מתקשה להאמין שהנורמליזציה תהפוך באחד הימים לשלום, אלא אם יתקיימו ערכים, שהחשוב בהם הוא בניית אמון עם העולם הערבי ו[עשיית] צדק עם הסוגייה הפלסטינית..."[4]

 

בעל טור סעודי: הסכמי אברהם מבוססים על הונאה, הגמוניה מערבית וגזל

טלאל אל-קשקרי, כתב בטורו ביומון אל-מדינה ב-9.11.25  כי אברהם לא היה מסכים להסכמים הקרויים על שמו שכן הם סותרים את דרכו המבוססת על צדק. הסכם לפי דרכו  של אברהם, כך כתב, מחייב  הקמת מדינה ערבית ומוסלמית ל"צאצאי ישמעאל": "עם הצטרפותה הרשמית של קזחסטן למה שמכונה 'הסכמי אברהם'... ישבתי והרהרתי בהסכמים הללו. [חשבתי לעצמי] שלוּ הנביא אברהם, עליו השלום, היה קם לתחייה מקברו הקדוש ורואה את ההסכמים הללו וכיצד נוסחו על שמו, הוא היה מוחה נגדם, משום שהם מבוססים על הונאה והגמוניה ונוטים לצד הכובש החזק על חשבון בעל האדמה החלש!

 

הסכמים אלה נולדו בחדרים הסגורים של הפוליטיקה האמריקאית והישראלית בקונגרס ובכנסת, ולא בלבבותיהם של המאמינים בשלום אמיתי. הם נקראים על שם אברהם, עליו השלום, אך הם סותרים את דרכו הנכונה; הם הופכים את העושק לנורמליזציה, את הכניעה למציאות ואת הדיכוי לשותפות!

 

אברהם, עליו השלום, היה נביא של הכנסת אורחים... הוא לא גירש ולא עקר איש ממולדתו, הוא לא ביצע רצח עם ולא טיהור אתני כמו ישראל. הוא היה נביא של קשר אנושי, לא של אפרטהייד; כיצד ייתכן שמשתמשים בשמו להצדקת גזל של אדמה הנחשבת קדושה לפי כל ספרי [הדתות] השמיימיות? כיצד מקבלים הסכמים כאלה שעה שהילדים, הנשים והגברים בעזה ובגדה [המערבית] נרצחים בדם קר על ידי יהודים, שהבתים נהרסים, עצי הזית נעקרים ומסגד אל-אקצא מטומא מדי יום? הוא [קרי, אברהם] יאמר כי לא ניתן לכפות שלום בכוח לטובת צאצאי נכדו יעקב, ללא טובת צאצאי בנו ישמעאל, וכי הצדק הוא הבסיס לשלום.

 

אם יהיה שלום של אברהם, אסור שהוא יהיה עסקה כלכלית, מדינית וצבאית הסוללת את הדרך להגמוניה מערבית וציונית, אלא [עליו לשקף] הבנה אנושית שתתבסס על צדק על פני האדמה ותאפשר הקמת מדינה ערבית ומוסלמית לצאצאי ישמעאל, עליו השלום. אחרת, הסכמי אברהם יהיו ללא אברהם עצמו, [הם יהיו] שלום מזויף ללא רוח, הסכמים חסרי מצפון. הם יהיו קרובים יותר לקללה בשם אבי הנביאים שיהיה חף מהם..."[5]