כללי

בעל טור באתר חדשות אמירתי: הפיגוע בוושינגטון שבו נרצחו עובדי שגרירות ישראל הוא גרסה מוקטנת של פיגועי ה-11 בספטמבר ותוצאה ישירה של התעלמות המערב מסכנת האחים המוסלמים וההסתה שלהם

 

בעקבות הפיגוע הרצחני בוושינגטון ב-21.5.25, שבו נרצחו שני עובדי השגרירות הישראלית בארה"ב, פרסם העיתונאי התימני, האני סאלם מסהור, מאמר באתר החדשות האמירתי אל-עין, שבו טען כי הפיגוע הוא העתק מוקטן של פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 והמשך ישיר שלהם. לדבריו, שני הפיגועים צמחו מאותו שורש אידיאולוגי, בוצעו בשם אותו תירוץ פוליטי והם תוצאה ישירה של התנהלות המערב, שמאפשר לארגוני האסלאם הפוליטי ובפרט לאחים המוסלמים לפעול בקרבו באמתלה של חירויות וחופש הביטוי, תוך התעלמות משיח השנאה וההסתה שלהם.

 

לדבריו, חרף הזמן שחלף מאז ה-11 בספטמבר 2001, לא ננקטה שום פעולה משמעותית לבלימת ההסתה של האסלאם הפוליטי: העולם הערבי לא ניקה את השיח הדתי שלו מהקיצוניות, והמערב המשיך לאפשר את פעילותם של ארגונים אלה בארצותיו ואת השיח המסית שלהם. זאת ועוד, המערב לא התייחס ברצינות לאזהרתו של שר החוץ האמירתי, עבדאללה בן זאיד, כבר ב-2017 כי "האח"ס מסוכנים יותר מדאעש ואל-קאעדה" וכי אירוח האסלאם הפוליטי במדינות המערב יהפוך אותן לחממות של שיח הטרור והשנאה[1], ולכן בנסיבות אלה הפיגוע בוושינגטון היה צפוי.

 

מסהור קרא למדינות ערב והמערב לשלב ידיים במאבק כוללני נגד האסלאם הפוליטי והזהיר כי הססנות בעניין רק תוביל לפיגועים נוספים.

עובדי השגרירות שנרצחו – ירון לישינסקי ושרה מילגרם ז"ל[2]

 

להלן קטעים מתורגמים ממאמרו:

 

"מה שקרה בוושינגטון [קרי: רצח שני עובדי שגרירות ישראל] לא היה אירוע מנותק מהקשר, כי אם הד מאוחר של פיצוץ גדול יותר שהתרחש לפני יותר משני עשורים בניו יורק. המשוואה לא השתנתה מאז  ה-11 בספטמבר 2001,] השתנתה רק הפָסָאדָה: ממטוסים לאקדחים ומארגון אל-קאעדה לזאבים בודדים שניזונים משיח האסלאם הפוליטי המקושט בסיסמאות על קיפוח. בין פיגוע הטרור הראשון לבין הקליע האחרון החמיץ העולם הערבי את ההזדמנות לחידוש השיח הדתי שלו והמערב היסס במאבקו בארגונים שבזים לדמוקרטיה שלו וניזונים מחוקיו.

 

מה שאירע בוושינגטון הוא בפשטות שכפול, גם אם מוקטן, של [פיגועי] ה-11 בספטמבר 2001 – אותו שורש אידיאולוגי, אותו תירוץ פוליטי עטוף בסיסמאות ואותה הקלת ראש קטלנית מצד המערב כלפי מובילי שיח השנאה תחת דגל 'הזכויות והחירויות'. בין שני התאריכים היה פרק זמן מספיק שהיה אמור לשמש להפקת לקחים, אך הערבים לא חידשו את השיח הדתי שלהם והמערב לא ייבש את מקורות הטרור.

 

להפך, ערי המערב - מלונדון ועד אמסטרדם, פריז ווושינגטון -  החלו להיקרא בכינוסי הערבים [האסלאמיסטיים] בשמות: לונדון-סטאן, אמסטרדם-סטאן, פריז-סטאן וושינגטון-סטאן. [אלה] ערים שהחלו לייצר את שיח השנאה בשם האסלאם, לא ממערות קנדהאר וטורה-בורה באפגניסטן, אלא מלב המסגדים המורשים, הארגונים הלא ממשלתיים והכיתות באוניברסיטאות.

 

הרוצח בוושינגטון לא היה זקוק להוראות של הנהגה [כדי לבצע את הפיגוע]. די בכך שהתחנך באווירה אידיאולוגית שאפשרה לערבב את [שמה של] פלסטין בטרור ואת [הדרישה ל]חירות בטבח. המלים שאמר בטרם ירה ['חירות לפלסטין'] אינן פליטת פה, אלא תמציתה של הסתה שנמשכת עשורים בשם 'סוגיה צודקת' [קרי: הסוגיה הפלסטינית] שנחטפה על ידי האסלאם הפוליטי לפני זמן רב.

 

בהקשר זה בדיוק מגיעה האזהרה המוקדמת והאמיצה של שר החוץ האמירתי, השיח' עבדאללה בן זאיד אאל נהיאן, שאמר את מה שרבים לא העזו לומר: 'האח"ס מסוכנים יותר מאל-קאעדה ומדאעש'. זו לא הייתה הגזמה אלא אמת שצופה את העתיד, משום שהארגון לא מקיש בדלתות באמצעות חומר נפץ, אלא באמצעות מסמכים משפטיים ופלטפורמות תקשורתיות. הוא מסתנן [לחברות] כאגודת [צדקה] ומתפשט כאידיאולוגיה וכשמגיעה העת, הוא מוציא מבין שורותיו את מי שלוחץ על ההדק.

 

השיח' עבדאללה בן זאיד אאל נהיאן לא הסתפק באזהרה מפני האידיאולוגיה [של האח"ס] אלא הסב את תשומת הלב במפורש לכך שאירוח ארגוני האסלאם הפוליטי במערב תחת סיסמת חופש הביטוי והדמוקרטיה, יהפוך את המדינות הללו לחממות של שיח הטרור והשנאה. זה בדיוק מה שאנו רואים מתגשם כיום, כשאש נורית מלב הבירה האמריקאית בשם סוגיה חטופה ואידיאולוגיה מזוהמת.

 

המערב לא התייחס ברצינות לאזהרה זו. הוא סמך על 'המתינות' בשיח של הארגון [קרי: האח"ס] בעוד שהוא בנה את רשתותיו בתוך מוסדותיו [של המערב]. הטעות הגדולה ביותר הייתה ועודנה בהפרדה הכוזבת בין 'האח"ס המתונים' לבין 'האסלאמיסטים הקיצוניים' – [שכן], כולם תוצר של אותו טקסט, גם אם קיים הבדל במנגנוני הביצוע [שלהם].

 

האירוע בוושינגטון [קרי: הפיגוע] לא היה מפתיע, אדרבא, הוא היה רק עניין של זמן. הכישלון בחקיקת חוקים מרתיעים האוסרים את פעילותם של האח"ס ושל זרמי האסלאם הפוליטי - הוא הבעיה הגדולה ביותר, לא רק בארה"ב אלא בכל המדינות שטרם הכירו בכך שהמערכה אינה עוד רק נגד הטרור החמוש, אלא [גם] נגד הטרור הרך שמתחיל בהסתה ומסתיים בדם.

 

צרפת החלה להבין זאת באיחור, אך כיום היא מבינה ומציבה את האח"ס במוקד האיום הביטחוני עליה. היא עוקבת אחרי המימון שלהם, מצרה את פעילותם בפרברים ומבינה כי התרת נוכחותם בשם הדמוקרטיה משמעותה פירוק שיטתי של המשטר הרפובליקני עצמו. באשר לוושינגטון, היא עדיין בשלב ההלם: מסתפקת בגינוי לאחר כל אירוע [קרי: פיגוע] ולאחר מכן שבה לטפח את אותן קבוצות אשר בחסות החירות מטיפות לאלימות.

 

בכהונתו הראשונה, הנשיא [דונלד] טראמפ היה קרוב לסווג את האח"ס כארגון טרור, אך ההחלטה התעכבה בשל הבירוקרטיה של הדיפ סטייט, והתנגדות של קבוצות לחץ וחוגים תקשורתיים. כיום, עם שובו לבית הלבן, מתחדשת ההזדמנות [לעשות זאת].

 

כאן מגיע תפקידן האמיתי של מדינות ערב המתונות ואסור לנו להחמיץ שוב את ההזדמנות. התיאום עם ממשל טראמפ חייב להיות הרבה מעבר לברית ביטחונית או החלפת מידע. אנו ניצבים בפני רגע פוליטי שמאפשר את הפללת ארגון האח"ס ברמה העולמית, את ייבוש מקורותיו הרעיוניים ואת חשיפת רשת המימון הבין יבשתית שלו.

 

בעקבות הירי בוושינגטון המצב חייב להשתנות. מהיום אין עוד הצדקה לסובלנות משפטית או להקלת ראש פוליטית במגדלורי האידיאולוגיה המסיתה. אין מנוס ממאבק אידיאולוגי, משפטי, ביטחוני ותקשורתי במי שלוקח לעצמו מונופול על האסלאם, כדי להקים את הח'ליפות שלו על דמם של היהודים, הנוצרים והמוסלמים עצמם.

 

מאמר זה אינו זעקת זעם אלא אזהרה חוזרת למי שטרם התעורר. מי שלא רואה כי סכנת האסלאם הפוליטי הפכה למוחשית, עקובה מדם, נוכחת ברחובותיהן של בירות המערב, אזי הוא עיוור או קושר קשר [עם האח"ס]. הירי במוזיאון היהודי לא יהיה האחרון – אלא הוא רק תזכורת לכך שהאש עדיין בוערת ושאנו חיים תחת פצצה מתקתקת שאינה מתפוצצת רק כששומעים את קולה אלא כאשר אנו שותקים זמן רב בטרם מניעת [פיצוצה]".[3]