המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
עיתונאים פלסטינים: פלגי ההתנגדות הופכים את עזה לזירת קרב ומתעלמים מסבל תושביה
2/6/2023


עיתונאים פלסטינים בעקבות סבב הלחימה האחרון בין ישראל לעזה:

פלגי ההתנגדות הפלסטיניים הופכים את עזה לזירת קרב ומתעלמים מסבל תושביה; ההתנגדות איננה קדושה, יש לבחון את יעילותה

 

בעקבות סבב הלחימה האחרון בין הישראל לג'יהאד האסלאמי בעזה, פרסמו שני עיתונאים ובעלי טורים  פלסטינים ביומון הפלסטיני אל-איאם, מאג'ד כיאלי ועבד אל-ר'ני סלאמה, מאמרים בהם מתחו ביקורת על פלגי ההתנגדות הפלסטינים בעזה וטענו כי הם רואים בעזה זירת קרב ובסיס לשיגור רקטות לעבר ישראל בלבד, ומתעלמים מהמחיר העצום שמשלמים על כך תושבי עזה. לדבריהם, ההתרברבות של פלגי ההתנגדות בניצחונם על ישראל והגזמותיהם בתיאור יכולותיהם הצבאיות רחוקות מהמציאות ומזיקות לתדמיתם של הפלסטינים בדעת הקהל העולמית. השניים קראו להסיר מעל ההתנגדות את הילת הקדושה שמייחסים לה, לאפשר למתוח עליה ביקורת ולבחון מחדש בצורה שכלתנית את יעילותה למאבק הפלסטיני. עוד טענו כי על ההתנגדות להיות כלל פלסטינית ולא מונופול בידי כמה ארגונים צבאיים וכי עליה לשרת את המאבק הפלסטיני לשחרור ולא אידיאולוגיה ואינטרסים של גורמים זרים, ברמיזה לנאמנות הפלגים לאיראן.

 

להלן קטעים משני מאמרים אלה.

 

עיתונאי פלסטיני: הפלגים בעזה מגזימים ביכולותיהם וכופים סבל על תושביה

מאג'ד כיאלי, העיתונאי הפלסטיני החי בברלין, פרסם ב-14.5.23 בטורו ביומון הפלסטיני אל-איאם, מאמר תחת הכותרת "בעזה מתגוררים בני אדם, ולא רק פלגים, מפקדים וטילים", בו כתב: "העימות, או המלחמה שמתנהלת בימים אלה בין ישראל לבין הפלגים הפלסטינים ברצועת עזה אינה הראשונה מסוגה. לפניה התרחשו עימותים רבים, קשים, הרסניים ועקובים מדם, מאז שתנועת חמאס השתלטה על הרצועה [בשנת] 2007, וישראל הטילה עליה מצור. למרות זאת, מהשיח של הפלגים בעזה [ניכר] שהם מתעקשים לשכוח את כל העובדות הללו ואת הטרגדיות שנגרמו כתוצאה מכך, ולהפיץ מסרים של ניצחון [על ישראל כמו בסבב האחרון]. זאת, תוך שהם מתבשמים מהעובדה שיש ברשותם מידה של יכולת צבאית וטוענים לכפיית משוואות צבאיות ומדיניות [חדשות] על ישראל, שאף אחת מהן לא הוכחה ולא ניכרת לעין.

 

ישנן הגזמות שחומרתן טמונה בכך שהן הופכות לאשליות, אחת מהן היא ההפרזה בכוחה של עזה. בפועל מדובר בחברה פלסטינית הכוללת שני מיליון איש, שאנשיה חיים בשטח אדמה מצומצם (360 קמ"ר)... ידוע גם שעזה נטולת משאבים, היא איננה מושכת השקעות, רוב תושביה עניים ומובטלים ובנוסף האזור הזה מתבסס על הכנסות שמגיעות מחו"ל...

 

מרבית אלו שמדברים בשם עזה רואים בה רק בסיס צבאי של ההתנגדות, או בסיס צבאי לשיגור רקטות, כאילו שאין [בה] בני אדם, ילדים, נשים, צעירים וזקנים בשר ודם שזקוקים לכל תנאי החיים ולביטחון, כדי להמשיך ולהתפתח כחברה זאת, לצד חתירתם [של תושבי עזה] להתנגדות לכיבוש ולהשתחררות ממנו, מבלי שהדבר יגרום להתשתם ולאיום על קיומם.


ישנה הגזמה נוספת שטמונה בניפוח הכוח והיכולות של ההתנגדות והרקטות שלה, כאילו שאין לנו ניסיונות עבר או כאילו שהניסיונות הקודמים היו מוצלחים, וכתוצאה מהם נכפו ויתורים על ישראל... הגזמה כזו יוצרת [בדעת הקהל העולמית] רושם שגוי ולפיו הפלסטינים השתחררו מישראל, ויש להם מדינה, והראייה לכך, שיש להם צבא ששווה בכוחו לצבא הישראלי. דבר זה [קרי, הפצת הגזמות שכאלה] מעיד על בורות ועל נתק מהמציאות, ומה שחמור מכך, שהוא מוביל לסכנת חיים [משום] שזה מעניק  לישראל יד חופשית לכתוש את הפלסטינים, להרוס את מבניהם, ומחזק את הנרטיב שלה לגבי הסכנה המאיימת עליה ושהיא רק מגנה על עצמה. בנוסף דבר זה [מוביל] להכנסת הפלסטינים בעזה למערכה שאין להם יכולת לעמוד בה, מערכה שמתישה אותם במקום שההתנגדות תתיש את האויב שלה.

 

במסגרת שיח [ההגזמה] הזה נאמר כי בידי הפלגים [הפלסטינים] יש נשק נ"מ שיופעל נגד המטוסים הישראלים וכן טילים שמאיימים על תל אביב, כאשר ידוע כי כל הרקטות הללו בקושי הסבו לישראל אבדות בנפש או ברכוש, ושפעולות פידאיות של צעירים בודדים, שאינם שייכים לפלג כלשהו, הסבו לישראל אשתקד אבדות בנפש יותר מכל הרקטות שנורו במהלך כל המלחמות שבהם השתתפו הפלגים בעזה..." 

 

יש להוציא את ההתנגדות ממעגל הקדושה ומבעלותם של כמה ארגונים ולהכפיפה לביקורת
"עם כל הכבוד וההערכה למעשים ההרואיים ולקורבנות, לא ניתן לצמצם את פעילות ההתנגדות למאבק מזוין, או למלחמה באמצעות רקטות, ולא ייתכן שארגונים צבאיים ייקחו מונופול עליה. פעילות זו היא לפני הכול פעילות עממית או חברתית, שאם לא כן, ההתנגדות הופכת להיות מיליציה ותו לא, או שלטון נוסף, בפרט אם היא מסתמכת במשאביה על [גורמים] חיצוניים...

הרעיון העיקרי הוא שיש להוציא ממעגל הקדושה את ההתנגדות - כפעילות מדינית של בני אדם מסוימים שיש להם רצונות מסוימים, ידע וניסיון מסוגים שונים, ונטיות אידיאולוגיות ופוליטיות – ויש להכפיפה לבדיקה, לביקורת ולדרישת דין וחשבון, בפרט שאנו מדברים על ניסיון פלסטיני בן 58 שנה [קרי, מאז  הקמת פת"ח ב-1965], שעדיין אין לו אסטרטגיה צבאית ברורה. ישנם כאלו, שכחלק מהתלהבותם, מאשליותיהם, מרצונותיהם ומהאמוציות שלהם, מעמיסים על בני עמנו בעזה מעבר ליכולתם, מתוך מחשבה שעזה יכולה לשחרר את פלסטין או לסלק את הכיבוש מהגדה ומהרצועה. זאת, בשעה שהעניין מסתכם רק בהתנגשות [צבאית] או בחילופי ירי ארטילרי, משום שגם ישראל לא רוצה להיכנס לעזה, וגם פלגי ההתנגדות לא יכולים לשחרר ולו שעל אדמה אחד מעבר לעזה...

 

בכל המלחמות הקודמות כל הפלגים [הפלסטינים] היו מציבים תנאים להפסקת אש עם ישראל, ומדברים בקול רם על ניצחונותיהם, אך במבחן התוצאה, לאחר שהמלחמה הסתיימה ומתבהרות הידיעות באשר למספר קורבנותיה והאבדות ברכוש ובנפש, המציאות נותרת כפי שהיא, ללא כל חדש, וזאת למרות כל הדיבורים על אחדות הזירות, מאזן ההרתעה והאימה וכללי העימות החדשים.[1]

הפער בין הדיבורים לבין המציאות גדול, בפרט במה שנוגע למציאות האומללה של הפלסטינים בעזה שמאבדים בכל שנה עשרות מצעיריהם בים, בניסיונותיהם הנואשים להגר...

 

המציאות בעזה מורכבת מדי מכדי לדבר עליה [במונחים] אמוציונליים ובנאומים חוצבי להבות ותו לא. העם בעזה הסבלני, העומד איתן, האמיץ והמתנגד צריך לחשוב על מצבו באופן שכלתני, מציאותי והומני, לצד השיח אודות השחרור. הדבר יאפשר לו להמשיך לחיות עם העמידה האיתנה וההתנגדות".[2]

 

מאג'ד כיאלי[3]

 


בעל טור פלסטיני: האם אין אלטרנטיבה זולת ההתנגדות הזו שגובה מאיתנו מחיר יקר?

ביקורת דומה מתח גם העיתונאי עבד אל-ר'ני סלאמה במאמר שפרסם בשני חלקים ביומון אל-איאם תחת הכותרת "מלחמות עזה והמחזה הסוריאליסטי". במאמר הראשון מה-15.5 הוא כתב: "...נכון שמראה הרקטות בעת שיגורן - כשהן מפלחות את לב השמיים, מאירות את חשכת הלילה של עזה, ומתוות בנחישות את מסלול התקדמותן לעבר אויב גזלן - הוא מראה מרגש, מדהים ומעלה את המורל ואת רמת האדרנלין, מאחר שהוא אינדיקציה של כוח, עמידה איתנה ונמרצות ועבור חלק מהאנשים הוא מספק את יצר הנקמה. אולם אם נסתכל על התמונה מהצד השני, נראה את שרידי ההפצצות וההרס [בעזה], את האימה שמשתלטת על התושבים בשומעם את הדי הפיצוצים, את ליבותיהם הרועדים עם כל פגז שכותש את ביתם...


ופה אנו ניצבים בפני קונפליקט פנימי: [מה גובר על מה] קריאות הידד למראה הכוח והחיוניות של הרקטות, או הצער על סבלם של האנשים, אימת הילדים, בכיין של האימהות וצערם העמוק של האבות על אובדן בניהם, עצמם ובשרם, ועל הרס בתיהם[?]

 

גם כאן אנו מוצאים תשובה שגרתית מוכנה מראש: החיים והדם שנשפך הם פחותי ערך [כשמדובר] בהקרבת הנפש למען הניצחון ובמחיר [שיש לשלם עבור] השחרור; ההתנגדות צריכה לשלם בקורבנות, ואף עם לא השתחרר בלי קורבנות. [אך] מול הטענה הזו ישנה שאלה אחרת, מוכנה מראש: האם סוג ההתנגדות הזה הוא שיביא את הניצחון והשחרור? האם אין אלטרנטיבות ודרכים אחרות?

 

אילו התמונה הייתה כה ברורה וצחה, היינו מוצאים את כל העם מאוחד מאחוריה, ללא היסוס... שהרי מי מאתנו לא נכסף לשחרור? מי מאתנו לא רוצה להיפטר מהכיבוש? אולם התמונה, למרבה הצער, אינה כה  פשוטה כפי שהיא נראית, שכן גורמים רבים נכנסו אליה, והביאוה לדרגה כזו של מורכבות, ותסבוכת חשוכה.

 

אנו חלוקים עד היום לגבי התדמית שעלינו להציג בפני העולם: האם אנו קורבנות או מנצחים? האם באמת יש לנו כוח רקטי ששווה לכוחו של האויב, כדי שנוצג מול העולם כצבא מול צבא, רקטה מול רקטה ואימה מול אימה? הרי ידוע שהתדמית הזו שקרית, אין לה שום קשר למציאות ושילמנו עליה מחיר יקר. את מחירה של תמונת המתנחל שנמלט למקום מחסה בטוח, שילם ילד שנפגע בהתקף חרדה שעלה בחייו, ושילמו עליה מאות אלפי משפחות שחיות בחרדה. את מחיר תמונות הטילים המדהימים שילמו 4,086 שהידים בשש מלחמות, ואלפי בתים שנהרסו שבעליהם נותרו עד עכשיו ללא קורת גג...


לא כל מי שקורא לנהוג בהיגיון ולהכווין את ההתנגדות ברציונליות הוא פחדן, ולא כל מי שקורא לתת את הדעת לקורבנות התוקפנות טוען טענות שווא... [החלטה על] כניסה לעימות [צבאי] לא מתקבלת לפי שיקולים של רווח והפסד, שכן לא מדובר במסחר, ולא על קלות דעת ואימפולסיביות... אנו זקוקים לתבונה של מדינאי חכם, לשיקולים קרים וקשוחים של אסטרטג ולדחף של פידאא'י [לוחם המחרף את נפשו] אמיץ. זהו האתגר שכשלנו בו פעם אחר פעם".[4]

 

עבד אל-ר'ני סלאמה[5]

 


העם יתייצב מאחורי ההתנגדות כשיעדה יהיה לאומי פלסטיני ולא ישרת אידיאולוגיות חיצוניות

בחלק השני של המאמר שהתפרסם כעבור יומיים ב-17.5, כתב סלאמה: "כל ארגון שצומח מתחיל את ההתנסות הצבאית והמדינית שלו, במנותק מניסיונות העבר של המאבק [עם ישראל]. בכל פעם אנו מתחילים מחדש, איש אינו רוצה להפיק תועלת מניסיונות העבר. אין זה מטבענו להפיק לקחים, וחלק חושבים שהמאבק הפלסטיני החל רק בזמנם.[6]

 

אנו מתייחסים להתנגדות בקדושה ומצדיקים אותה מבלי לדרוש ממנה שום דין וחשבון או לבקר אותה, שכן הדבר אסור. אנו מתייחסים לעמנו, בעיקר בעזה, כאל שפני ניסיונות, שכן עזה היא עבור חלק מהאנשים שדה קרב ותו לא, כאילו שאין בה שני מיליון איש!...

 

אם נבחן את ששת הסבבים הקודמים, נמצא תחילה שרובם פרצו כתגובה של ההתנגדות על התנקשות בחייהם של מפקדים... שנית, נראה כי רף הדרישות שהציבה ההתנגדות [כתנאי] להגעה לרגיעה ירד בכל פעם, מדרישה להסרת המצור, [להקמת] נמל ושדה תעופה,[לפתיחת] המעברים [להרחבת] מרחב הדיג, עד שבסבב האחרון היתה הדרישה להפסקת ההתנקשות בחייהם של מפקדים ופעילים; שלישית, ההתנגדות כשלה ביצירת קשר בין הקרבות [הצבאיים] שהיא מנהלת לבין [התקדמות] בהיבט המדיני, כלומר [היא לא הצליחה] להציב תנאים בעלי אופי מדיני (הפסקת ההתנחלויות, ייהוד ירושלים, מהלכי הסיפוח וכניסה למו"מ מדיני); רביעית, [ההתנגדות] הציגה לעולם תמונה שגויה, שבה הישראלים הם קורבנות ואזרחים מבועתים מהרקטות...

 

כאן יש לתהות לגבי סך [ההישגים] שהניבו המלחמות הללו בתחום המדיני ובתחום המאבק, ואז [לתהות] כיצד נפעל כולנו כדי לקושרם למאבק הפלסטיני בעבר ובעתיד, וכיצד נמנע מהם להפוך להישגים מפלגתיים בלבד [קרי, שנזקפים לטובת פלג הפלסטיני מסוים], וכיצד נמנע שהם יוסבו לשירות גורמים חיצוניים [רמז לאיראן]. כיצד נבנה אסטרטגיה להתנגדות כוללת שכולם יסכימו עליה – [כל] הפלגים, גורמי הכוח וכלל הציבור. [אסטרטגיה] שתתחשב ביכולותיו של העם והאפשרויות [שבידיו], תניח יסוד להערכת מצב הגיונית, שמתחשבת בחולשות ובחוזקות שקיימות אצל שני הצדדים בסכסוך, ולוקחת בחשבון את כל מה שקשור לניהול הסכסוך ובכלל זה מאזני הכוח בשטח ובזירה המדינית. 

 

עמנו הפלסטיני בפנים ובחוץ [קרי, בתוך השטחים הפלסטיניים ובחו"ל], ויחד עמנו כל העמים הערבים, לא הפסיק ולוּ ליום אחד את תמיכתו בהתנגדות. הוא מוכן תמיד להוות חיקה החם ולהקריב למענה את המחיר היקר ביותר, אולם זה יושג, וללא סייג, רק כאשר ההתנגדות תהיה מאוחדת; כשיעדה יהיה לאומי פלסטיני ברור ולא ישרת אידיאולוגיות חוצות גבולות; [כשיעדה של ההתנגדות] יהיה נקי מהתערבויות זרות ולא ישרת אג'נדות פוליטיות של גורמים אזוריים שמתייחסים לסוגיה הפלסטינית כאל קלף מיקוח להקשחת תנאי המו"מ שלהם ולשיפור מעמדם האזורי. וכאשר [יעד זה] לא יהיה [רק] תוצר של הסכסוך הפנימי או התחרות בין מפלגות".[7]

 





[1] הטענה בדבר ביסוס מאזן אימה והרתעה מול ישראל והאיומים בדבר איחוד החזיתות והזירות בכל עימות עם ישראל מעתה ואילך בולטים מאוד בשיח של פלגי ההתנגדות הפלסטינים בתקופה האחרונה. ראו למשל:

דבריו של מזכ"ל הגא"פ זיאד אל-נח'אלה באפריל 2023 (אנגלית), 17.4.2023

ערב ירי הטילים אל ישראל, מפגש בלבנון בין מפקד כוח קודס במשה"מ לראשי חזבאללה וחמאס , 13.4.2023

תנועת חמאס: המערכה בפלסטין - מלחמת דת , 4.5.2023

ביום ירושלים העולמי באיראן, קוראים הארגונים בעלי בריתה "לשחרור פלסטין" במלחמה אזורית, 4.5.2022

חמאס והפלגים הפלסטיניים: "תקיפה ישראלית בחזית כלשהי תיענה במערכה בכל החזיתות",  16.2.2018

דיונים אינטנסיביים בציר ההתנגדות לקראת אפשרות של עימות משותף מול ישראל, 3.1.2018

[2] אל-איאם (רש"פ), 14.5.2023

[4] אל-איאם (רש"פ), 15.5.2023

[5] www.maannews.net , 20.4.2018

[6] נראה שהכותב רומז לחמאס ולג'יהאד האסלאמי שהוקמו בשנות השמונים, אחרי פת"ח ואש"ף.

[7] אל-איאם (רש"פ), 17.5.2023