חוקר סעודי: חוסר היכולת להתפשר, המאפיין את התרבות הפוליטית הערבית, מזיק לאינטרסים של מדינות ערב ובעיקר לסוגיה הפלסטינית

במאמר שפרסם ביומון הסעודי "אל-שרק אל-אוסט", היוצא לאור בלונדון, ב-13.4.22, דן תופיק אל-סיף, חוקר הסעודי בתחום מדעי המדינה, בקושי המאפיין את התרבות הפוליטית הערבית לנהל מו"מ ולהגיע לפשרות בנושאים מדיניים בכלל ובנוגע לסכסוך הישראלי פלסטיני בפרט. לטענתו גם כאשר רוב האנשים תומכים באופן אישי בפשרה, הם נכנעים לבסוף ללחציו של מיעוט דוגמטי הדוגל בהכול או לא כלום, ובכך מונעים את פתרון בעיות האזור.

תופיק אל-סיף.[1] 

להלן תרגום קטעים מהמאמר:

"על פי מחקרים בתחום 'התרבות הפוליטית', יש חברות בעלות יכולת גבוהה של התמקחות והשגת מבוקשן באמצעות מו"מ; מנגד, יש חברות שמתנגדות באופן עקרוני למיקוח ולפשרות, ואשר אף עשויות לראות בגורמים שדוגלים בקו זה מתרשלים או אפילו בוגדים. 

כדי להבהיר את הרעיון, נניח שאני מפנה לעשרה אנשים במדינה ערבית את השאלה הבאה: יש לנו מחלוקת לגבי זכויות שאנו תובעים לעצמנו. נוכל להשיג את מחציתן באמצעות מו"מ, ללא אבדות גדולות. האם נסכים ל[הסתפק ב]חצי, או שנדבק בכל דרישותינו, ככל שיארך הזמן? ‏

סבורני ששבעה מתוך [עשרת] האנשים הללו היו מסכימים ל[הסתפק ב]חצי, מפני שהוא בטוח, ולא [מצריך] לשלם מחיר. חלקם יגידו: תנו לנו לנצל את מה שהשגנו, ונשיג מחדש את החצי השני.
שלושת האחרים יראו בוויתור על זכויותינו פחדנות ותבוסתנות...

אפשר שחלק מהקוראים היקרים יסכימו איתי שמוטב ציפור אחת ביד מעשר ציפורים על העץ, ואפשר שרוב האנשים ילכו בדרך זו בדיוק.

אלא שהבחנתי בכך שהחברה הערבית נוקטת עמדות מדיניות בדרך מנוגדת לחלוטין לגישה זו. בנושא הלאומי - פלסטין למשל - ובנושאים מדיניים, האנשים דורשים את כל עשר הציפורים ומתנגדים לכל מיקוח לגביהן. לדעתי, זו אחת הסיבות לכשלון פתרון הבעיות הרציניות שניצבות בפני מדינות ערב...

‏אם נחזור לשאלה הקודמת, ונפנה אותה לעשרה אנשים, כל אחד בנפרד, שבעה מתוכם יסכימו להתמקח [ולהגיע] לפשרה. אולם אם נפנה אותה לכולם כקבוצה [ולא כפרטים], יתייצבו השלושה האחרים, ויישאו נאומים חוצבי להבות על ההשפלה הגדולה שנגרמת לאומה שמסכימה לפשרות. או-אז תראה [כיצד] הכף נוטה בבירור לטובת עמדה זו, ותתהה: האם השבעה הקודמים ויתרו על דעתם רק מפני שהם הקשיבו לנאומם של השלושה הללו?   

למעשה, הם לא ויתרו, אלא החלו להסתכל [על העניין] מזווית אחרת, שהיא זווית הערכים והעקרונות, אשר לרוע המזל נותקו מחוקי ההיגיון ומדרישות המציאות. אפשר שחלקם יתחילו לומר לעצמם: האם ייתכן ששבעה אנשים צודקים ואילו כל האנשים האחרים טועים? או שאולי יאמרו: האם נכון לוותר על ערכים ועקרונות למען הבלי העולם בר החלוף הזה?

שאלות אלו הוצגו בפועל בפני היפנים ביולי 1945. התרבות היפנית דומה בדוגמטיות שלה למקבילתה הערבית אך למרות זאת, הם בחרו לקבל פחות ממחצית. המוסלמים של הודו ניצבו בפני אותה שאלה בערך באותה העת, ונקטו את הגישה ההפוכה שהובילה להקמת פקיסטן. זה כבר סיפור בפני עצמו, שאולי נספר אותו בקרוב[2].