כותב סעודי בכיר ביום השנה למלחמת יום כיפור: הערבים היו צריכים לאמץ את דרך השלום של סאדאת
העיתונאי הסעודי
עבד אל-רחמן אל-ראשד, לשעבר עורכו של היומון הסעודי אל-שרק אל-אוסט היו"ל
בלונדון, פרסם במלאת 44 שנה למלחמת יום כיפור, מאמר ביומון, בו שיבח את
נשיא מצרים דאז אנואר
אל-סאדאת שהביא לערבים את ניצחונם היחיד על ישראל והשכיל למנף ניצחון זה
לכדי הסכם שלום עימה.
במאמר שכותרתו "יש כאלה שלא למדו ממלחמת אוקטובר" מתח אל-ראשד ביקורת על כמה משליטי מדינות ערב וכן איראן שלא הפיקו את המסקנות הנכונות מהמלחמה, ואף הכשילו את הניסיון להרחיב את הסכם השלום עם מצרים לכדי הסכם כולל גם עם הפלסטינים. לדבריו, שליטים אלה מסלפים עד היום את ההיסטוריה על מנת לכסות על כישלונותיהם.
לוגו באתר חדשות מצרי – "יום הכבוד – 6 באוקטובר 1973"[1]
להלן תרגום קטעים מן המאמר הנ"ל: [2]
"המדינה היהודית איבדה [במלחמת יום הכיפורים] כ-3,000 חיילים שנהרגו בה, יותר מ-8,000 פצועים, אלף טנקים וכלי רכב [צבאיים] שנהרסו וניזוקו, וכ-100 מטוסי קרב [שהושמדו]. היא איבדה את רוב האדמות שעליהן השתלטה שש שנים קודם לכן במלחמת בזק קלה. זהו בקיצור הסיפור של מלחמת אוקטובר 1973 – [שהוא עניין] גדול ביחס למדינה בעלת עליונות [צבאית].
מלחמות הן פעילות מדינית שמטרתן אינה הבסת האויב. ההישגים של אותה מלחמה התבטאו בשינוי התפיסות משני עברי תעלת סואץ. ישראל [הייתה] מדינה חזקה, מפותחת, בעלת תוכנית צבאית מסוכנת [החותרת] להתפשטות, אשר חיה בתחושת עליונות מתמדת ומובטחת מאז ניצחה במלחמה בשנת 1967. אלא, שאת מרבית הגורמים במשוואה הזו שינתה מלחמת אוקטובר. מאז אותו יום ועד עתה, התוכנית של ישראל היא להגן על מה שנותר מהישגיה במלחמת ששת הימים. ישראל למדה את הלקח, וכך גם מצרים, אולם ישנם ערבים שטרם הסיקו מסקנות עד היום...בקטר, באיראן ובשרידי המשטרים העריצים בסוריה ובעיראק. ייתכן שסיני ותעלת סואץ לא היו חוזרות [אלינו] אילולא מלחמת 1973 וייתכן כי תאבונה של ישראל להרפתקאות של התפשטות לא היה פוסק אילולא אותה תבוסה.
מלחמת אוקטובר היא ציון דרך מיוחד במינו שחולל הבדל עצום ביחסים בין שני הצדדים באמצעות שינוי בתפיסת מאזן הכוח [ביניהם]. אחרי המלחמה, שני הצדדים הכירו בכך שאין ניצחונות מובטחים. בתוך המדינה היהודית מוסכמות רבות נופצו. אלא שבה בעת, היא לא הצליחה לעורר [מתפיסתם הישנה] רבים מן המשטרים הערבים שעוינים את מצרים, אשר הבינו את המלחמה ואת תוצאותיה באופן שגוי. אנואר אל-סאדאת נותר אחת מן הדמויות ההיסטוריות החשובות, מבחינה מדינית וצבאית, והמלחמה הזו היא רק פרק אחד בפועלו. מצרים נכנסה למלחמה במצב פוליטי וצבאי קשה, שש שנים בלבד לאחר התבוסה של מלחמת יוני שחיסלה את רוב הארסנל והלהט שלה. אין ספק שיועציו [של אל-סאדאת, בשעתו] ניסו להניאו מן ההרפתקה המסוכנת הזאת נגד מדינה שברשותה ארסנל עצום של נשק מתקדם...
המלחמה היוותה ניצחון על האמונה [של הישראלים שהם כל יכולים] ועל הזחיחות בשל תחושת העליונות, [וגרמה לישראל] לראשונה לאבד את הביטחון, להיות צנועה יותר ולסגת [מסיני], לאחר שהרצון [שלה קודם לכן] היה תמיד להתפשט. לאחר מלחמת 1973 ישראל לא ניהלה עוד מלחמת התפשטות, ובא הקץ על חלום 'ישראל הגדולה'. המלחמות הבאות של ישראל היו כולן מלחמות הגנה נגד אש"ף בלבנון ולאחר מכן נגד חזבאללה האיראני.
במלחמת אוקטובר ניצחה מצרים את ישראל, אולם ישראל ניצחה בחזית הסורית, שכן השתלטה על אדמות נוספות [מעבר לאלו שכבשה במלחמת 1967] שאותן השיבה במו"מ בהסכם שעליו חתם חאפט' אל-אסד, נשיא סוריה המנוח. לא היה זה הסכם של הפרדת כוחות ושל ארגון מחדש של הגבול כפי שהוא תואר בשעתו, אלא [הסכם של] סיום המלחמה הישירה בין דמשק לתל אביב. למרות זאת, אנשי [מפלגת] הבעת' [בסוריה] ניהלו מלחמת תעמולה כוזבת נגד מצרים משום שחתמה על הסכם קמפ דיוויד. בניגוד להם, אל-סאדאת היה מדינאי מציאותי, הוא מינף את הניצחון לתוכנית גדולה יותר, ואילולא האיומים של משטרי סדאם [חוסיין] בעיראק ואל-אסד בסוריה, היה יאסר ערפאת המנהיג הפלסטיני דאז מצטרף לשיחות קמפ-דיוויד, והמלחמה הזאת הייתה מניבה הסכם שלום סופי – [כל זאת] אילולא היו קושרים המשטרים בסוריה, עיראק ולוב קשר נגד מצרים, ואילולא בגידתם של הארגונים האסלאמיים שרצחו את אל-סאדאת, האיש ששחררם מן הכלוב שבו כלא אותם הנשיא המנוח גמאל עבד אל-נאצר.
מצרים ניצחה במלחמת אוקטובר, אולם למרבה הצער, הערבים הפסידו אותה כהזדמנות להפיק תועלת מניצחונם היחיד על ישראל. יש ביניהם מי שעד היום מנסים לסלף את ההיסטוריה של המלחמה ושל האירועים שהתרחשו אחריה, על מנת לכסות על תבוסותיהם ועל עמדותיהם הפוליטיות שהוכחו בהמשך ככושלות".
