כללי

חבר הפרלמנט המצרי הקופטי עימאד גאד:

הפרדת הדת מהמדינה – תנאי להשגת דמוקרטיה

 

ד"ר עימאד גאד, חבר הפרלמנט המצרי מטעם מפלגת המצרים החופשיים וסגן מנהל מרכז אל-אהראם למחקרים פוליטיים ואסטרטגיים, קופטי במוצאו' פרסם סדרת מאמרים ביומון המצרי אל-וטן בהם קרא להפרדת הדת מן המדינה, כתנאי להשגתן של דמוקרטיה וקדמה במצרים. לדבריו, החיבור בין דת ומדינה לאורך ההיסטוריה הוליד רק דיכוי ונבע תמיד משיקולים צרים של המשטרים שרצו בברכת אנשי הדת לצורך ביסוס משטריהם. הכותב הביא כדוגמה את "התקופה האפלה" של ימי הביניים באירופה, אז החיבור בין דת ומדינה הוביל להגבלת המחשבה, המדע והיצירתיות, לרצח מדענים ויוצרים ולשריפת ספרים. לטענתו, אירופה נחלצה מתקופה זו רק כאשר עמיה התקוממו והחליטו להפריד בין הדת לבין הפוליטיקה. רק אז החלה תקופת הרנסנס, ההתפתחות הדמוקרטית וזכויות האדם שגשגו. גאד הדגיש כי אף עם לא יממש את תקומתו ואת התפתחותו הדמוקרטית, אלא לאחר שיפריד בין הדת לבין הפוליטיקה.

 

בהתייחסו למצב במצרים טען גאד בנימה ביקורתית כי במקום שמצרים תתקדם לעבר הפרדת דת ומדינה וביסוס מדינה אזרחית היא הולכת לכיוון ההפוך ומבססת את עצמה כמדינה דתית. לדבריו, במצרים קיימים כיום סממנים של מדינה דתית, הקנאות הדתית והקיצוניות בולטות והמצרים עדים ל"מראות קדומים השייכים לימים עברו". הוא טען גם כי לאורך ההיסטוריה שליטיה של מצרים כגון גמאל עבד אל-נאצר, אנואר סאדאת וגמאל חוסני מובארכ עשו שימוש בדת לצורך ביסוס משטריהם ואפשרו לאסלאם הפוליטי להתקיים ולפעול במצרים. לדבריו, הדחת משטר האחים המוסלמים בראשות הנשיא לשעבר, מוחמד מורסי, הפיחה בקרב העם המצרי תקווה כי הנשיא החדש, עבד אל-פתאח  אל-סיסי, יפעל לכינון מדינה אזרחית מודרנית, אך תקווה זו נכזבה בינתיים, מאחר והקיצוניות הדתית ממשיכה לשמר את השפעתה במוסדות המדינה.[1]

 

עימאד גאד[2]

 

להלן תרגום קטעים מן המאמרים שלו בנושא:

 

"במצרים נגלים סממנים קדומים של מדינה דתית השייכים לימים עברו"

במאמר שפרסם בתאריך 20.6.16 כתב גאד: "מצרים הייתה עדה במהלך הימים הספורים מאז החל חודש רמדאן לכמה גילויים ששייכים לימים עברו ולעמים אחרים ולתרבויות אחרות, אשר מבוססות על מונוליטיות קשה בהקשר של דת, עדה ומחשבה. הקיצוניות והקנאות תופסות  מקום מרכזי בחברות הללו. בארצנו בוצעו פשיטות של אנשי [כוחות הביטחון הנאמנים] לשלטון על בתי הקפה שפועלים בימי הרמדאן. [כשהחלה] הקריאה לתפילת השחר רדפה המשטרה אחר אזרחים מצרים ברחובות קהיר העתיקה ואילצה אותם לבחור בין כניסה לתפילה במסגדים לבין שיבה לבתיהם... [כמו כן] ישנו רפיון יד ברור מצד מנגנוני הביטחון אל מול פשעי אלימות דתית ועדתית ומתקפות נגד כנסיות ומוסדותיהן. אלו הם סממנים של מדינה דתית, מראות קדומים השייכים לימים עברו שבהם ערבב השלטון בין הדת לפוליטיקה וכתוצאה מכך נגרם נזק כבד לשני התחומים הללו...

 

לאורך ההיסטוריה, השליט היה זקוק תמיד לאיש הדת שיברך את שלטונו ויאסור יציאה למרד נגדו. כך היה גם במצרים העתיקה בין הפרעונים לכוהני הדת, [אז], התייחסו אל הפרעונים כאל אלים. במקרה של הדתות המונותאיסטיות, היה חיבור בין דת לפוליטיקה בשלבים המוקדמים בהיסטוריה של היהדות. בנצרות המלכים השתמשו באפיפיורים של הכנסייה הקתולית לטובת האינטרסים [שלהם], ו[גם] באסלאם עשו האמירים והשליטים שימוש בדת.

 

החיבור בין דת לפוליטיקה נעשה משיקולים אינטרסנטיים מובהקים. השליטים נזקקו באופן תמידי לאנשי הדת שיברכו את שלטונם, יאסרו את המרד בהם ויספקו צידוקים דתיים לקבלת מרותו של השליט [על ידי העם]. שיא  החיבור בין דת לפוליטיקה היה באירופה בימי הביניים בין הכנסייה הקתולית לבין המלכים והמנהיגים. חיבור זה הביא לתקופות החשוכות [של ימי הביניים] ביבשת אירופה, שבהן המחשבה והמדע הוגבלו, היצירתיות נחשבה לפשע, מדענים ויוצרים נרצחו ונשרפו עם ספריהם שנחשבו לכפירה או לסטייה מן המסורת... אירופה נחלצה מתקופות אפלות אלה רק כאשר עמיה התקוממו נגד הקשר הזה והחליטו להפריד בין הדת לבין הפוליטיקה. בעקבות הלחץ הכבד שסבלו [עמים אלו] בשל השימוש בדת לצורכי הפוליטיקה על כל גווניה, הייתה התגובה העממית נגד הדת באופן כללי קשה: [קמו] תנועות אתאיסטיות, הדת הותקפה ואנשים עזבו אותה, והכל בגלל השימוש בדת לטובת השליטים בכל התחומים...

 

עמי אירופה התקוממו, הפרידו בין הדת לבין הפוליטיקה ודחקו את אנשי הדת אל תוך הכנסיות. אז החלה תקופת הרנסנס, החלה ההתפתחות הדמוקרטית וזכויות האדם שגשגו. אף מדינה ושום עם לא יממשו את תקומתם  ולא את התפתחותם הדמוקרטית, אלא לאחר ההפרדה בין הדת לבין הפוליטיקה, בין הקדושה האבסולוטית שהיא הדת, לבין [החוק] היחסי שנקבע על ידי בני האדם שהוא הפוליטיקה. ככלל, ההפרדה בין הדת לפוליטיקה נועדה לשמור על קדושתה וכבודה של הדת ועל יוקרתם של אנשי הדת ומונעת מהשליט להשתמש בדת כמסווה להצדקת העושק והתוקפנות נגד זכויות האדם. ההפרדה נועדה להשיב לדת את מעמדה בנפשותיהם של בני האדם ושל המאמינים בה מחד, [ומאידך] לסלול את דרכם של המשטרים הפוליטיים לעבר הדמוקרטיה שמהותה שלטון העם עצמו, בעצמו ולעצמו. היום יש בינינו מי שלא הפנימו את הלקח, הללו רוצים לנקוט את אותה הדרך [של אי הפרדה בין דת לפוליטיקה] ומצפים להגיע לתוצאות שונות..."[3]

 

לקנאות הדתית חלק מרכזי בהיסטוריה הפוליטית במצרים והיא בולטת מאוד גם כיום

במאמר נוסף שפורסם ב- 25.6.16 כתב גאד: "אחד ממאפייניה של מדינה דמוקרטית הוא היותה מדינה חילונית, קרי, מדינה המפרידה בין דת לבין פוליטיקה, המעניקה יחס שווה לכל הדתות, האמונות והדעות, ולא מבחינה בין אזרחיה על פי דתם, אמונתם או עדתם. תפקידה המרכזי [של המדינה הדמוקרטית] הוא להגן על האזרח ולספק לו את צרכיו ככל שניתן... אין למדינה זכות ואין זה מתפקידה להגדיר לאזרח קבוצה של דתות ואמונות שעליו לבחור אחת מהן ואין זה מתפקידה להעדיף דת אחת על פני אחרת או לרומם עדה אחת על פני אחרת.

 

בעקבות ניסיון מר ומלחמות שוחקות... החליטה אירופה להפריד בין דת לפוליטיקה והחלה להתנסות בדרך הדמוקרטיה וההתפתחות.

 

המצב אצלנו במצרים שונה לחלוטין. לאחר התקופה הסמי-ליברלית שהסתיימה בהפיכה ב-1952, התערבבה הדת בפוליטיקה, כשמשטר יולי [הכוונה למשטרו של גמאל עבד אל-נאצר שערך הפיכה צבאית בחודש יולי 1952] השתמש בדת בשירות הפוליטיקה. המצב במצרים החל להידרדר עם הגיעו של הנשיא המנוח אנואר סאדאת, שעלה בגורלו להחליף נשיא בעל כריזמה. הוא חיפש אחר משענת או בסיס [תמיכה] לשלטונו ולא מצא, וזאת בזמן שהארגונים הלאומיים ו[ארגוני] השמאל באוניברסיטאות המצריות פעלו נגדו. על כן החליט סאדאת לחבוש את כובע הדת ולהקים ארגונים אסלאמיים חמושים באוניברסיטאות המצריות כדי להכות בזרם הנאצריסטי ובזרם השמאלני... סאדאת הצליח לאסלם את המרחב הציבורי במצרים ותוך שנים מעטות עלה בידו גם לפלג את השורות במצרים. הוא הגדיר את עצמו כנשיא מאמין ואת מצרים כמדינת ההלכה והאמונה ותיאר את עצמו כנשיא מוסלמי של מדינה אסלאמית. [כתוצאה מכך], הארגונים האלימים נכנסו לפעולה והמשיכו את מעשי ההרג נגד הקופטים, בייחוד במצרים עילית. בסוף שנות השבעים מצרים הייתה על סף פיצוץ דתי וההתנקשות בסאדאת על ידי הארגונים שאותם הקים, מנעה [בעצם] פיצוץ [דתי] במצרים, או מלחמת אזרחים או סכסוכי דמים רחבי היקף.

 

[הנשיא לשעבר חוסני] מובארכ הגיע ושמר על המשוואה של סאדאת – הוא לא טיפח את הקיצוניות הדתית ולא נאבק בה, אלא רק [במה שנוגע] להרחקת גורמי האסלאם הפוליטי מחוגי השלטון... [מובארכ] הותיר את [הזירה] החברתית כמגרש המשחקים שלהם והעניק להם את השליטה בפעילות החינוכית ובחלק נכבד מהפעילות האזרחית... הוא לא פעל נגדם אלא כשהתקרבו לשלטון בניסיון למוטטו. הוא שיחק במשחק של חלוקת התפקידים עם תנועת האחים [המוסלמים]. הוא דאג לכך שהיא תהיה נוכחת בזירה הפוליטית, אישר הסכמים עימה וקידם אותה. הוא הציגה ככוח עריץ שמהווה את האלטרנטיבה היחידה לו ולשלטונו, ומכיוון שהיא כוח קיצוני ששונא את ישראל ואת המערב, הרי ששלטונו [של מובארכ], אוטוריטרי ודיקטטורי ככל שיהיה, נחשב טוב למערב, שכן החלופה הייתה ממשל של המדריך [הכללי של האח"ס] והתנועה [האח"ס]...

 

הקנאות [הדתית] רווחת בחברותינו והקיצוניות פושה בהן והלב צר מהכיל את השונה והאחר. [הקיצוניות הזו] שראינו את שיאה בשנת שלטון האח"ס, נעלמה מעט לאחר [מהפכת] ה-30 ביוני [הפלת שלטון מורסי] אך כיום [שוב ניתן להבחין ב]פעילות ניכרת שלה, באמצעות המוסדות הבירוקרטיים ומנגנוני הביטחון של המדינה. מה רבות הן ההוכחות לכך – החל בפשע נגד הגברת [הקשישה] ב[כפר] אל-כרם באל-מניא[4]... וכלה בקנוניה של גורמי הביטחון עם הסלפים בכפר אל-בידא באל-עאמריה [במחוז אלכנסדריה] שנועדה למנוע מקופטים לקיים את התפילה[5]. השאלה היא: האם יש מוצא מהמצב של הטירוף הדתי והשפל המוסרי [שבהם אנו שרויים]?..."[6]

 

עלינו לבחור בין ביסוס מדינה אזרחית מודרנית לבין פנייה למדינה דתית שתחסל את מצרים

במאמר שלישי בתאריך 27.6.2016 הוסיף גאד: "ארצנו נמצאת בשלב יוצא דופן בהיסטוריה שלה – היא נחלצה ממזימה גדולה שבמסגרתה העיקו המדריך הכללי ותנועתו [תנועת האח"ס] על ליבה של המדינה כשניסו לשנות את זהותה ולהפכה למדינה דתית. העם יצא [לרחובות] ב-30 ביוני [2013], הפיל את המדריך [הכללי] ואת תנועתו וסיכל מזימה גדולה נגד האזור כולו. הוא ציפה מהצבא הלאומי שלו – שגילם בתוכו את מה שהוא [העם] רוצה - לסייע לו בכך...

 

[לעם המצרי] היו תקוות גדולות שלאחר סילוקו של המדריך[הכללי] ותנועתו תיבנה מדינה אזרחית מודרנית - תקוות אלה גברו בעקבות הימשכות פשעי התנועה נגד המולדת והאזרח וגם לאחר שהנשיא עבד אל-פתאח אל-סיסי קיבל את מפתחות השלטון. העם התרשם ממנו לטובה לאחר שהוא הביא עימו שיח לאומי אזרחי המתמקד באזרחות ובשוויון. היו תקוות גדולות שהנשיא יניח את הלבנים הראשונות למדינה אזרחית, ושבשלב ראשון יעצור את פעולתם של הפירות הבאושים של סאדאת בכך שיפסיק את מדיניות האפליה העדתית והקיפוח החברתי, יפעל במרץ להקמת נציבות למניעת אפליה ולחקיקת חוק בניית הכנסיות, ייאבק בתקיפות נגד עבירות ו[התנהלות על בסיס] עדתי של חלק ניכר מהבירוקרטיה ומנגנוני הביטחון של המדינה ויטפל במרץ במערכת החינוך הכושלת... ציפינו עד לרגע זה לצעד כלשהו בכיוון של בניית מדינה מודרנית ולא ראינו אלא חזרה לדרכה של מדינת סאדאת הנתעבת. [לא נעשה] שום מאמץ לבניית מדינת חוק ומוסדות ואין חדש בנוגע לתפקידו של הפרלמנט...

 

[אדרבא] אנו מתקדמים בכיוון של ביסוס יסודות המדינה הדתית והראיה לכך היא התרבות המראות [שבהם חזינו ברמדאן השנה – [החל מ] מרדף של המשטרה אחר מי שהם שלדבריהם שוברים את צום הרמדאן באמצע היום, [עבור דרך] מתן האפשרות לסלפים לפעול בחופשיות במסגדים של משרד ההקדשים [וכלה ב]בלוני הניסוי שהפריחו כמה מאנשי [המשטר] בנוגע לפיוס עם תנועת הטרור[7] [הכוונה לאח"ס] ובהסתגלות הרָבה יותר ל[זרם] הווהאבי הסעודי.

 

[אנו ניצבים בפני] פרשת דרכים ויש לנו שתי אפשרויות – לפנות לכיוון מדינה דתית, וזוהי דרך שאין ממנה חזרה שתחסל כליל את מצרים כפי שאנו מכירים אותה, או לפעול להצבת הלבנים הראשונות [בדרך] למדינה אזרחית מודרנית המושתתת על מדע, חוק ומוסדיות. [אם כן] באיזו דרך צפויה ארצנו לפנות?..."[8]