המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
מרצה בכיר באל-אזהר: היהודי הוא מקור הרוע בעולם
21/2/2012

 

מרצה בכיר באל-אזהר: היהודי הוא מקור הרוע בעולם

 

ד"ר אסמאעיל עלי מוחמד, מרצה וראש המחלקה להטפה ולתרבות אסלאמית בפקולטה ליסודות הדת וההטפה באוניברסיטת אל-אזהר, פרסם באתר האחים המוסלמים של מצרים במהלך חודש אוקטובר 2010, סדרה של ששה מאמרים בהם הציג את אופיו של היהודי  ועמד על תפקידם של התנ"ך והתלמוד בעיצובו. המאמרים מכילים רעיונות וציטוטים שונים מהמקורות היהודיים, חלקם מסולפים, שנועדו להשחיר את דמותו של היהודי, בהם חזרה על עלילת הדם של דמשק, בדבר שימוש שעשו היהודים בדם נכרי להכנת מצות לפסח, אזכור הפרוטוקולים של זקני ציון ועוד. ד"ר מוחמד מרבה לצטט אמירות אנטישמיות מספרו של זכי שנודה, נוצרי קופטי, "החברה היהודית".

להלן תרגום חלקים ממאמריו:

התנהגות היהודים סוטה ונפשעת

במאמרו הראשון בסדרה התייחס ד"ר מחמד לאישיות היהודית וכתב: " ...בולטת לעין [העובדה] שהאישיות היהודית בכל מקום אינה נקייה מסטייה ושחיתות והיא טורחת בקביעות לבצע שחיתות עלי אדמות. זוהי אישיות שאינה מצליחה לחיות בדו קיום שוויוני וליצור קשרים טובים עם האנשים הבאים עמה במגע. לא מוגזם לומר שזוהי אישיות שהיא תמיד מקור לרוע ולפגיעה בכל החברות האנושיות, ... אישיות שאינה יכולה כלל וכלל לחיות בהרמונה עם חברה [כלשהי] מהחברות האנושיות.

 

ההיסטוריה, כיום ובעבר, היא עד נאמן לסטייה שיש באישיות זו. בראשית האסלאם חיו היהודים בחברה המוסלמית הראשונה, בהנהגתו של הטוב באנשים, הנביא מוחמד. הם נהנו מיחסו הטוב, אולם למרות זאת מייד התגלה אופיים המעוות. הם הפרו את הבריתות עם המוסלמים ובגדו בהם, הם עמדו בחזית הכופרים, סרו מדרכו של אללה ושליחו ופגעו במוסלמים. גירושם מאל-מדינה על ידי המוסלמים היה עונש מתאים לרמאותם ולבוגדנותם.

 

בעת החדשה ניצלו היהודים, בכל מקום שיכלו, את השפעתם הפיננסית, התקשורתית והארגונית, כדי להרוס את עמודי התווך של המידות התרומיות ולהפיץ הרס ושחיתות בעולם, דהיינו: פריצות, ריבית, מלחמות ועוד.

התחנה האחרונה שלהם [במסע זה] היתה גזילת פלסטין, גירוש תושביה, חורבן והרג בתוך כפריהם, עד אשר היהודים מחקו כל זכר לרוב הכפרים הערביים בפלסטין והרגו רבים מתושביה, כולל נשים וטף. וזאת בעזרת המערב שזמם ושאף להפטר מהנוכחות היהודית באירופה.

 

מה שעשו הכנופיות היהודיות בכפרים הערביים בפלסטין לפני הקמת המדינה היהודית, ומה שעשה לאחר מכן הצבא שהוקם מכנופיות פושעות אלה - מקום המדינה ועד היום - הוא טבח ברור שאי אפשר להתעלם ממנו. הספרים והחיבורים מלאים באלפי מסמכים מחפירים, שלא ניתן להפריכם, על התנהגותם הנפשעת והסוטה של היהודים. העולם התרגל לראות פשעים אלה בטלוויזיה ובאמצעי התקשורת האחרים, כולל בשידור חי.

 

היהודים [מעולם] לא כיבדו את ההסכם עם הערבים, שסטו מדרך הישר כשהכירו בהם ונכנסו למו"מ עמם... היהודים אינם מכבדים הסכמים, ואינם נותנים להם שום חשיבות, אלא אם הם סבורים שהדבר לטובתם.

 

יתירה מכך, היהודים מתרברבים בהתנהגותם הסוטה, הכוללת שפלות שחיתות, עוינות, רמאות, צביעות וגזענות, תוך התנשאות כוזבת ויהירות אווילית חסרת מעצורים ובלתי פוסקת, [תוך ניצול] ... כוחם החומרי, אותו הם שואבים מהתמיכה המערבית ומהרפיון מצדם של המוסלמים והערבים".[1]

 

השחיתות היהודית איננה מקרית או זמנית

לטענת ד"ר מוחמד, אישיותו של היהודי מבוססת על המורשת התרבותית היהודית ובכלל זה התנ"ך והתלמוד ולפיך היא אינה מקרית או ניתנת לשינוי. הוא כתב: "השאלה העולה מאליה היא מדוע האישיות היהודית מתאפיינת בהיותה סוטה וכה שונה מהאחרים? בקרב הפסיכולוגים ידוע, כי לאמונה הדתית ולמורשת הרעיונית התרבותית, שהאדם גדל על ברכיהן, יש השפעה גדולה וחשובה על עיצוב אישיותו והתנהגותו, ובפרט אם לרעיון ולתרבות אלה יש מאפיין של קדושה והערצה אצל הקבוצה אליה הוא משתייך. האמת היא שהתנהגותו ומעשיו של האדם משקפים את מה שבנפשו ובשכלו, דהיינו: מחשבות, תפישות ואמונות. שהרי לא ניתן להפריד בין התפישות של האדם ותרבותו לבין מעשיו והתנהגותו.

 

הסיבה העיקרית לסטייה באישיות היהודית לאורך ההיסטוריה, טמונה בבסיס הרעיוני, והתרבותי והדתי, העובר אצלם בירושה מדור לדור ומטביע את חותמו עליהם. ליסוד זה יש אופי של קדושה אצל היהודים. הם מצייתים למורשת תרבותית, דתית המקודשת אצלם ופועלים על פי הוראותיה. גם רבניהם משננים זאת להם.

 

...הסטייה האופפת את האישיות היהודית והשחיתות המתלווה להתנהגותה אינן מקריות או זמניות, ואינן קשורות למצבים, אנשים מסוימים, או לנסיבות זמניות. זו סטייה הנובעת מהשורשים הרעיוניים הטבועים בישות היהודית, בשכלה ובנפשה, המתבססת על מערכת הכרתית חזקה הזורמת בנפש היהודית, כפי שהדם זורם בעורקים. על מערכת זו  ניתן לומר בצדק שהיא התורמת העיקרית לעיצוב אישיותו ולהצדקת אופן התנהגותו לאורך השנים ובמצבים המשתנים.

 

התנ"ך והתלמוד נחשבים למקורות המקודשים העיקריים של ההגות היהודית. כל היהודים נסמכים עליהם [בקביעת] העקרונות, החוקים והמוסר, והם סבורים שמקורם שמימי. מי שבוחן את התנהגותם של היהודים בכל מקום בעולם, מגלה שהיא משקפת את המורשת הרעיונית, התרבותית והדתית הזו באופן מלא.

 

...המורשת התרבותית הדתית היהודית כוללת אמונות והוראות מיוחדות ליהודי, שמטרתן להפכו לאדם שאינו שווה [לאחרים] בקשריו עם האל, עם השליחים ועם שאר האנושות. רקע רעיוני זה נועד להטמיע בלב היהודי מגמות של רוע וסטייה תמידיים, כפי שהדבר אכן קורה, למרבה הצער.

 

[רקע רעיוני זה] הוא חומר דלק מסוכן ורוע שתלטני. אין לצפות שהיהודים יחזרו למוטב כל זמן שמורשת רעיונית קדושה זו היא הסמכות [ומקור] ההשראה שלהם. המילה האחרונה בכל העניינים שלהם, וכל זמן שהם שוקדים על עיצוב האישיות של הדורות הבאים בהתאם לתכניה ולמושגיה התועים והמושחתים.

 

כאשר האדם קורא את התנ"ך, את התלמוד, את התפיסות, הרעיונות והמחקרים שצמחו מהם, כמו הפרוטוקולים של זקני ציון, את פסקי ההלכה של הרבנים ודבריהם של ההוגים היהודים, הוא מוצא כי הם טומנים בחובם עוינות ברורה לכל האנושות ומעניקים לאישיות היהודית הצדקה להתנהגות סוטה ושונה...

 

[מקורות אלה] מעודדים אותם לקנאות, ליהירות מזויפת ולהתנשאות כוזבת נגד כל מי שאינו יהודי. מקורות רעיוניים אלה, המקודשים בעיניהם, נותנים להם השראה להיות צבועים, רמאים ואף בוגדים, וכן להתיר את דמם, את רכושם ונשותיהם של הלא יהודים ...".[2]

 

במאמר אחר הוסיף: "... היהודים מחשיבים עצמם לעם הנבחר של האל, תוך שהם מסתמכים על הכתוב בתנ"ך ובתלמוד... מנקודת מוצא זו של גזענות נתעבת ושל התנשאות מעל שאר האנושות, הם מחשיבים את דתם כשייכת להם בלבד. הם לא עושים נפשות ליהדות ולא מעוניינים שנוכרי יתגייר. לטענתם, היהדות היא הדת הנבחרת של האל ואין בנמצא מאן דהו, חוץ מהם, הראוי לכבוד זה של השתייכות לדת זו.

 

בשפת היהודים יש מינוח מיוחד עבור העמים האחרים והוא 'גוי', בעוד לעצמם הם קוראים 'עם'. עבורם, המונח 'גוי' הוא מושא לבוז ולעג. כשיהודי אומר 'גוי' על מישהו, כוונתו שהוא פראי, ברברי, טמא ושפל..".[3]

 

עוד כתב: "... היהודים סבורים שאין לאיש זכות בעולם פרט להם, שכל מה שקיים בעולם הוא רכוש שלהם ושהאל העניק להם את הזכות להשתמש ולהיות הבעלים המוחלטים של כל דבר, גם אם זה נכס של מישהו אחר. הם אינם נרתעים משימוש באמצעים הנתעבים ביותר או באמצעים השפלים ביותר כדי להשתלט על נכסים של אחרים. לדעתם, ספרי הקודש שלהם ובפרט התלמוד מתירים להם זאת ואפילו דוחפים אותם להשתלט על נכסי אחרים, לרמותם ולגזול את כספם בכזב, בעוול ובעוינות. נקודת המוצא שלהם היא שהם בדרגה שווה לכוח האלוהי ושהאל ברא אותם עליונים על כל הברואים...". [4]

  

היהודים משתמשים בדם נוכרי להכנת מצות לפסח

באחד ממאמריו התייחס ד"ר מחמד לעלית הדם של דמשק: "... המורשת [היהודית] מעודדת ומסיתה אותם באופן תמידי לחסל כל מי שאינו יהודי, ולהפיץ הרס וחורבן בעולם הלא יהודי ללא רחמים. בהתאם להוראות התנ"ך והתלמוד, רק לחיי היהודים יש קדושה. היהודי אינו נענש או ננזף אם הוא הורג או גוזל נוכרי. על-פי הוראות אלה פרט ליהודי, איש לא ראוי לכבוד ולחיים.

 

זכי שנודה כותב [בספרו "החברה היהודית"]:[5] 'עם הדם הנוזל בעורקי היהודים נוזלת גם ברבריות זוועתית מושרשת המחלחלת בישותם ובעומקי נשמתם. ברבריות זו ... בולטות ביותר מאז התהוותם והיא קשורה אליהם ... לאורך כל ההיסטוריה שלהם ובכל גילויי חייהם. תמיד שולטת בהם נטייה אלימה ומבעיתה לאכזריות בלתי שפויה ותאווה זדונית ובוערת להרוג, לרצוח, לתלות, לחנוק, לשרוף, לסקול, להתעלל, לענות, לקטוע אברים, לבצע השמדה המונית, להצית אש בערים ולהפיץ חורבן בכל מקום הנמצא בשליטתם. הם לא יודעים רחמים, שום רגש, דת, אמונה או מצפון אינם מרתיעים אותם מלעשות זאת, כאילו הם זאבים גוועים ברעב, כלבים מטורפים או חזירים מוכי שיגעון ... שאינם חדלים מלנעוץ את ניביהם וטפריהם בכל בעל חי הנקרה בדרכם. רק הדם, ומראה הגוויות ושרידי הגופות, המוטלים סביבם, יכולים להרוות את צימאונם'

 

רבני היהודים מתירים להרוג או לשחוט אנשים מסוימים, לזקק את דמם ולהשתמש בו להכנת מצות לאכילה בחג הפסח וחגים אחרים. אחד האירועים הידועים בעניין זה הוא רצח הכומר תומא ומשרתו אבראהים עמאר בבירות [כך במקור] בשנת 1840.[6]

 

המעורבים באירוע זה ובראשם הרבנים, שהורו לשחוט את שניהם ולזקק את דמם, הודו שהדבר נעשה ממניעים דתיים, ושהדם נלקח לאפיית המצות...וכך שוב אנו מגלים את התפקיד המסוכן שמשחקים המקורות הרעיוניים של היהודים המספקים להם את היסודות לסטייה התנהגותית..".[7]

 

פתרון בוגדנותם של היהודים הוא ב"קטיעת לבבות אלה"

בשני מאמרים עוקבים התייחס ד"ר מחמד לבוגדנותם של היהודים: "המורשת הרעיונית הדתית היהודית אינה סבורה שהיהודי חייב לכבד ברית או התחייבות כלשהי שקיבלו על עצמם או שערכו עם נכרי כלשהו.  אנו רואים שהאישיות היהודית בדרך כלל אינה חדלה מלרמות ולבגוד במשא ומתן שלה עם אחרים. כאשר יש ליהודי הזדמנות להתנער מהתחייבויותיו לנכרי הוא עושה זאת מייד...תכונות אלה מושרשות  באופיים, זורמות כדם בעורקיהם ושולטות בליבותיהם. לא ניתן להשתחרר מהן בלא קטיעת לבבות אלה".[8]

 

"...זכי שנודה אומר: 'הצביעות והרמאות הן התכונות הבולטות ביותר של היהודים. הם מעמידים פנים של נאמנים וישרים כדי להסתיר את רמאותם ובוגדנותם ... הם קרבים אל בעלי השררה עם חיוכיהם החיוורים כדי להשיג את מטרותיהם, ולאחר מכן הם זוממים נגדם ואפילו נגד האל. הם מחניפים לו בתלונות ובבכי וכאשר הוא נענה להם, הם מורדים וכופרים בו, מתרחקים ממנו, עובדים אלוהים אחרים'...".[9]

 

המאבק המוסלמי ביהודים צריך להתבסס על הכרת האויב

במאמרו האחרון בסדרה קרא ד"ר מחמד להכיר את האויב היהודי, כדי שניתן יהיה לנצח במאבק נגדו, ואלה הם דבריו: "עד מתי ימשיכו עובדות אלה להיות נעלמות מעיני העולם באמצעות כלי ההטעיה של התקשורת היהודית? על העולם כולו להכיר את האמת על האישיות היהודית, אופייה הנתעב והיסוד הדתי שלה, כדי לעמוד על עוינותה כלפי האנושות, וכדי לנקוט באמצעים הדרושים כדי להגן מפני הרוע שלה.

 

אנחנו המוסלמים ראויים לעשות זאת יותר מכל אחד אחר. התוכנית שלנו למלחמה ולמאבק באויב חייבת לעבור, אם לא להתחיל, בהכרתו ובהכרת מרכיבי אישיותו והדברים המשפיעים על עיצובו.

 

הגיע העת לתת לעניין זה כר נרחב יותר של התעניינות, לימוד ופרסום כדי שנוכל לעמוד מול האויב היהודי ביעילות עם מודעות והכרה לגבי מה שצריך לדעת כדי להכריע את תוצאת המאבק עמו לטובתנו".[10]



[5] זכי שנודה הוא מצרי קופטי מחבר הספר "החברה היהודית", העוסק בהיסטוריה הפוליטית, דתית, חברתית וגיאוגרפית של העם היהודי מאז היווצרותו.

[6] מדובר בעלילת הדם של דמשק (1840) המשמשת מוקד להסתה אנטישמית בעולם הערבי והמוסלמי. על דברי שר ההגנה הסורי לשעבר, מוצטפא טלאס, אודות ספרו 'המצה של ציון', העוסק בעלילה זו, ר' דו"ח ממרי