על מסעה של משלחת חברי איגודים מקצועיים מירדן לעיראק, סוריה ולבנון
כמה עשרות ממנהיגי האיגודים המקצועיים בירדן ערכו מסע בן שמונה ימים לעיראק, סוריה, ולבנון תחת הכותרת "מסע האחדות הערבית". אליהם הצטרף ראש משרד היומון הלונדוני בשפה הערבית, "אל-קדס אל-ערבי" בירדן, בסאם אל-בדארין, שדיווח על המסע בסדרת כתבות בעיתונו.[1]
האיגודים המקצועיים בירדן נשלטים על ידי התנועות האסלאמית והפאן-ערבית וחבריהן ביקשו לעודד במסעם את התקווה לאחדות ערבית. ואולם, נכונה להם אכזבה. שש פעמים במשך המסע ביקשו לעבור את הגבול בין מדינה ערבית אחת לרעותה מבלי שדרכוניהם יוחתמו ובכל פעם – למרות שדרישתם נענתה בחיוב – הוחתמו הדרכונים.
יו"ר 'הועדה לתמיכה בעיראק' בהתאחדות המהנדסים הערביים, ריאד אבו הזים, סיכם את המסע באומרו שכעת הוא מבין מדוע לא קמה אחדות ערבית ורמז שלא ניתן להגשימה עם מנהיגים מן הסוג עמו נפגשה המשלחת.
המסע לעיראק
"...כאשר ירדו חברי המשלחת מן האוטובוס [בגבול עיראק], נשא יו"ר איגוד עורכי הדין, סאלח אל-ערמוטי, נאום אמיץ בפני הציבור ובפני [מצלמות] ערוץ הטלוויזיה העיראקי ותבע מן ההנהגה העיראקית לנקוט בצעד היסטורי ולהתיר למשלחת לעבור ללא בדיקות [בטחוניות] וללא החתמת [דרכונים]. חברי האיגודים המקצועיים העיראקיים קבלו יוזמה זו בברכה ובדיבורים קלאסיים על אמונתה של בגדאד באחדות הערבית. ואולם..., משלחת הסולידאריות והאחדות המתינה שעתיים וחצי, כל הדרכונים נאספו, ולא ניתנו להם שום הקלות בהליכים...
למחרת, ראו חברי המשלחת את הטלוויזיה העיראקית מדווחת על האירוע באופן הבא: 'הלשכות המקצועיות והעממיות [בעיראק] קבלו את פניה של משלחת האחדות הערבית שיצאה לדרכה מירדן האחות. המשלחת הירדנית השמיעה קריאות ברכה למנהיג האדיר, סדאם חוסיין'. עם כל הכבוד לתקשורת העיראקית, קריאות שכאלה לא נשמעו... בנוסף, המשלחת הירדנית קראה למחרת [בעיתונות העיראקית] הצהרות שלוו בתמונות של חבריה ששיבחו את העמדה הפאן-ערבית העיראקית, הצהרות שלא נאמרו כלל.
ביומה השלישי בבגדאד, נאמר למשלחת שאישיות בכירה תיפגש עמה מבלי שננקב בשמה. השערות רבות הועלו בנוגע לזהותה של אותה אישיות והיתה תקווה שמשלחת האחדות תזכה בפגישה עם הנשיא סדאם באופן אישי; ואולם, כל הציפיות נמוגו כשהתברר שהאישיות היא מספר שתיים בשלטון, טה יאסין רמדאן.
יחסי עיראק איראן
רמדאן הופיע באולם גדול מבלי שילחץ את ידי חברי המשלחת הירדנית או ייפגש עם ראשיה... יו"ר איגוד רופאי השיניים הירדנים לשעבר, ד"ר אסחאק אל-ח'ירי, שאל מהן הסיבות המונעות ברית אסטרטגית בין עיראק, איראן, וסוריה. בנקודה זו, הגיב רמדאן בצורה אמוציונלית ודרש מהכל להפסיק להפיץ אשליות באומרו שהשאיפות החמדניות הפרסיות בנוגע למולדת הערבית אינן פחותות מאלה הציוניות. לדבריו, ההיסטוריה מוכיחה שהפרסים התנגדו תמיד לזכויות הערביות והיו בני ברית של הציונים נגד הערבים. ניסיונות רבים לתיקון היחסים [העיראקים-איראנים] הוכשלו על ידי איראן משום שהיא רוחשת רע לעיראק ולערבים.
בשפה היסטורית, הוסיף רמדאן, איראן לא היתה מעולם עם הערבים ואסור לנו ללכת שולל רק משום שהיא משמיעה את הסיסמא 'השטן הגדול' [הכוונה לארה"ב]. בשפה עיראקית עממית הוא אמר: 'מה עם אפגניסטן? האם היא לא מוסלמית?! האם חיים בה הינדים?! כולכם יודעים את העמדה שלה [של איראן] ביחס לאפגניסטן. היא היתה המדינה הראשונה לפתוח בה שגרירות למרות הימצאותו של השטן הגדול [שם]. היא השתתפה בועידת ברלין בחסות האמריקאים. היא אומרת שהיא אינה מתערבת במצב הפנימי [באפגניסטן] אבל היא תומכת בברית הצפונית.'
רמדאן העלה גם תמיהות על כך שאיראן שומרת את המטוסים העיראקים לאחר שהסכימה לקבלם במהלך מלחמת המפרץ [מחשש שיושמדו על ידי חיל האוויר האמריקאי] כפיקדון... הוא דיבר על הכיבוש האיראני של שלושת האיים הערביים וציין ש'סגן הנשיא העיראקי ביקר באיראן ערב התוקפנות [האמריקאית] של 1991 והם אמרו לו שהם לא יתערבו במלחמה ויעשו מה שנבקש מהם. ואולם, כאשר נפתחה התוקפנות, הכל ראו כיצד הם התערבו וכיצד הנזק שגרמו היה גרוע מן הנזק של הכוחות האמריקאים.
למרות זאת, אנו ממשיכים איתם ובנינו תוכנית ביקורים [הדדיים] ותוכנית עבודה. אמרנו להם שאנו רוצים לפתוח דף חדש, אבל ההיסטוריה, אחי, לא חוזרת לאחור. הם אומרים שהם ישחררו את פלסטין אבל זוהי רמייה; הם אומרים שהם נייטראלים בכל הנוגע לסוגיה שלנו, וגם זו רמייה.... שאיפותיהם החמדניות של הפרסים במולדת הערבית אינן פחותות מאלה של הציונים, ולמרות זאת אנו אומרים שאיראן היא שכנתנו ואנו מכבדים אותה. עלינו לנהוג באופן מדעי ולא להכביר בדיבורים על ברית בין סוריה, עיראק ואיראן. אם הם נאמנים, מדוע אינם משיבים את האיים הערביים? לאור כל זאת, כיצד ניתן לצפות מהם שהם ילחמו יחד עמנו...?'
העימות עם ארה"ב
בנוגע לעימות עם האמריקאים, הציג רמדאן שיקול פשוט ביותר. לדבריו, 'בגדאד תילחם באמצעות עמה ובאמצעות הסולידאריות של הרחוב הערבי אתה. האמון שלנו בעמנו רב כיום מזה שהיה בעימות הקודם ובכל העימות הקודמים, משום שמאז 1991 אנו מכשירים ומאמנים את העיראקים להגן על עצמם, כאילו המלחמה עומדת לפרוץ היום. המודעות של העיראקים לנושא הזה מצוינת. הלקח שלמדנו מאל-קאדסיה [הכוונה למלחמת עיראק-איראן] הוא שעלינו לחשוש יותר מהקרב בו אנו מנצחים מאשר מזה בו אנו מפסידים, משום שכאשר אנו מפסידים, אנו חושבים על נקמה, וכאשר אנו מנצחים, אנו נכנסים לשאננות. זוהי המשוואה עם אויבינו. על העמים להפיק תועלת מן התבוסות הקשות... עיראק היתה מצויה על המפה 5,000 שנה לפני שהאנושות שמעה על אמריקה. אף אחד לא מכיר את האמריקאים משום שאחרים הם שגילו את אמריקה מלכתחילה [כך במקור]...
הכלכלה האמריקאית נתונה בסדרה מתמשכת של תבוסות, שהיורו האירופאי מרוויח מהן במירוץ עם הדולר.ההנהגה העיראקית שמה לב לכך והיא מנסה לנצל זאת. הניצחון יהיה בודאות לצדו של העם המתאמן לקראת העימות מזה רבע מאה לערך. לולא הכשרתם של העיראקים, הם לא היו נענים לאתגרים של מעשי התוקפנות של 1991, 1994, ו-1998, שלא לדבר על המצור, שאם הוא היה מוטל על כל ארץ אחרת, היא כבר היתה נגמרת...
אני מחסידי פעולתם של ההמונים ואינני בוטח באף אחד אחר. למרות שאני שבע רצון מכל מסעות התמיכה בעיראק, אם אתם שואלים אותי אז אני משיב: 'לא'; פעולתם של ההמונים בנושא שלנו אינה מתקרבת כלל לרמה הנדרשת. בעת שיתרחש האירוע [התקיפה האמריקאית], על ההמונים להישאר בכיכרות ולקרוע לגזרים כל מה שנקלע בדרכם. מה שקורה כעת הוא שכמה מפגינים יוצאים [לרחובות הערים הערביות], המשטרה מדכאת אותם והם פוחדים להיכנס לכלא לארבעה או חמישה ימים. אם תתרחש התוקפנות, אנו סבורים שהפעולה צריכה להתעלות ועל ההמונים לפוצץ את המוסדות האמריקאים והציוניים, ובעיקר בכמה זירות (כוונתו למדינות הנורמליזציה)...
לכל שלב יש פעילות מתאימה. לעתים מספיק להוציא גילוי דעת או הצהרה רשמית ולעתים יש לקיים תהלוכה או הפגנה. ואולם, לעתים צריך לעשות משהו החורג מכך, משום שהאויב של האומה אינו מייחס כל חשיבות לעם הערבי בשל הניסיון של 1991. אם תתחדש התוקפנות, על האויבים להבין שמצב חדש נוצר ברחוב הערבי...
אם תהיה תוקפנות, אסור לנו להגביל את ההמונים שלנו [לסוגי המחאה] שהיו ב-1991. בבוקרו של היום הרביעי לתוקפנות של 1998, זעמו ההמונים באחת הזירות הראשיות [קרי, אחת ממדינות ערב] ומנהיג אותה זירה התקשר לנשיא ארה"ב ודרש ממנו להפסיק את התוקפנות משום שהמשטר עומד ליפול. הוא לא עשה זאת כדי להגן על עיראק, אלא מתוך חשש לנפילת משטרו.
במידה ותהיה תוקפנות נגד עיראק, על ההנהגות והמוסדות העממיים הערביים לגרום למשטרים לחוש שהאינטרס שלהם לשרוד נתון בסכנה. במקרה שכזה, השליטים צריכים לחוש שההמונים יסלקו אותם. בזירות רבות אין צורך בנשק, משום שההמונים מסוגלים לשנות את מאזני הכוחות ויש לנו הוכחות לכך משנות הארבעים...
מארגני ההפגנות אינם צריכים להוציא אדם מביתו ולדרוש ממנו למות למען הסוגיה הפאן-ערבית; עליהם לעבוד איתו צעד אחר צעד כדי שהוא יהיה מוכן נפשית לעימות ולמוות, כדי שאם יהיה מצב קשה הוא יצא לרחוב מבלי לראות מולו לא את השוטר ולא אף אחד אחר. זוהי המשמעות של ההתגייסות... הקרבות העתידיים רבים ועלינו להכין את ההמונים לעימותים הקשים, משום שאויבינו רבים, מעמדם רם, כוחם עיוור ויש להם עליונות. אסור שיהיה מצב שברגעים המכריעים התגובה תהיה רק באמצעות הבעת סולידאריות ופרסום גילויי דעת מבלי שתגיע לשלב של מוות למען סוגיותיה של האומה.
...כמה [בעולם הערבי] מדברים על כך שההנהגה העיראקית מסכנת בצורה בלתי אחראית את הישגיו של האזרח העיראקי כאילו הם שהביאו להישגיהם של העיראקים. יש מי שמציעים לנו לגלות גמישות ואפילו שנתלבש ונאכל כמו אמריקאים. ראש ממשלה של מדינה [ערבית] אחות יעץ לנו לציית. אנו תומכים בגמישות וטוענים שמנהיג אמיתי הוא זה החוסך מעמו את בוגדנותו של האויב; ואולם, הגמישות הנדרשת מאתנו היא כזו המכלה את מה שנשאר מן האנרגיה של האומה ומובילה לכניעה ולכפיפות. זוהי בושה שעיראק אינה מוכנה לשאת אותה על הכתפיים'...
בטרם יצאה המשלחת לגבול סוריה, היא קיימה שביתת שבת מול מטה האו"ם בבגדאד ונציגים מטעמה נפגשו עם בכיר במשרד, לקול מחאות חבריהם שנשארו בחוץ תחת השמש הקופחת ולאחר שכולם שתו מהתה של האו"ם, חוץ מאל-ערמוטי שהחליט להחרים את האירוח הבינלאומי לו זכו השובתים.
אל-בדארין סיפר כי חברי המשלחת נתקלו בבעיה בעת ששהו בעיראק – הקושי למצוא משקאות קלים: "לפני כמה שבועות, אסר הנשיא סדאם חוסיין שתיית אלכוהול בבתי המלון שהיו המקום היחיד שניתן היה לשתות בו אלכוהול. כמו כן סגר הנשיא את בתי הממכר לאלכוהול בבגדאד. למרות שאלכוהול ממילא אינו מעניין את חברי המשלחת, שמרביתם משתייכים לזרם האסלאמי, היה צורך במשקה כלשהו. לרוע מזלם של האסלאמיסטים וחברי האיגודים המקצועיים, המשקה הפופולארי ביותר היה פפסי ומוצריו: קולה, 7 אפ, ומיץ תפוזים.
בנקודה זו נוצר צורך ברור ב'פסק הלכה' שיתיר לחברי האיגודים המקצועיים, שהכריזו בעמאן שהם מחרימים את הסחורות והמוצרים האמריקאים [לשתות פפסי]. מי שהעניק את פסק ההלכה היה האיש היחיד שלא ניתן לבוא אליו בטענות בכל הנוגע ל[מאבק] בנורמליזציה ולחרם על הסחורות האמריקאיות, עלי אבו סכר, ראש 'ועדת האיגודים המקצועיים למאבק בנורמליזציה', ויריבה המושבע של הממשלה הירדנית.
מרבית חברי המשלחת שרצו במשקה שיסייע להם בעיכול, פנו לאבו אל-סכר כדי שיתן להם אישור לשתות משקאות תוססים עיראקיים הנושאים אותו שם כמו המשקאות האמריקאים, למרות שאין להם אותו טעם. אבו אל-סכר, אישר לכולם לשתות קולה עיראקית, והיה הראשון ששתה, לאחר שקבע שהמוצר מיוצר על ידי חברה עיראקית טהורה שאינה משלמת מכספיה לבעל הזיכיון האמריקאי וממילא אינה מקיימת עמו כל מגע, בשל הסנקציות והמצור... אבו סכר ציין גם שהספרה "7" על הבקבוק העיראקי שונה מזו על הבקבוק הזר, משום שעל העיראקי היא כתובה בערבית ובשאר העולם, באנגלית.
סיכום המסע לעיראק
אל-בדארין כותב: "במהלך הנסיעה מבגדאד לנקודת הגבול הסורי... עסקו הכל בניתוח השלב הראשון של המסע. הבעת'יסטים בקרב חברי המשלחת שיבחו את נאומו של סגן נשיא עיראק שתקף בחריפות את איראן. לעומת זאת אחרים, כמו ראש 'הועדה למאבק בנורמליזציה', עלי אבו אל-סכר, היו סבורים שרמדאן לא היה דיפלומטי מספיק והיה יכול להימנע מלפתוח סכסוך פרסי-ערבי, או במלים אחרות, שיעי-סוני, בשלב זה.
בשעה שאחדים מתחו ביקורת על רמדאן ואחרים שיבחו אותו, במרחק שמיעה מאנשי התקשורת העיראקיים [שליוו את האוטובוס], הזכיר אחד המשתתפים לחבריו שהם עדיין מצויים על אדמת עיראק וכי יש להסתפק בהבעת תודה לעיראקים על האירוח במקום לנתח את הרטוריקה הפוליטית שלהם. הכל הבינו כי הכוונה היא שמוטב לחכות עד אחרי היציאה מגבולות עיראק בעיקר אם מתכוונים למתוח ביקורת..."
המסע לסוריה
בעת שחצתה את הגבול מעיראק לסוריה, התקבלה המשלחת על ידי ד"ר יחיא בכור, שהגיע לשם כך מדמשק. גם כאן ביקשו ראשי המשלחת מהקצינים הסוריים לאפשר מעבר ללא אישורים, חותמות ודרכונים. תשובתו של ד"ר בכור היתה ש"סוריה היא מדינתם של כל הערבים והערבי אינו נדרש בה לאישור או לדרכון. סוריה היא המדינה היחידה אליה נכנס הערבי באמצעות תעודת הזהות שלו... אך סיים בכור את נאומו, וקציני הביטחון שעמדו לידו בקשו ממארגני המסע בקול רם לאסוף את הדרכונים...
אל-ערמוטי אמר על כך: 'חי אללה, מה שקורה, אחים, הינו אסור. אינטלקטואל ערבי אינו יכול לבקר במדינה ערבית לבדו מחשש ממה שיקרה לו בגבול'. אל-ערמוטי נשבע שמרבית המשלחות בהן הוא נוטל חלק ושנוסעות לסוריה ולמדינות אחרות כוללות אנשים המשתתפים בהן כדי לזכות בהגנתה של המשלחת, משום שהם מפחדים ממנגנוני הביטחון.
כמה מחברי המשלחת האסלאמיסטים ומאנשי התקשורת שמחו מאוד על החותמת הסורית שהוטבעה בדרכונם, כולם אמרו שהם לא הזיקו מעולם לסוריה, אבל הם אינם יודעים מה צופן להם הגורל אילו ניסו לנסוע לבדם. ישנם סיפורים רבים על צעירים שנכנסו לגבולות סוריה לפני שנים ארוכות ולא שבו. חלקם נאסרו בעבר והם עודם בכלא ולגבי אחרים, סוריה אינה מודה כי ביקרו [בה מעולם]...
בסוריה, נפגשו חברי המשלחת עם סגן מושל מחוז קונייטרה, נדים מיזרא, שלדברי אל-בדארין, "הכניס שינויים לפתגם העממי המפורסם 'נטרפתי ביום בו נטרף השור הלבן'."
פתגם זה מבוסס על סיפור מקובץ המשלים הערבי הקדום, "קלילה ודימנא" לפיו אריה פגש שלושה שוורים, אחד לבן, שני שחור ושלישי אדום. האריה חשש להתעמת עם שלושת השוורים בבת אחת, ולכן פנה אל השחור ואל האדום ואמר להם שהלבן בולט ביער, מסכן אותם, ולכן מוטב שיאפשרו לו לטרוף אותו. השניים הסכימו. אחר כך, טרף האריה באותה דרך את השור השחור, ולבסוף כאשר בא לטרוף את השור האדום, אמר השור: 'נאכלתי ביום בו נאכל השור הלבן'. פתגם זה משמש בימים אלה את תומכי עיראק בטענתם כי אם העולם הערבי יאפשר לארה"ב להפיל את משטרו של סדאם חוסיין, שאר המשטרים הערביים יופלו אחריו.
אל-בדארין כותב כי "על פי גרסתו של מירזא, חיית הטרף שאכלה את השוורים בסיפור המוכר לכולם, היתה צבוע ולא אריה [אריה בערבית – "אסד", כשמו של שליט סוריה], בניגוד לגרסא המוכרת שעברה מסב לבן... היתה זו התנהגות נבונה מצדו של מירזא שחסך מעצמו את כל המשמעיות הפוליטיות שעלולות היו לפגוע בעתידו המקצועי.
מירזא עורר מורת רוח בקרב המשלחת הירדנית כאשר אמר שלבנון וירדן הן שתי כנפיה של סוריה, התבטאות המרגיזה תמיד את מוסדות השלטון בירדן...
כמה מחברי המשלחת ביקשו להתקרב לגבול המפריד את קונייטרה מן הגולן הכבוש. הכל התקבצו בנקודת הגבול הקרובה וראו את המכוניות והמשאיות הישראליות בצד השני של הגבול. אחד המשתתפים הציע לעקוב אחרי מכונית צבאית ישראלית, לאסוף אבנים ולתקוף אותה באופן סמלי. בנקודה זו הופתעו הכל מכך שהסורים דרשו מן המשלחת לעלות מייד על האוטובוסים.
פגישה עם בכיר סורי
המשלחת נפגשה עם סגן מזכ"ל מפלגת הבעת' השלטת בסוריה, עבדאללה אל-אחמר, שנשא בפניה נאום ארוך במיוחד. "ראש המשלחת, ד"ר השאם אל-ע'ראביה, חטף תנומות רבות בעת שישב על הבימה לצד אל-אחמר. רבים ראו בכך סימן לשעמום הרב שיש בנאומים הארוכים... ואחד המשתתפים תאר את נאומו של אל-אחמר כדברי מורה לתלמידים בבית ספר יסודי...
בעת שאל-ערמוטי דיבר, קטע אותו אל-אחמר כמה פעמים משום שחש שאל-ערמוטי מתעלם מן העובדות בנוגע לעמדה הסורית. אל-אחמר התעצבן פעמיים. בפעם הראשונה, כאשר אל-ערמוטי ביקש ממנו להציג עמדה סורית ברורה בנוגע למצב עם עיראק משום שסוריה מאוימת בדיוק כמו עיראק. אל-אחמר השיב: 'האם לא שמעת ממני עד כה עמדה ברורה?!' הפעם השניה היתה כאשר אל-ערמוטי תבע ממנו להעניק חירויות כלליות בסוריה ולשחרר את האסירים הפוליטיים. בנקודה זו התעצבן אל-אחמר ואמר שהוא לא בא כדי לשמוע הרצאות. הוא רמז שהוא מעדיף שלא להיכנס לסוגיות פנימיות ופנה לחברי המשלחת האחרים באומרו: 'למי מכם יש שאלה ולא הרצאה?'..."
אל-בדארין תאר את תוכן הפגישה: "אל-אחמר הציג בפגישתו עמנו תיאוריה מעניינת בנוגע לעמים בהעדיפו את העמים הצייתניים. הוא אמר שבעמים הערביים יש רוח אינדיבידואלית שאיננו מבחינים בה בעמים החיים האחרים, שנותרו צייתניים באופן שאפשר למשטריהם לעבוד ולהגיע להישגים. בנוגע לחירויות הוא אמר: 'לחירויות יש תנאי אובייקטיבי והוא שהחברות הערביות שלנו צריכות להשתחרר מן הקולוניאליסט ומן ההגמוניה האידיאולוגית. יש לאזן בין חירות הפרט לבין חירות החברה. החירות בה מאמינה סוריה היא זו המשרתת את האינטרס הציבורי...'
לדבריו, 'אין עתיד לקיום הישראלי באדמה הערבית, אבל אם אנו מדברים על הזכות ההיסטורית הערבית בפלסטין, אנו נתקלים בקהילייה הבינלאומית ובהחלטותיה וזו הבעיה. ישראל רוצה כעת מלחמה קלאסית משום שהיא ערוכה לה לחלוטין בניגוד לנו הערבים. היא מנסה לגרור אותנו למלחמה קונבנציונלית שבה היא צפויה לנצח ומקווה שאנו נכריז עליה מלחמה. מה תהיה התוצאה אם נרוץ אחרי הסיסמאות האלה? תבוסה נוספת, ללא ספק... המלחמה שלנו היא מלחמה של כל העם הערבי. ההתנגדות והחרם הם מרכיבים חשובים ומשפיעים, שהרי לא יעלה על הדעת שישראל תגיב על מות קדושים בפצצה גרעינית..."
המסע ללבנון
בלבנון, נפגשה המשלחת עם הנשיא, אמיל לחוד ועם מזכ"ל חזבאללה, חסן נאסרללה. אל-בדארין אינו מרחיב בנוגע לתוכן השיחות, רק כותב שהשיח' נאסרללה תקף בחריפות את עיראק תוך שהוא מגן על איראן וקבע כי "חזבאללה אינה מעונינת לשחרר את חוות שבעא הכבושות." אנשי הבטחון של נאסרללה מנעו מארבעה עיתונאים עיראקיים שהצטרפו למשלחת בבגדאד מלהיכנס לפגישה.
רשמיו של אל-בדארין מן המסע ללבנון היו כדלקמן:
"במסעדה בעיירה הנוצרית, זחלה, אמר חבר איגוד הקבלנים, זהיר אל-כסיח, שמי שלא טעם מהלבנה של זחלה לא אכל לבנה מימיו. המסעדה היתה ממוקמת בתוך יער... והסתובבו בקרבתה יפיפיות לבנוניות בלבושן הקל. המראה הזה גרם לעיתונאי, חסין אל-עמוש, להתעלם מנוכחותם של האסלאמיסטים לצדו בשולחן באומרו שהוא חש שהוא בגן עדן. לדבריו, סימני גן העדן הם המים, הפירות, הפנים היפות, שחורות העין, והאוכל הטעים. כל הסימנים האלה מצויים סביבי. השיח' האשם ח'ריסאת, חבר איגוד המהנדסים, מחה על ההשוואה אבל גם הוא נאלץ להודות לבסוף שבמראה שסביבו יש קסם רב.
...באווירה זו, חרגו האסלאמיסטים מן הכללים המקובלים. מרביתם הגינבו מבטים על הלבנוניות שעברו לידם והחליפו התלחשויות... חבר איגוד המהנדסים, עצאם אל-סעדי חשף את הסוד הלבנוני באומרו שהלבנוניות מרבות לאכול פירות נקיים מהורמונים ולכן יש להן תמיד גזרה נאה והן ניחנות בתווי יופי שאינם קיימים בארצנו, ירדן...
כאשר אל-ערמוטי רצה לשבח את האוכל הלבנוני בפני משלחת של האחים [המוסלמים] מביירות, הוא אמר למיקרופון שטעמו המשובח של האוכל הלבנוני לא מנע מחברי המשלחת מללקות בשלשול והוסיף שהוא מתפלל לאללה שכל הציונים והישראלים מקרב אויבי האומה ילקו בשלשול כדי שיתייבשו וכך האומה הערבית תפטר מהם..."
