עורכת עיתון ירדני: הערבים רוצים דמוקרטיה כמו בקנדה, אך לא עושים דבר לשינוי מצבם
על רקע העניין הרב שעורר מינויו של שר הגנה ממוצא הודי סיקי בקנדה בתקשורת הערבית, טענה ג'ומאנה ר'נימאת עורכת היומון הירדני אל-ר'ד, כי הדבר נובע מהכמיהה הערבית לדמוקרטיה אמיתית בארצותיהם אשר מעולם לא הפנימו את עקרונות הדמוקרטיה ואינן נותנות אמון באחר, אלא משמרות את הסקטוריאליות העדתית, השבטית ואף המשפחתית בחברותיהן. לדברי ר'נימאת, כאשר האזרח הערבי עומד מול הקלפי הוא פוסל במוחו את הבכיר ואת הפוליטיקאי שעליו הוא חולם ובוחר בסופו של דבר במועמד של העדה, השבט או המשפחה, דבר שהופך אותו עצמו לשותף ליצירת מציאות השונה מזו שהוא כמהּ אליה. וכך, כל שנותר לאזרח הערבי, הוא להמשיך לחלום על מודל דמוקרטי נוסח קנדה.
ג'מאנה ר'נימאת[1]
להלן תרגום קטעים מן המאמר[2]:
"מינויו של שר הגנה קנדי חדש עורר התפעלות ערבית רבה, לא בגלל עצם האקט הדמוקרטי, אלא בגלל שמדובר במינוי של אדם ממוצא הודי למשרה רגישה. הדבר משקף, כנראה, שאיפה ערבית סמויה להתנער מכל גילויי הפירוד וחילוקי הדעות [בקרבם] וכמיהה [ערבית] לאזרחות אשר אינה מאבדת את תוקפה [גם] כאשר מתגלעים בה - כפי שאכן קורה [בעולם הערבי]- חילוקי דעות והבדלים.
לדמוקרטיה יש עקרונות שאנו לא בקיאים בהם. כיום קיבלנו דוגמא [לעיקרון כזה] מקנדה, שמינתה כשר הגנה את הרג'יט סג'אן, שנולד וגדל בהודו לפני שקיבל את האזרחות הקנדית [ולמרות זאת] קיבל תפקיד רגיש [זה]. הקנדים אינם מטילים ספק בנאמנותו, אינם דנים במוצאו ואינם מזהירים מפני שיתופו בסודות החשובים ביותר של המדינה. זהו הגורם הדמוקרטי שחשנו בהעדרו [אצלנו] ואלו הם המנהגים שהצטערנו על העדרם במרוצת הזמן.
בקנדה התגלמות האזרחות והנאמנות היא שירות המדינה, בהתעלם מהמוצא ומהגזע [של האזרחים]. לשום גורם [במדינה] אין יתרון על גורם אחר, אלא ע"פ מידת תרומתו לבניית הארץ. היום, כשאנו מסתכלים על כל מדינה ערבית בפני עצמה, אנו מוצאים שמה שדומיננטי בשיח בה הוא הסכסוך ואי [קבלת] חילוקי הדעות [בין מרכיבי החברה] ודחיית האחר במקום חיים בדו קיום עמו. אנו חברות שהפוליטיקאים שיסעו אותן לגזרים, עד שהפכו את המדינות לזירות של כאוס, הגם שיש שכבה בחברה שעדיין עושה מאמצים, שלא עלו יפה עד כה, לאחד את השורות ולהחזיר את האחדות הלאומית.
היכן אפוא הבעיה? האם היא נעוצה בחברות [הערביות עצמן] או במשטרים ובפוליטיקאים?
כולם שותפים למצב הקשה אליו הגיעו החברות הערביות, שכן החברות הללו לא היו מודעות מספיק למפגש עם [תופעת] הפוליטיקאים התרים אחר רווחים אישיים ו[לצורך] לצאת נגדה. המציאות שאותה יצרו בעלי האינטרסים והמשטרים במשך עשרות שנים, באמצעות הרחקת הדמוקרטיה האמיתית, תרמה לכך...
העדר פעילות פוליטית ממשית, ביטול זכויות האדם וחולשת מערכת החקיקה, [תחומים] אשר [אמורים] להקנות לפרט תחושה של ביטחון ושייכות, וחמור מזה, הבטחות השווא להקים משטרים אזרחיים במדינות ערב - כל אלו דחפו את הפרט לחפש לעצמו חסות, בין אם במסגרת העדה, הגזע או אפילו השבט או במקום אחר. כך חולקו החברות לקבוצות קטנות ביותר, באופן שהשפיע בסופו של דבר על רעיון האזרחות אשר אינו מתממש אלא בהתקיים שני תנאים: הזכויות והחובות.
המצב שלנו, הערבים, מצער מאוד ומה שגרוע מכל הוא שבטווח הנראה לעין לא נראה שיש סיכוי שמדינות ערב, כולן יחד, ייחלצו מן המשבר שלהן. שכן, המצב בהן כיום הוא טוב מאוד אך ורק כדי לשמש כר פורה לקיצוניות על שלל צורותיה, ונראה שעומדות בפניהן שנים קשות רבות. כך נותר חלום היציבות ובניית מדינות דמוקרטיות בגדר חלום במוחו של האזרח, הלוקה אף הוא בסכיזופרניה בהתנהגותו, שכן בעוד שהרעיון של ראש ממשלה צעיר (קנדי) קוסם לו, הצעירים אצלנו מודרים ונעדרים [מן הזירה הפוליטית]. לפיכך, כאשר האזרח הזה עומד ליד הקלפי הוא פוסל במוחו את הבכיר ואת הפוליטיקאי שעליו הוא חולם [באמת] ונוטה לצד המועמד של העדה, השבט או המשפחה דבר שהופך אותו עצמו לשותף ליצירת מציאות שונה מזו שעליה הוא חולם. זה, אם מוציאים מכלל אפשרות התערבויות כאלו ואחרות בתכולת הקלפי...
עיניו של האזרח הערבי ימשיכו להבריק מתוך כמיהה למודל הקנדי הצעיר ומתוך תשוקה ליישמו בעולמנו [הערבי] ולעולם הוא לא יפסיק להתלונן בפני אחרים על אובדן ההזדמנויות. זאת, בעוד שהסיבה האמיתית [למציאות זו] היא היעדר אמות מידה של צדק ושוויון הזדמנויות, המותיר מרחק רב ביותר בין החלום הערבי לבין המציאות [הערבית]."
