אמהות פלסטיניות שלחו את בניהן לפיגועי התאבדות

בעת האחרונה זכו שתי אמהות פלסטיניות ששכלו כמה מבניהן - מקצתם  נהרגו בפיגועי התאבדות – לכינוי  "ח'נסא של פלסטין".[1] אל-ח'נסא בנת עמר הייתה משוררת מן התקופה הטרום אסלאמית שנודעה כ"אם השהידים". זאת משום שעל פי מסורות אסלאמיות, כאשר מת בעלה בקרב נגד המוסלמים היא התאבלה עליו. ואולם כאשר ארבעת בניה מתו בקרב אל-קאדיסיה לאחר שהיא כבר התאסלמה, היא לא התאבלה עליהם, אלא הודתה לאללה אשר כיבד אותה במותם.

הפרסומים בנושא זה בעת האחרונה שיבחו את המפגעים ותיארו כיצד עודדו האמהות את בניהן לעשות פיגועי התאבדות.

אם פלסטינית: "מוכנה להקריב כל בניי למען ההתנגדות"

הסופר והעיתונאי הפלסטיני, עאדל אבו האשם, החי בסעודיה פרסם מאמר באתר האינטרנט www.amin.org שכותרתו: "אום נדאל פרחאת: ח'נסאא פלסטין" ובו תאר כיצד הפכה מרים פרחאת, אשר שכלה שלושה בנים – רואד, מחמד ונדאל, שפעלו בשורות גדודי אל-קסאם – לח'נסאא הפלסטינית.

"האישה הזאת היא אסכולה שלמה באמונתה, בצניעותה, בסבלנותה, בעמידתה האיתנה ובעוז רוחה. היא מופת לאומה כולה. עמדה זקופה בכל הצניעות וקראה לג'יהאד. היא קראה לאימהות, לעם הפלסטיני ולכל המוסלמים.   

יש רבות כמוה בפלסטין שלנו האהובה. אום נדאל פרחאת הניעה את בנה בחשכת הליל  להפוך את גופו ללפיד המאיר את הדרך לשחרור פלסטין. זו האם הפלסטינית. תמיד היא הרגילה אותנו שהיא מפעל [לייצור] גברים.

כאשר אתה שומע אותה  נדמה לך... שרגש האימהות נלקח מליבה ובמקומו ניטעה אהבת ההתנגדות והמולדת. כיצד ביקשה מבנה לתת למבוקשי צבא הכיבוש מקלט בביתה, אף שידעה כי עקב כך היא עלולה לאבד את ששת ילדיה!? כיצד הניעה את בנה מחמד להתחרות כדי לזכות בכבוד להתנגד לצבא הכיבוש וציוותה עליו בקור רוח למות כשהיד?!

אום נדאל פרחאת לא נעצבה כאשר נתבשרה על מות בנה רואד, אלא אמרה בקור רוח כי היא מוכנה להקריב את כל בניה למען ההתנגדות: 'בני רואד חתר תמיד לג'יהאד ולהתנגדות. השבח לאל, אני מקבלת את הבשורה בכל הגאווה. אמנם הפרידה מבן היא קשה ובפרט שהוא בן זקונים ואהוב עליי, אולם אין יקר יותר מאללה. הוא הצטרף מגיל צעיר ל [גדודי עז אל-דין] אל- קסאם'...

מרים פרחאת הקריבה את בניה לאל. היא אמרה להם באחד הימים: 'מחמד, נדאל, מואמן, וסאם ורואד, מטמאים את אדמתכם ואתם צופים. אני רוצה [לראות] אתכם מנצחים או מתים'. הם נענו לקריאה מייד משום שהם מאמינים בקוראן ודבקים בסונה של הנביא...

אין זה מוזר שאישה כזאת מייחלת שאללה יאפשר לכל ילדיה למסור את נפשם ולאהוב את מסירת הנפש... [היא אמרה:] 'מי שאוהב את אללה ואת המולדת אינו מתרשל ומקריב את בניו. אם שאוהבת את בנה מבקשת בשבילו ישועה בעולם הזה ובעולם הבא, מניעה אותו לג'יהאד ואינה נעצבת כאשר הוא זוכה בו. היא אינה מאפשרת לאויבים לשמוח לאידו של עמנו [ולראות את] דמעותיה על מסכי הטלוויזיה'.

מחמד נפרד מאמו והיא ידעה כי הוא בדרכו למסור את נפשו. ללא דמעות אמרה אום נדאל: 'אילו ידעתי כיצד משמיעים יללות שמחה כאשר נתבשרתי שבני מסר את נפשו, הייתי עושה זאת'. היא זכתה לכבוד כאשר עמדה מול הנער שלה כשהוא קורא את צוואתו בקלטת וידיאו ששידרו אמצעי התקשורת.[2]  היא נשקה לו וציוותה עליו להזכיר את האל ולבטוח בו, ולהתמקד בפעולה, משום שהניצחון הוא שלו ושל לוחמי הג'יהאד".

כאשר בנה מסר את נפשו היא יללה משמחה

עוד כתב אבו האשם: "אום נדאל נשארה ערה כל הלילה והתפללה לאלוהים שהפעולה תצליח. היא עקבה אחר מהדורות החדשות עד ששודרה הידיעה שהפעולה הצליחה. היא הודתה לאל ומיהרה לבשר לילדיה כי הפעולה הצליחה. היא לא קיבלה תנחומים על מות בנה אלא פתחה ביללות שמחה, חילקה ממתקים ופתחה את ביתה לקבל את פני המברכים על מסירת הנפש והצלחת הפעולה.

אום נידאל נזכרה בימים שקדמו למסירת נפשו של בנה מחמד: 'גן העדן ניצב לנגד עיניו. הוא שמח משום שקבע מועד למסור את נפשו. כמה ימים לפני כן לא רצה ללכת לשום מקום ואמר לי כי הוא לא יכול לעשות דבר, אלא לחכות [לרגע] שבו ימסור את נפשו. ציוויתי עליו להתפלל עוד ולקרוא בקוראן כדי שאללה יצליח את דרכו'..."[3]

במסיבת עיתונאים שארגן הג'יהאד האסלאמי ב-28 בספטמבר 2005 בסוכת אבלים ברפיח השתתפה אישה נוספת שזכתה לכינוי "ח'נסאא של פלסטין"[4].