אש"ף מאמץ את החלטת החלוקה מ-1947

מאז חתימת 'הסכם ויי', החלה ההנהגה הפלסטינית לפעול לחיזוק מעמדה של החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם, היא 'החלטת החלוקה' משנת 1947. במהלך חמשת החודשים שחלפו, הפכה החלטה 181 מתביעה שולית שהוצגה בפורומים מקומיים בשטחי הרשות הפלסטינית למוקד הפעילות הדיפלומטית הפלסטינית באו"ם וברחבי העולם.

MEMRI שדיווח לראשונה על מגמה זו[1], חושף את תוכנית הפעולה בה נוקטת הרשות הפלסטינית בזירה הבינלאומית במטרה להביא ליישומה של  'החלטת החלוקה' משנת 1947. התוכנית הוצגה על ידי השר הפלסטיני לשיתוף פעולה בינלאומי וחבר צוות המשא ומתן הפלסטיני, נביל שעת', במסיבת עיתונאים בעזה.

לדברי שעת', בסיוריו בעולם חוזר ערפאת ומציין שהפלסטינים מבססים את תביעתם לעצמאות על 'החלטת החלוקה': "במהלך הסיור שערך במרבית מדינות העולם, דיבר הנשיא על הזכות למדינה פלסטינית, זכות הנשענת על החלטה 181 לשנת 1947 ולא על החלטות ועידת מדריד  והסכמי אוסלו..."[2]

שעת' חשף את תוכנית הפעולה הדיפלומטית של הרשות הפלסטינית. על פי תוכנית זו, מנסה הרשות להחליף את הסכם אוסלו, הנשען על החלטת מועצת הבטחון 242, כמקור סמכות לתהליך המדיני בהחלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם. באמצעות מהלך זה, גם תומר המסגרת הבילטרלית למשא ומתן במסגרת המולטילטרלית של האו"ם, העדיפה מבחינת אש"ף.

אש"ף פועל להחלת "מודל נאמיביה" - עליו הרבה ערפאת לדבר בעבר כמודל הרצוי לפלסטינים - במסגרת גבולות החלטת החלוקה. על פי תביעה זו, יועברו לידי האו"ם באופן זמני כל האדמות שישראל כבשה מעבר לגבולות 'החלטת החלוקה', מאז 1947 ואילך ובכלל זה ירושלים כולה - המזרחית והמערבית. אז, ייקבע גורלן הסופי של אדמות אלה באמצעות משאל עם שיערוך האו"ם בקרב הפלסטינים: "פעולה בינלאומית תתבצע ב'מועצת האפוטרופסות הבינלאומית'[3] במסגרת ביצוע החלטות העצרת הכללית של האו"ם [ובהן] החלטה 181, שזכתה לאישור מחודש בהסכמת ארה"ב מדי שנה בין השנים 1947 ו1974-, המועד בו התקבל אש"ף לראשונה לאו"ם כנציג העם הפלסטיני...[4]  "במידה וההחלטה תיושם", הוסיף שעת', " כל האדמה הפלסטינית שישראל כובשת, מעבר לגבולות החלטת החלוקה, יועברו לאו"ם, כולל ירושלים כולה, המזרחית והמערבית, והאו"ם יפעל כפי שפעל בנאמיביה, ויערוך משאל בעניין האדמות האלה בקרב העם הפלסטיני." [5] בהזדמנות אחרת, שעת' הוסיף שדרום אפריקה הביעה נכונות לסייע לאש"ף בייעוץ משפטי, במטרה לסייע לו ליישם את 'מודל-נאמיביה'.[6]

על רקע תוכנית זו, דחה שעת' את טענתו של כתב היומון אל-קדס, כי החלטה 181 מסוכנת לפלסטינים משום שהיא קובעת את בינאומה של ירושלים. שעת' קבע כי לאור התוכנית שהציג "אין לנו עניין לערער את הלגיטימיות של החלטה 181 כרגע."[7] שעת' קבע שהפלסטינים שואפים לנהל את המשא ומתן על גורל האדמות שמעבר לגבולות החלוקה בכלל, וירושלים בפרט, עם האו"ם ולא עם ישראל. לכן מסכימה ההנהגה הפלסטינית לקבל את בינאומה של ירושלים כשלב זמני עד להעברתה לידיים פלסטיניות: "מן ההכרח [קודם כל] לעקור  את ירושלים מן הציפורניים הישראליות... אם ננהל משא ומתן בנוגע להסדר הקבע עם האו"ם [במקום עם ישראל], הדבר יסייע במידה רבה להגיע לפתרון שלא ייכפה על ידי הכיבוש הישראלי"[8]