המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
עיתונאי סעודי בכיר: לכל מדינה ערבית הזכות לכונן קשרים עם ישראל. קטר עשתה זאת ב-1996
18/8/2020

העיתונאי הסעודי הבכיר עבד אל-רחמן אל-ראשד: לכל מדינה ערבית הזכות לכונן קשרים עם ישראל; קטר שתוקפת את ההסכם קיימה קשרים עם ישראל כבר ב-1996 ואף אירחה את שמעון פרס כשהדבר שירת את צרכיה הפוליטיים

 

העיתונאי הסעודי הבכיר, עבד אל-רחמן אל-ראשד, ששימש בעבר כעורכו של היומון הסעודי אל-שרק אל-אוסט וכמנכ"ל ערוץ אל-ערביה, פרסם ב-15.8.20 מאמר בו תמך בהסכם הנורמליזציה בין איחוד האמירויות לישראל ובזכותה של כל מדינה ערבית לכונן יחסים עם ישראל. לדבריו, כשם שאף גורם או מדינה ערבית אינו יכול לכפות על הפלסטינים החלטות הקשורות לסוגיה הפלסטינית ולענייניהם, כך גם הפלסטינים והערבים אינם יכולים להחליט אם מדינה ערבית אחרת תכונן יחסים עם ישראל אם לאו, כיוון שזהו עניין ריבוני הנוגע לאינטרסים העליונים של כל מדינה ולנסיבותיה הייחודיות. אל-ראשד דחה את הביקורת של קטר, תורכיה והפלסטינים על ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות וטען כי ביקורת זו אינה קשורה כלל להסכם עצמו אלא לסכסוכים פנימיים בין מדינות ערביות שונות. הוא אף האשים את קטר בצביעות, בציינו כי היא קיימה קשרים עם ישראל כבר ב-1996, אפשרה לפתוח נספחות ישראלית בשטחה ואף ארחה את שמעון פרס, כאשר הדבר שירת את צרכיה הפוליטיים. על הפלסטינים אמר כי במקום להפיק תועלת מהתקדמות העולם הערבי לכינון יחסים עם ישראל, הם בוחרים לצפות במתרחש מן הצד ומפסידים מכך.

 

עבד אל-רחמן אל-ראשד[1]


 

 להלן תרגום קטעים ממאמרו של ראשד:

 

"בעולם יש 193 מדינות המהוות [יחד] את הקהילה הבינ"ל באו"ם, מהן 163 מדינות שמכירות בישראל. מספיק לקרוא את המספרים הללו כדי להבין שמה שקרה שלשום [קרי, ההכרזה על הסכם נורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות] איננו עניין חמור, למרות כל [הביקורת] הנשמעת על כך. היחסים בין איחוד האמירויות לישראל באו 27 שנים לאחר הסכם אוסלו, 40 שנה אחרי הגעתו של סעד מורתדא, השגריר המצרי הראשון לתל אביב, ו-24 שנים לאחר מינוי ה[נציג] הישראלי הראשון בקטר והנפת הדגל הישראלי על מבנה הנספחות [הישראלית] בדוחה.


ההיסטוריה של היחסים בין הערבים [לישראל] בתחומי הדיפלומטיה, המסחר והספורט משגשגת ולא פסקה עד עכשיו. לפיכך, קמפיין הביקורת והמתקפה מצד קטר וכמה בכירים ברשות הפלסטינית [נגד ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות] משקף [בעצם] את הסכסוכים הפנימיים בין מדינות ערב, ואין לו כל קשר לצעד הדיפלומטי [שנקטה איחוד האמירויות] עם ישראל.

 

יחד עם זאת, יש להבהיר שני היבטים חשובים שאנו מרבים לשכוח כל אימת שנושא היחסים עם ישראל עולה. ההיבט  הראשון: לאף גורם ערבי, אדם או מדינה, אין זכות להכתיב לפלסטינים כיצד לנהוג עם העניין שלהם וכיצד לנהל את ענייניהם עם ישראל, שכן אלה הם עניינים [שההחלטה לגביהם] שייכת לעם הפלסטיני בלבד, באמצעות הרשות הלגיטימית שלהם ברמאללה. הם מי שיקבעו אם הם רוצים להחליט עם הישראלים על מדינה, על שתי מדינות, או שלא תהיה מדינה. אפילו לגבי הפרטים הגדולים, רק לפלסטינים שמורה הזכות להחליט על מדינה [שתכלול] את ירושלים או לא, אם תהיה שיבה של הפליטים או לא, על מלחמה או שלום. הפטרונות הערבית על ההחלטה הפלסטינית הסתיימה לפני חצי מאה, על פי החלטה של הליגה הערבית. ההחלטה על פלסטין שייכת לפלסטינים, ולא לקטרים, לסורים, לאיראנים או לסעודים.

 

ההיבט השני הוא שלכל מדינה ערבית שמורה אותה זכות לנהל את יחסיה הבינלאומיים, ובכלל זה גם את יחסיה עם ישראל. זהו עניין ריבוני עליו מחליטה כל מדינה בהתאם לאינטרסים שלה, ולא לפי מה שרוצים הפלסטינים או הערבים האחרים. לכל מדינה ערבית יש את הנסיבות הייחודיות שלה. כאשר הנשיא הסודאני, עבד אל-פתאח אל-בורהאן, נשאל מדוע הוא מקיים קשרים עם ישראל לאחר הדחת משטר אל-בשיר, הוא אמר שאלה האינטרסים העליונים של סודאן. גם לאיחוד האמירויות יש את האינטרסים העליונים שלה לנוכח משברים אזוריים חמורים שיש היום.

 

מדוע קטר פתחה בשלב מוקדם את דלתותיה בפני ישראל בשנת 1996, קיבלה את פניו של שמעון פרס בדוחה ופתחה נספחות מסחרית [ישראלית בשטחה]? הדבר נעשה שלושה חודשים לאחר ההפיכה שביצע חמד בן ח'ליפה נגד אביו ועלייתו לשלטון. הסיבה ברורה, הוא רצה לחזק את מעמדו בשלטון. במסגרת אסטרטגית גדולה יותר גם הנשיא המנוח אנואר אל-סאדאת החליט שהאינטרס העליון של מצרים, הוא [כינון] הסכם שלום ויחסים עם ישראל.

 

הערבים כבר התגברו על שלב קיום הקשרים עם ישראל והדבר כבר לא גורם הלם, אלא הוא נחשב לסיפור ישן ומשעמם. הישראלים כבר נחתו בכל שדות התעופה של בירות ערב, התקבלו בהם באופן רשמי כדיפלומטים, ספורטאים, אנשי ביטחון או עיתונאים. מי שהפסיד במשך כל השנים הללו הם הפלסטינים. הדברים נעשים בשמם והם לא מפיקים מכך רווח: אין החזרה של אדמות, לא הכרה במדינה [הפלסטינית] ואין שירותים או עזרה לתושבים. זוהי הבחירה של הרשות הפלסטינית, היא מסתפקת בצפייה בחדשות מן הצד ובמתן תגובה שלילית עליהן. היות שהרש"פ לא יכולה למנוע את ההתפתחויות הללו, היא יכולה [לפחות] להפיק מהן תועלת ולהשיג התקדמות בכל תחום שמשרת את העניין שלה או את צרכי התושבים שלה. 

 

יחד עם זאת, באמת שמצער אותנו לראות בכירים פלסטינים שמרשים לעצמם להיות כדור במגרש הסכסוך של קטר או תורכיה שבועטות בהם לעבר הגורמים האחרים [שעימם הן מסוכסכות]. ההפסדים הפלסטינים מעולם לא פסקו, בשל אי ההתמודדות שלהם עם המציאות והסירוב שלהם להבין את הנסיבות של מדינות ערב שמקיימות קשרים עם ישראל, אשר עשויים להיות להם [לפלסטינים] לעזר רב."[2]

 



[2] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 15.8.2020