המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
על שמחת אמהות ה"שהידים"
5/12/2001

על שמחת אמהות ה"שהידים"

 

הדבקות הדתית שמביעים המחבלים המתאבדים לפני יציאתם לפעולתם, השאיפה למסירת הנפש שמביעים אפילו ילדים פלסטינים ומחוות השמחה שמפגינות משפחות ההרוגים עם היוודע דבר מותם חושפות את מעמדה של תפישת ה'שהאדה' – מות הקדושים – באידיאולוגיה הפלסטינית והשפעתה הממשית על ההתרחשויות האלימות. 

 

בעיתונות הפלסטינית חוזרים ונשנים התיאורים אודות המעמד הדתי הרם שבו זוכה 'השהיד' - החלל שבחר למות מות קדושים "למען אללה". המופתי הראשי של כוחות המשטרה ברשות הפלסטינית, שיח' עבד אל-סלאם אבו שח'ידם, למשל, פירט בשנת 1999 - עוד הרבה לפני פרוץ העימותים הנוכחיים - את התגמולים שלהם זוכה ה'שהיד' על פי המסורת האסלאמית: משעה שניגרת טיפת דמו הראשונה הוא אינו חש את כאבי הפציעה ונסלח לו על כל מעשיו, הוא רואה את מושבו בגן העדן, הוא ניצל מחיבוטי הקבר, נחסכת ממנו חרדת יום הדין, הוא נושא [שבעים נשים] מקרב שחורות העין [יפות התואר], הוא משמש מליץ יושר עבור שבעים מקרוביו, הוא זוכה לכתר הכבוד שאבן החן שבו טובה יותר מן העולם הזה ומכל אשר בו.[1] למותר לציין כי עם פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא התרבו התיאורים בדבר מעלות 'השהאדה' המתפרסמים בכלי התקשורת הפלסטינית; הלווית ה'שהיד' מתוארת כ"תהלוכת חתונה"[2] ומדווח על "אלפי מברכים"[3] המגיעים לביתו כאשר מתברר שמסר את נפשו.

 

האסלאם מעלה על נס את השאיפה לזכות ב'שהאדה'. שבוע לפני פיגוע ההתאבדות בדולפינריום בתל אביב, התייחס לעניין המופתי של הרש"פ, שיח' עכרמה צברי, בדרשת יום השישי שנשא במסגד אל-אקצא: "המוסלמי אוהב את המוות ואת השהאדה, כפי שאתם [היהודים] אוהבים את החיים. קיים הבדל אדיר בין מי שאוהב את העולם הבא למי שאוהב את העולם הזה. המוסלמי האוהב את המוות [ומבקש] לזכות בשהאדה, אינו נבהל או נתקף פחד מן הדיכוי של הגאוותנים או מנשקם של שופכי הדמים."[4] השיח' עבד אל-חלים עיאש מירושלים הסביר כי "ל'שהיד' דרגה גבוהה וערך גבוה באסלאם, הן בעולם הזה והן בעולם הבא. השאיפה למות קדושים היא דבר רצוי באסלאם, אך לא כל נפש מסוגלת לכך, שכן מי ששואף למות מות קדושים חייב להיות בעל דרגה גבוהה של אמונה, דבקות דתית, עיקשות ונאמנות למטרות דתיות ולאומיות נשגבות." [5]

 

בהיסטוריה האסלאמית קיימות דוגמאות רבות המצביעות על קבלת מות הקדושים בשמחה. השיח' שאכר אל-נתשה מירושלים הזכיר למשל את המקרה של המשוררת אל-ח'נסא אשר לפני שהתאסלמה בכתה על מות אחיה עד שאבדה את ראייתה. לאחר שהתאסלמה, כאשר נודע לה על מות ארבעת בניה בקרב אל-קאדסיה, היא שמחה והודתה לאללה על הכבוד שנפל בחלקה בעולם הזה ובעולם הבא. [6] השיח' עכרמה צברי הזכיר בדרשתו את הדרך המאופקת שבה הורה הנביא לקבל את מות הקדושים. לדבריו, "לפני שהצבא [המוסלמי] חזר לאל-מדינה הנביא הלך לבית ג'עפר [בן אבי טלאב] וביקש מאישתו לרחוץ את ילדיה, להלבישם מלבושים נקיים ולהיטיב [את הופעתם]. אחר כך הנביא החל ללטף את ראשיהם [של הילדים] ולנשקם תוך שהוא בוכה ואז אשתו של ג'עפר הבינה שבעלה מת מות קדושים והנביא החל לנחמה ואמר [למוסלמים]: 'הביאו אוכל לבית משפחת ג'עפר וכך יהיה מה שיעסיק אותם'. ומכאן הנוהג ההלכתי שהכנת האוכל [לכבוד] המת לא נעשית על ידי משפחת המת אלא על ידי קרוביו או משפחות אחרות."[7]

 

השפעת התפישה הדתית של ה'שהאדה' ניכרת היטב בדברים המיוחסים בעיתונות הפלסטינית ל'שהידים' ולבני משפחותיהם. בצוואה שהשאיר אחריו סעיד אל-חותרי המחבל שהתאבד בדולפינריום בתל אביב, באה לידי ביטוי האמונה בגמול הרב הטמון ב'שהאדה': "אין דבר גדול יותר ממסירת הנפש על אדמת פלסטין, למען אללה. פצחי בקריאות שמחה אמי, חלקו ממתקים אבי ואחיי, לבנכם ממתינה חתונה עם שחורות העין בשמים..." [8] אמו של מחמד אל-משהראוי בן הארבע עשרה מספרת על בנה שנהרג בעימותים: "הוא ביקש את מות הקדושים וזכה בו... הוא תמיד אמר שימות כ'שהיד' וביקש ממני שלא אבכה עליו ולא אצטער משום שהוא ילך לגן העדן."[9] אביו של הילד מחמד מחמוד חלס בן השלוש עשרה שנהרג בעימותים סיפר כי בנו "כל הזמן דיבר על ה'שהאדה' וה'שהידים' ונהג לדבר עם חבריו על מעלות ה'שהאדה' ועל מקומם [המכובד] של ה'שהידים' אצל ריבונם..."[10] אחותו של מחמד לטפי מסאד שנהרג ארבעים יום לאחר אחיו מחמוד הסבירה כי דמעותיה הן "דמעות כעס על הרוצח [שהרג את אחיה] ולא דמעות עצב, משום שאין מצטערים על ה'שהיד'."[11]

 

האמונה כי ה'שהיד' זוכה לחיי נצח בקרבת אלוהיו בהתאם לדברי הקוראן: "אל תחשבו את אלה אשר מתו למען אללה כמתים אלא כחיים, המתקיימים אצל אלוהיהם"[12] וכי בגן העדן צפויה לו חתונה עם 'שחורות העין' מסבירה במידה מסוימת את גילויי השמחה שמביעים קרובי משפחתו של ה'שהיד' עם קבלת הבשורה על מותו. תופעה זו עוררה במערב טענות לפיהן האם הפלסטינית שמחה כאשר בנה נהרג ואלצה את הפלסטינים להסביר את המנהג לקבל את בשורת המוות בצהלות שמחה ובחלוקת דברי מתיקה.

 

השיח' עבד אל-חלים עיאש הסביר: "משפחת ה'שהיד', ובמיוחד אמו, מצטערת, כואבת ואף בוכה... [שהרי] המוות הוא מוות, אולם משום שהמת הוא 'שהיד' העניין שונה במידה מסוימת. ה'שהיד' הבטיח לעצמו את גן העדן ואולי גם לבני משפחתו, שכן על פי המסורת  השהיד מליץ יושר על שבעים איש מבני משפחתו כלומר, המת הזה איננו כשאר המתים. אולם עניין זה לא נוגע לצד האנושי של הסוגייה שהרי הצער הוא צער. מחוות השמחה שנלוות להלוויות השהידים לא מבטאות בכנות את המצב הנפשי של הורי ה'שהיד' ובמיוחד אמו. המוות מעורר תמיד כאב ועצב ויתכן שגילויי השמחה הללו הם ביטוי לקבלת גזירתו של אללה."[13]

 

במאמר של חסן אבו טואחינה על "דמעות הצער וצהלות השמחה" מסביר המחבר כיצד האם הבוכה וצוהלת צהלות שמחה בו זמנית מחברת את שני הניגודים הרגשיים: "אינתיפאדת אל-אקצא היא מאבק שבו מתמזגים פן גשמי ופן מוסרי. מבחינה גשמית כאשר בן, אח או בעל מת מות קדושים זולגות דמעות בשל [כאב] הפרידה. מבחינה מוסרית האמונה היא שאדם שמת מות קדושים הוא [למעשה] חי המתקיים אצל ריבונו. ולכן הדמעות הן בשל הפרידה וצהלות השמחה הן בשל הגמול [לו זוכה השהיד]."[14]

 

אמם של האחים הלאל ובלאל מהכפר יעבד שנהרגו באותו היום מתארת היטב כיצד האמונה הדתית עוזרת לה להתגבר על הכאב האמיתי של המוות: "במשך היום כאשר אני נמצאת בחברת אחרים אני מנסה לשכוח ולהרגיע את עצמי. אני מאזינה לקוראן ומודה לאללה ומבקשת רחמים על ילדי במיוחד כשאני שומעת שה'שהידים' [מקומם] בגן העדן. אני מבקשת מאללה שיסלח להם ואומרת את פסוקי הקוראן שאני יודעת בעל פה. אולם כאשר אני לבדי אפילו רגעים ספורים אני חייה עמם ומדמיינת את כל תנועותיהם... אז אני מרגישה בכאב שסוחט אותי."[15] אם אחרת שבנה נהרג מתארת את תחושותיה בעת קבלת הבשורה: "חשתי עצב ומועקה כבדים, אולם מה שצינן את האש בלבי ומה שהפחית את כאבי הוא שבני מת כ'שהיד'. ה'שהיד' אינו נענש אצל אללה ואללה מרחם עליו יותר ממני ומכל העולם הזה. בני ראוי למות מות קדושים משום שהוא גיבור. השבח לאללה, זהו החסד הגדול ביותר".[16]

 

חסאם בדראן: "ה'שהאדה' היא בסופו של דבר מצב של אובדן, אולם היא אובדן [בדרך של] הצטיינות. אמו של ה'שהיד' מוצאת בהצטיינות זו מפלט, מעין פיצוי על האובדן והכאב, ולכן נראה שאם ה'שהיד' מאוזנת מבחינה נפשית בזכות אמונתה שהמנוח הוא אחד מציפורי גן העדן אם הוא [מת בעודו] ילד, או שהוא אחד משומרי גן העדן אם [מת] בצעירותו. לפיכך נחשב הדבר לבושה עבור אם ה'שהיד' ומשפחתו לבכות על אובדן הילד או הצעיר והיא נדרשת ללוותו [בתהלוכת שמחה] לקברו בצהלות שמחה כאילו הוא 'חתן' שלא השלים את החצי השני של [הוראות] דתו באמצעות ה'נישואים'.

 

פריד חמאד, מורה לשפה הערבית בבית הספר סלואד הצביע על הקשר בין 'תהלכות החתונה של ה'שהיד' לבין תהלוכת החתונה של החתן. החתן הוא האדם החשוב ביותר ביום חתונתו והוא מוקד התעניינות המשפחה והכפר וכמובן שגם ל'שהיד' מקום נכבד ביום מותו [מבחינה חברתית]. החתן מובל בתהלוכה לכלתו ואילו ה'שהיד', על פי הדת, מובל בתהלוכה אל שחורות העין בגן העדן. לדברי חמאד, צהלות השמחה הן ניסיון להתעלות מעל לפצע [שהותיר המוות] ויתכן שהן נועדו להרגיז את הכיבוש, כאילו שקרובות משפחתו של ה'שהיד' צועקות בפני הכיבוש: 'אנו מתעלמים מכם, אנו המנצחים'. צהלות השמחה, הממתקים המחולקים לעיתים קרובות בלוויות ה'שהידים' המכונות 'חתונת השהיד' והקפה המתוק המחולק [בלוויתו של 'שהיד'] בניגוד לקפה המר המחולק בלוויות אחרות הן ניסיון להתעלות מעל לפצע. באסלאם התהוותה מה שניתן לכנות "תרבות מות הקדושים". המוסלמים שאפו למות הקדושים משום שהוא מציבה את האדם בדרגת הנביאים והאנשים שאמונתם איתנה. נכון [שבראשית האסלאם] לא היו טקסי שמחה כאשר אחד מהם מת מות קדושים אולם המנהגים משתנים מחברה לחברה ומזמן לזמן. אחרי ככלות הכל, בראשית האסלאם לא היו טקסים הדומים לטקסי החתונה של ימינו.

 

אעתדאל אל-ג'רירי, מומחית לענייני נפש וחברה באגודה הפלסטינית לנשים עובדות, מסבירה כי "ברגע הראשון עשוי להראות לנו כי הצהלה שמשמיעה אמו של ה'שהיד', אשתו או אחותו היא סימן לשמחה על מות הבן מוות שאחרים מייחלים לו. הואיל ואני סבורה שאיש אינו חפץ למות וכי החיים יקרים מאוד לאדם הרי שאם ה'שהיד' או אשתו צוהלות כדי לנחם את הנפש כאילו הן אומרות: 'זהו המוות שכל פלסטיני מייחל לו, לא כל שכן כאשר המוות התרחש כאן.' כמובן שגם החברה והתקשורת משחקות תפקיד חשוב בחיזוק טקסים אלו. מבחינה נפשית אמו של ה'שהיד' חשה צער וכאב עמוקים וסימני האובדן מתחילים להראות עליה כעבור זמן, כאשר נעלמת הסולידריות החברתית המקיפה אותה בזכות היותה אמו של 'שהיד'...

 

הצהלה היא גם סוג של פורקן. כאשר האם פוצחת בצהלה היא מנסה להוציא בצהלה זו את רגשות הכעס שהיא מסוגלת להביע. צהלה זו שונה מאוד מצהלת שמחה כפי שבכי בשעת צער שונה מאוד מבכי בשעת שמחה. הצהלה היא צעקה ופריקת [רגשות] בדרך שהחברה מעניקה לה לגיטימיות כלשהי שהיא איננה מעניקה [לצורות פורקן] אחרות... הצהלה וכינוי טקסי ההלוויה כ'חתונת השהיד' הן מעין הונאת הרגשות והתעלות מעל למציאות, וכל זאת כדי להתאים לעמדה החברתית הרווחת. העולם חייב להבין כי ישנם קריטריונים חברתיים מסוימים המאלצים את האם הפלסטינית להביע [את כאבה] בדרך זו; כמה צרי אופקים עשויים לפרש זאת כשמחה במוות, אלא שהמצב שונה וצהלה זו אינה מבטאת את הרגשות ההומים בנפש האם או האשה. מרכזי ההכוונה הנפשית והחברתית הפזורים במחוזות הפלסטינים השונים עדים לנשים רבות הסובלות עדין ממה שניתן לכנותו 'משבר האובדן'.

גם הסופר והמשורר ע'סאן זקטאן הסביר כי לדעתו הצהלות ושאר מחוות השמחה הנלוות למנהגי ה'שהאדה' הן "מערכת הגנה שהמציא האדם על מנת להפוך את האובדן העצוב לשמחה מדומה בניסיון להתעלם מן האובדן הגדול. [17]

 



[1] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 17.9.1999.

[2] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 13.1.2001.

[3] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 30.11.2001.

[4] רדיו 'קול פלסטין', (רש"פ), 25.5.2001.

[5] אל-יום אל-ת'אמן, מוסף אל-איאם (רש"פ), 15.3.2001.

[6] אל-יום אל-ת'אמן, מוסף אל-איאם (רש"פ), 15.3.2001.

[7] רדיו 'קול פלסטין', (רש"פ), 25.5.2001.

 [8] אל-רסאלה (רש"פ), 7.6.2001.

[9] אל-קדס (רש"פ), 1.12.2000.

[10] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 10.4.2001.

[11] אל-אסתקלאל (רש"פ), 23.11.2000.

[12] קוראן, סורת אל עמראן (3): 169.

[13] אל-יום אל-ת'אמן, מוסף אל-איאם (רש"פ), 15.3.2001.

[14] אל-מנאר (רש"פ), 4.12.2000.

[15] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 18.11.2000.

[16] אל-יום אל-ת'אמן, מוסף אל-איאם (רש"פ), 15.3.2001.

[17] אל-יום אל-ת'אמן, מוסף אל-איאם (רש"פ), 15.3.2001.