כללי

 

בכיר בחמאס בביקורת על גורמים מתוך התנועה: די להתרברב במלחמות נוספות; במאבק מול ישראל עדיפות פעולות התנגדות על פני מלחמה כוללת

 

על רקע יום השנה השני למלחמת עזה [מבצע צוק איתן] פרסם ר'אזי חאמד, המשמש כיום כתת שר החוץ בממשל חמאס ושימש בעבר כדובר ממשלת חמאס ב-10 ביולי 2016 מאמר ביומון העזתי המקוון www.alwatanvoice.com שבו מתח ביקורת על גורמים פלסטינים המרבים לדבר על המלחמה הבאה עם ישראל ומתרברבים מראש בניצחונם העתידי בה. לדבריו, דיבורים כאלה מעידים על פזיזות ורדידות, שכן מלחמה היא דבר רציני ומפחיד ולא עניין להפגנת שרירים, לגברתנות או להרפתקאות.

 

ר'אזי חמד[1]

 

חמד קרא לפלסטינים להעדיף את המשך המאבק נגד ישראל באמצעות פעולות התנגדות מהירות ומפתיעות, על פני מלחמה חזיתית כוללת מולה. לדבריו, בשלוש המלחמות בעזה קרי במבצע "עופרת יצוקה" ב-27 בדצמבר 2008; במבצע "עמוד ענן" ב-14 בנובמבר 2012 ובמבצע "צוק איתן" ב-8 ביולי 2014  ספגו הפלסטינים מכות קשות בנפש וברכוש, בעוד ישראל כמעט ולא ניזוקה. לעומת זאת, "הדקירות", בכל איברי גופה [של ישראל], מכאיבות לה, מתישות אותה ויוצרות עליה לחץ ציבורי רב, בעוד המחיר שהצד הפלסטיני צריך לשלם מזיק ומעיק פחות."[2]    

 

יצוין כי מאמרו של ר'אזי חמד פורסם גם ביומון חמאס, פלסטין, אך הוסר ממנו כעבור זמן קצר אחרי שפורסם וגם המאמר ביומון העזתי המקוון www.alwatanvoice.com הוסר לאחר כמה ימים, דבר המלמד על הביקורת כלפיו בעזה. אין זו הפעם הראשונה שחמד מותח ביקורת על חמאס. בשנת 2009 כתב מאמר שבו קרא להתנער מאשליות הניצחון במלחמת עזה הראשונה [עופרת יצוקה].[3] וב-2006 קרא לפלסטינים לערוך חשבון נפש לנוכח הטעויות שעשו.[4]

 

בתגובה למאמרו של חמד פרסם בעל טור ביומוני חמאס עיסאם שאוור מאמר שבו דחה את טענתו של חמד לפיה מלחמה עם ישראל לא הביאה לשום שינוי במדיניות של ישראל ואמר כי המלחמה מול ישראל דווקא רשמה הישגים רבים דוגמת ההתנתקות של ישראל מרצועת עזה וכי חמאס הצליחה לייצר כוח הרתעה כלפי ישראל. עוד טען שאוור כי גם פעולות ההתנגדות גוררות אחריהן מלחמה מול ישראל.

 

להלן תרגום קטעים מן המאמרים של חמד ושל שאוור:

 

ר'אזי חמד: ההתרברבות של חלקנו בניצחון במלחמה נוספת עם ישראל היא טעות גדולה

"מדברים הרבה על מלחמה כאילו היא האופציה או המסלול ההכרחי שהאירועים חייבים לגרור אותנו אליה, שלא מרצוננו. אחר כך נסחפים לדבר על ציפיות ותרחישים... על סיכויי הניצחון או התבוסה. יש [בינינו מי] שמקדימים להחליט שהם ינצחו מראש, יהא אשר יהא המחיר. זה מעיד על רדידות מוגזמת ופזיזות. פעם אחת אומרים שאין מנוס מהמלחמה הקרבה ובאה ואחר כך הם חוזרים בהם מגל ההגזמה [ואומרים]: איננו פועלים לקירוב המלחמה... מקצתם ניסו להחיש את המלחמה ואיימו על כל מי שיתקרב לגבול עזה. [אלא] שהמלחמות אינן זקוקות למלים או לנאומים, גם לא לנבואות, אלא להתבוננות, להבנה ולשיקול דעת...

 

המרבים לדבר על מלחמה עושים טעויות גדולות שיש להימנע מהן. [זאת] איננה זירה להפגנת שרירים, לגברתנות או לנאומים שוביניסטים. המלחמה היא דבר רציני ומפחיד. משמעותה שפיכות דמים, הרג, הרס של כל מה שקשור לחיים, מחזות מבעיתים ואדמה המכלה את בשרו של האדם. אפשר להצליח בהבערת אש המלחמה, אך אי אפשר לדעת כיצד לכבותה. ההתייחסות אליה צריכה להיות רצינית ביותר, ביישוב הדעת, בשכל ובהיגיון. אין מדובר בטיול לא פה [עזה] ולא שם [ישראל]...

 

עלינו לענות על כמה שאלות. בזירה הפלסטינית אין חשיבה אסטרטגית ארוכת טווח ותמיד מחליפה אותה טקטיקת העיסוק היום-יומי של ההכנה והמוכנות [למלחמה] בלי שנחפש תשובות לשאלות אסטרטגיות דחופות: האם המלחמה היא האופציה היחידה והמועדפת? האם עזה בהרכבה הגיאוגרפי והדמוגרפי כשירה לנהל מערכה פתוחה, והאם ראוי שתמיד עזה תישא לבדה בנטל המלחמה ובהשלכותיה? האם אין חלופות יעילות יותר ומזיקות פחות? האם לציבור הלאומי יש ראייה כוללת ובוגרת בנוגע לתפיסת ההתנגדות ושיטותיה, כך שתשיג מטרות מוחשיות, כדי שלא ניקלע למחלוקת באשר להערכת הישגי המלחמה ונזקיה?

 

כדי שאיש לא [ימהר] להפריח סיסמאות מופרזות לגביי, אחזור ואדגיש כי ההתנגדות היא זכות לגיטימית שאין עליה עוררין, אך נותרה השאלה מהו הדגם המועדף להתנגדות מול מדינה חמושה מכף רגל עד ראש, ברברית ותוקפנית, שחוקי הג'ונגל הבינלאומי מגנים עליה. חייבים להשיב על כך כדי להשיג תוצאות חיוביות רבות ככל האפשר בעלות אפקט מצטבר, וכדי לא להסתפק בתוצאות צנועות שאינן שוות את הקרבנות שהוקרבו...

 

לישראל יש ארסנל מהחזקים באזור, עלינו לחשוב באופן יצירתי איך להיאבק בה

מי שרוצה לנהל מלחמה צריך ללמוד אותה היטב מן ההתחלה עד הסוף ולבחון את תוצאותיה משום שהיא קשורה למציאות של עמנו... לעתידו, לחייו וליציבותו. המלחמות אינן נמדדות רק במספר הקרבנות ובמעשי הגבורה, אלא בתוצאותיהן. מי שמתעלם מן התוצאות וסבור שאין להן ערך או מתאימן לרצונותיו, עומד נגד הכללים והחוקים של החיים. את התוצאות ובייחוד הפוליטיות, צריך לבחון מתוך אמות מידה מקצועיות ולא אמוציונליות. אין מקום להימורים או להרפתקאות ולא לשגיאות בנוגע להחלטות חשובות כאלה...

 

בפועל, לישראל יש ארסנל מהחזקים במזה"ת, יכולת מודיעינית וביטחונית גבוהה ויכולת בלתי מרוסנת של הרס והרג קיבוצי וביצוע מעשי טבח ללא הרתעה. מובטחת לה שתיקה של מדינות האזור והקהילה הבינלאומית עד כדי קשירת קשר. הנורא ביותר הוא שהיא מכסה על הוצאות המלחמה בכך שהיא מחייבת את הצדדים האחרים לקנות אצלה את כל החומרים הדרושים לשיקום. אין זה אומר שאנו צריכים לגלות אזלת יד או להיכנע, אלא לחשוב באופן  יצירתי כדי להתמודד עם ישראל ולשבור את  שחצנותה. מאידך, להתנגדות בעזה יש אפשרויות צנועות בכברת ארץ קטנה וחשופה ללא גיבוי או  סיוע אזורי, אך קודם לכל יש לה כוח רצון ונחישות חזקה כברזל כדי להיאבק...

 

למרות העמידה האיתנה ורוח הלחימה של ההתנגדות ולמרות ההישגים היוצאים מן הכלל והמכות על האויב, בשלוש המלחמות [האחרונות] גרמה ישראל לרצועת עזה נזק כבד בנפש וברכוש והחזירה את כלכלתה לנקודת ההתחלה: האבטלה גדלה, שיקום עזה יקר מאוד ויש כמה גורמים שעלולים לנצל [זאת] כדי לסחוט את עזה מבחינה מדינית. 

 

אופציית ההתנגדות עדיפה על מלחמה פתוחה עם ישראל

הפלסטינים נמצאים במצב של התנגדות ואסור שזה יחרוג מעבר לכך. לאורך ההיסטוריה ולפי הניסיון, יש כללים ועקרונות המכתיבים את פעולת תנועות ההתנגדות המתבססת על תקיפה ונסיגה לסירוגין, מכות עורפיות והימנעות מעימות ישיר ככל האפשר, קרי יש לנהל 'מלחמת גרילה'.

 

אנחנו לא צבא סדיר, ואיננו צריכים לעצב את גורמי ההתנגדות בצורה של צבא כזה משום שהדבר סותר את תנאי המציאות ואת הפילוסופיה של ההתנגדות ושיטותיה. למרבה הצער, יש המגזימים מאוד ומתארים לעצמם ש'קבוצות ההתנגדות' צריכות להפוך ל'צבא סדיר' המוכן לכל מלחמה ולכל עימות...

 

זו הגזמה שאין לקבלה. היא משקפת פזיזות ובורות בראייה ריאליסטית של המצב. העימות הפתוח עם הכיבוש יוצר מציאות סבוכה עבור ההתנגדות ותושבי הרצועה, שלא קל להשתלט עליה לנוכח ההתקפות המטורפות וגלי ההרס הנרחבים, ולנוכח העובדה שהתחמושת והיכולות של ההתנגדות אוזלות. היכולת להשיג תוצאות מהירות ומוחשיות במלחמה [כזאת] מוטלת בספק.

 

נכון שגבורת ההתנגדות וכושר עמידתה השפיעו על תפיסת הצבא [הישראלי] ותכניותיו מבחינה אסטרטגית וטקטית ויצרו מצב של פחד ואי יציבות בחברה הישראלית, וחשוב מכך הוכח כי האופציה הצבאית, ככל שתהיה חזקה, לא תביא לישראל תוצאות שהיא מייחלת להן. יחד עם זאת, עלינו להבין, כי עד כה, שלוש המלחמות לא הכריחו אותה לשנות את מדיניותה בנושאים כגון הפתרון המדיני, המצור ובניית ההתנחלויות. היא גם לא שינתה, כפי שטוענים, את הדוקטרינה הביטחונית והצבאית העוינת.

 

ישראל ניהלה מלחמות רבות עם מדינות ערב, עם חזבאללה ועם ההתנגדות הפלסטינית. פוליטיקאים וגנרלים, חוקרים ומומחים באליטות הפוליטיות והצבאיות החלו להסכים שאופציית המלחמה הפתוחה היא האופציה העדיפה [עבור ישראל] בהנחתת מכות חזקות והרסניות לצורך הכרעה. לעומת זאת, ישראל נרתעת מהתקפות או פעולות שונות ומהירות נגד חייליה, מתנחליה ואזרחיה כפי שהיה בשנות ה-90. 'הדקירות', בכל איברי גופה מכאיבות לה, מתישות אותה ויוצרות עליה לחץ ציבורי רב, בעוד המחיר שהצד הפלסטיני צריך לשלם מזיק ומעיק פחות. ההבדל בין שתי האופציות מלמד כי אופציית ההתנגדות במובנה הקלאסי טובה יותר מאופציית המלחמה הפתוחה.

 

התרברבות הפלגים גורמת נזק מבצעי להתנגדות

מקצת הפלגים מפריזים בהערכת יכולתם ובהפגנת כוחם. יתר על כן, הם חושפים את הקלפים שלהם ואת יתרונותיהם. חלקם שבים ומפרסמים את שפרסמו העיתונים הישראליים בסוג של התפארות ורואים בכך חלק מ'העלאת המורל'. לעניות דעתי, הדבר משיג את ההפך: זה מאפשר לאויב לפקוח את עיניו, למצוא פתרונות מניעתיים הגנתיים נגדיים ולעצב חשיבה כוללת ביחס לפלגי ההתנגדות ולשיטות פעולתם. למשל, האינכם רואים שהדיבורים החוזרים ונשנים על המנהרות ועל אנשי המנהרות עודדו את ישראל, על מרכיביה המדיניים, הביטחוניים, הצבאיים ואפילו את החברה הישראלית, לחפש פתרונות מעשיים ולהקצות מיליארדי שקלים לבלימת הסכנה הזאת?? יש דרכים רבות להעלאת המורל, לדרבן, לעודד ולגייס את כל האנרגיות בלי להסתבך בחשיפת קלפים ובמשיכת תשומת לבו של האויב. יש לנו הזדמנות לחשוב בהיגיון ולהשיג תוצאות טובות יותר ולהכאיב לאויבנו יותר. הבה נאמר בבהירות שאופציית המלחמה מרצון או מתוך כפייה אינה האופציה המתאימה ביותר. עדיף להימנע ממנה ככל האפשר לא כדי לברוח מעימות, אלא כדי להשיג תוצאות טובות יותר במלחמה נגד האויב. יש שפע חלופות ויש כמה אופציות והזדמנויות רבות."[5]

 

עיתונאי עזתי בתגובה לחמד: ההתנגדות הצליחה להרתיע את ישראל

בתגובה למאמרו של ר'אזי חמד כתב בעל טור ביומוני חמאס, ד"ר עיסאם שאוור, מאמר ביומון המקוון www.alwatanvoice.com: "אחת הטעויות של ד"ר ר'אזי חמד היא שהוא סבור כי ההיסטוריה של מלחמת הג'יהאד נגד הכיבוש החלה במלחמת עזה הראשונה [עופרת יצוקה], וכך נשמטו מזיכרונו של ד"ר ר'אזי שלא במתכוון הישגים רבים שרשמה ההתנגדות והם שחרור אדמות עזה מן הכיבוש הישראלי כולל ויתור על כל ההתנחלויות שהיו לה [הכוונה להתנתקות של ישראל מגוש קטיף] וזה כשלעצמו מהווה שבירה של הדוקטרינה הצבאית והביטחונית של ישראל... ד"ר ר'אזי חמד סבור כי להתנגדות יש אופציה להימנע ממלחמה והוא מאיץ בה לחפש אחר דגם של התנגדות שיהיה אפשר להשיג באמצעותה... וכאן אעיר שלוש הערות:

 

ראשית, בכל פעם שישראל תוקפת בעזה היא מתרצת את התקפותיה בפעולות ההתנגדות שלרוב הן תגובה לתוקפנות של הכיבוש, ואני מתפלא שד"ר ר'אזי, הבקיא בדוקטרינה הצבאית והביטחונית הישראלית, סבור כי ישראל תסכים לספוג התקפות יחידות וכואבות בלי שתצא למלחמה נגד ההתנגדות, והרי הוא שהטיל בעבר על ההתנגדות את האחריות למלחמה על עזה בשל חטיפת החייל הישראלי [גלעד] שליט אף שהחטיפה הייתה חלק מפעולות יחידות נגד החיילים הישראלים.

 

שנית,  ד"ר ר'אזי מעדיף שתהיה הסכמה לאומית בנוגע להתנגדות, אולם אנו יודעים שקיימות שתי דעות בקרב הפלסטינים: האחת מאמצת את כל סוגי ההתנגדות והשנייה מתנגדת לכל סוגי ההתנגדות הצבאית, כך שהפלסטינים אינם יכולים להגיע להסכמה על ההתנגדות, אלא רק על הודנה עם ישראל.

 

שלישית, המלחמה אינה אופציה אצל שום צד פלסטיני וגם בעבר היא לא הייתה אופציה, אלא שמדינת הכיבוש כופה אותה עלינו, שכן היא הורסת והורגת, והיא האחראית הבלעדית על פשעיה אשר לא ייפסקו ולא תחול בהם הפוגה אלא מכוח ההרתעה שההתנגדות ובייחוד גדודי עז אל-דין אל-קסאם הצליחו להשיג, בין שד"ר ר'אזי יודה בכך ובין שלא...

 

אשר לטענת חמד שהדיבורים החוזרים ונשנים בנוגע למנהרות הניעו את ישראל למצוא להן פתרון, אינני סבור כך. ישראל פעלה נגד המנהרות רק עקב הסיוטים שרודפים אותה מאז פעולת נחל עוז וחטיפת הדר גולדין ופעולות גבורה אחרות שביצעו גדודי השהיד עז אל-דין אל-קסאם בעזרת המנהרות."[6]