המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
התקשורת המצרית: מנאמנות למובארכ לנאמנות למועצה הצבאית
19/8/2011

 

התקשורת המצרית:

מנאמנות לשלטונו של מובארכ אל נאמנות ליריבו ולמועצה הצבאית

 

* מאת ל. עזורי; נ. שמני; ע. מרקוס

 

הקדמה

עם נפילת משטרו של חוסני מובארכ ב-12.2.2011, נפרץ הסכר בפני גל של מחאה פנימית במוסדות התקשורת המצרית הממשלתית כנגד מדיניות העריכה והסיקור המגויסים וכנגד השחיתות והמשכורות הגבוהות של בכירי התקשורת, ונראה היה כי פניה של התקשורת הממסדית במצרים לשינוי מהותי. המפגינים מקרב עובדי המדיה דרשו לשחרר את התקשורת מכבליה, לטהרה מאנשי המשטר הקודם, להימנע מסתימת פיות ולאפשר חופש ביטוי ודעה. כתוצאה מכך ביטלה הממשלה החדשה שקמה במצרים את מיניסטריון התקשורת וערכה חילופי גברי נרחבים בצמרתה, ואף התירה לערוצים שנסגרו בתקופת מובארכ לשוב ולשדר. כן ננקטו צעדים להקל על הוצאת עיתונים חדשים ועל פתיחת ערוצים חדשים של טלוויזיה בלוויין.

 

אולם, שבעה חודשים לאחר המהפכה, נראה כי השינוי מבחינת חופש העיתונות והפרסום במצרים, אינו מרחיק לכת והתחושה היא שהתקשורת הרשמית ממשיכה לפעול בשירות השלטון ומדיניותו. חלק מאנשי התקשורת מתלוננים שחירותם מוגבלת אף יותר מאשר תחת משטרו של מובארכ. בעוד שבתחילת המהפכה נוצר הרושם שבניגוד לעבר, מותר לדון בכל נושא בתקשורת הרשמית, למתוח ביקורת על השלטון ולחשוף מעשי שחיתות, לראיין כל אחד ולאפשר לאנשי אופוזיציה להתבטא בה, הרי שבמרוצת הזמן התברר כי הקווים האדומים שהיו נהוגים בתקופת מובארכ התחלפו בקווים אדומים אחרים שאין לחצות, בראשם ביקורת על התנהלות הממשל הצבאי. עיתונאים רבים זומנו לחקירה בפרקליטות הצבאית בעקבות פרסומיהם נגד המועצה הצבאית, ובלוגר אף נדון למאסר בשל ביקורתו על הצבא.[1] זאת ועוד, מיניסטריון התקשורת חזר לתפקד לאחר מספר חודשים, ולראש רשות השידור מונה חבר המועצה הצבאית, הגנרל טארק אל-מהדי.

 

כותבים בעיתונות המצרית טוענים כי המהפכה עוד לא הגיעה לתקשורת המצרית וקוראים לשחרר את אותה מבעלות המדינה ולהפוך אותה לרכוש העם. לדבריהם, השינויים שנעשו עד כה לא הובילו לשיפור מבחינת חופש הפרסום, הרמה המקצועית או תנאי ההעסקה של העובדים; החופש למתוח ביקורת על המשטר ניתן רק ביחס למשטרו של מובארכ, לא ביחס למשטר הצבאי החדש; הבמה התקשורתית ניתנת בלעדית למי שהיו באופוזיציה בתקופת מובארכ, בלא יכולת להשמיע כל דעה אחרת; מוסדות התקשורת לא טוהרו לגמרי מאנשי מובארכ, מהמנטאליות של משטרו ומשיטות העבודה שלו.

להלן סקירה של ההתפתחויות בתקשורת המצרית לאחר המהפכה ושל הביקורת עליהן:

1. השינויים בתקשורת הממלכתית

א. מותר לבקר את מובארכ ומשטרו

בימים הראשונים של ההפגנות נגד מובארכ, גיבתה העיתונות הרשמית את עמדת המשטר המצרי לחלוטין. הקו של היומונים הממסדיים המרכזיים, אל-אהראם, אל-גומהוריה, אל-אח'באר ורוז אל-יוסף, היה שההפגנות הן ניצחון של הדמוקרטיה שהנהיג מובארכ במצרים והוכחה לחופש הביטוי הרב שמשטרו מתיר. המאמרים בעיתונים אלה חזרו על הסיסמה כי מצרים אינה תוניסיה, וטענו כי בכוונת המשטר לחולל רפורמות ולפתור את בעיות האבטלה.[2]

 

ככל שגבר הלחץ הציבורי להפלת משטר מובארכ, שינו העיתונים את הטון והחלו לתמוך בדרישות המהפכה, ולאחר נפילתו, פתחו בביקורת חסרת תקדים כנגד משטרו של מובארכ ומדיניותו, כנגד משפחתו ומקורביו, וגם חשפו פרטים על מעשי שחיתות בצמרת השלטון. המחאה שפרצה בתוך גופי התקשורת הממסדיים על מדיניות העריכה, לוותה בקריאות לפטר את ראשי התקשורת המזוהים עם מובארכ ונגועים בשחיתות שאפיינה את שלטונו. היומון הרשמי המוביל אל-אהראם אף התנצל פני הקוראים על תמיכתו במשטר מובארכ.[3]

 

ביקורת: השלטון השתנה, התקשורת – לא  

בעל הטור ביומון המצרי הרשמי אל-אהראם, סאמח עבדאללה, טען כי ספק אם יש לראות בביקורת הרבה בתקשורת המצרית הרשמית כלפי משטר מובארכ ביטוי לשינוי חיובי: "טועה מי שחושב שרמת הביצוע של העיתונות המצרית השתפרה לאחר המהפכה, בהסתמך על הגידול במספר המאמרים והידיעות התוקפים את הנשיא הקודם, את בני משפחתו ואת עוזריו ומאשימים אותם בשחיתות. העיתונות לא השתנתה, אלא [רק] הנשיא השתנה... התמיכה המוחלטת והעיוורת בכל החלטה ובכל מדיניות של הנשיא ושל ממשלותיו, ללא הבחנה בין נכון ללא נכון (שזה דבר לא מקצועי), הפכה למתקפת מחץ [נגדם], וגם זו אינה מקצועית...

 

המצרים עוקבים אחר החדשות של ארצם ואחר המתרחש כעת בלוב, בתימן ובבחרין, דרך ערוצים לא מצריים, משום שאין להם אמון בתקשורת המצרית. זהו דבר בלתי ראוי. היכן מעמדה התקשורתי של מצרים? לא מקובל עלינו שתפקיד העיתונים הממסדיים יסתכם בלפאר את המשטר הפוליטי באופן ישיר ובוטה המעורר את סלידת הקוראים וגורם להם לפנות לכלי תקשורת חלופיים. ביום בו יתחרו כלי התקשורת הבינ"ל על ציטוט ידיעות חשובות שהתפרסמו בעיתונים המצריים ותחקירים בלעדיים של כתבי הטלוויזיה המצרית הפזורים בכל רחבי העולם, אז [נדע] כי התקשורת המצרית אכן השתנתה, הגיעה לרמה עולמית, והחלה בדרך הנכונה להשבת תפקידה המקומי והאזורי."[4]

 

ב. חילופי גברי בצמרת התקשורתית

עם התגברות מחאתם של עובדי העיתונות, הטלוויזיה וסוכנות הידיעות המצרית, ערך ר"מ מצרים, עיסאם שרף, חילופי גברי בצמרת התקשורתית.[5] כל עורכי העיתונים הממסדיים וראשי מועצות המנהלים שלהם הוחלפו, אם כי חלקם הגדול ממשיכים לעבוד בעיתונים אלה כבעלי טורים יומיים או שבועיים.[6] גם ברשות השידור בוצע "ניקוי אורוות" ע"י סאמי אל-שריף, שמונה לעמוד בראש הרשות, ובהמשך התפטר מתפקידו, שנימסר לידי חבר המועצה הצבאית, הגנרל טארק אל-מהדי.[7] השינויים הפרסונאליים ניכרו גם על המרקע בטלוויזיה הממלכתית, כאשר כל המגישים הבכירים בערוץ הוחלפו. מיניסטריון התקשורת אמנם בוטל בפברואר 2011, אך הושב על כנו כבר ביולי עם מינויו לתפקיד של אוסאמה היכל, שהיה עורך עיתון מפלגת אל-ופד.[8] צעד זה התפרש כמבשר על השבת אחיזתו של השלטון בתקשורת.

 

ביקורת: צריך בחירות, לא מינויים מטעם

ביקורת רבה נמתחה על חילופי גברי אלה, בעיקר משום שהם נקבעו מלמעלה, ולא בבחירות. העיתונאי המצרי סברי ר'נים כתב: "עד מתי ימונו העורכים הראשיים על פי החלטת השליט?... איננו רוצים להיות כבתקופות הקודמות, בהן התייחסו נשיאי המדינה לעיתונים הלאומיים כאל חלק מרכושם... בחירת העורך הראשי בבחירות בשלב הבא, תיתן הזדמנות לחדשנות ולמקוריות ותיצור אווירה של תחרות בעבודה העיתונאית... היינו רוצים שהעורך הראשי יהיה מועמדם של העובדים ולא ייבחר ע"י המדינה. עיתונים אלה אינם עוד עיתונים ממשלתיים, הם רכוש העם..."[9]

ישנם מי שהטילו ספק בכישוריהם האישיים של הממונים החדשים וביכולתם לחולל מהפכה בתקשורת. הכותב המצרי, אל-סיד אל-באבלי, העיר בעניין זה: "ראשי הטלוויזיה החדשים לא יובילו את הטלוויזיה המצרית לפריצת [דרך]. ראשי [הטלוויזיה] האלה הם שגרתיים וחסרי ניסיון ויכולת למקוריות ולחדשנות. לא ייתכן שהם ייצרו מציאות תקשורתית שונה. איננו יודעים על בסיס אילו עקרונות וקריטריונים הם נבחרו, מי הציע אותם כמועמדים ומי קיבל אותם..."[10]

 

העיתונאי המצרי, קטב אל-ערבי, פקפק ביכולתו של השינוי הפרסונאלי להוביל שינוי מדיניות בטווח הארוך: "מה שחשוב יותר מהשינוי הפרסונאלי, הוא שינוי המדיניות, שכן העיתונות הממסדית צריכה לשוב להיות ממסדית באמת, כלומר לשמש כפה לחברה כולה, ולא רק של מפלגה שלטת או של ממשלה קיימת. אולי העיתונות הממסדית עושה זאת עתה באופן יחסי, אך אין ערובה לכך שהדבר יימשך. ייתכן שמה שקורה עתה, הוא [רק] תוצאה של הוואקום ושל היעדר שליט להלל בעיתונים אלה. יש לקוות שהמדיניות הנוכחית תימשך ותכה שורש עד שתהפוך למדיניות העריכה הקבועה... הבעיה הגדולה יותר נותרה בטלוויזיה הרשמית שבמבניה העצומים מועסקים 43 אלף עובדים, וששימשה קודם כשופר של משטר מובארכ. עתה יש להפוך אותה לשופר של העם. היא מנסה עתה להיות כזו, אך יש מי שחושב שהמצב הזה נובע מהוואקום שנוצר ומהעדרו של שליט לציית לו..."[11]

 

ג. האופוזיציה מימי מובארכ בקדמת הבמה התקשורתית

אחד השינויים הבולטים בתקשורת הממלכתית לאחר המהפכה היה מתן במה לאנשי האופוזיציה למשטרו של מובארכ. הדבר ניכר, למשל, ברשימת האורחים המרואיינים בעיתונות ובתוכנית הטוק-שואו המובילה של הערוץ הממלכתי "מצרים היום", שעד המהפכה נאסר לארחם בגלל דעותיהם הפוליטיות והתנגדותם למשטר הקודם. המדובר בליברלים, אנשי שמאל, אנשי האחים המוסלמים ואנשי הזרם הסלפי. בלטו במיוחד הסופר עלאא' אל-אסואני; הפובליציסט וההיסטוריון מוחמד חסנין היכל; העיתונאי אבראהים עיסא; מנהיג האח"ס, מוחמד בדיע; מזכ"ל סבא"א לשעבר ואחד המועמדים לנשיאות במצרים בבחירות הבאות, ד"ר מוחמד אל-בראדעי; וכן עבוד וטארק אל-זומר שלקחו חלק ברצח סאדאת ושוחררו לאחרונה מהכלא. בעיתונות זו גם החלו להופיע מאמרים אוהדים כלפי האח"ס הקוראים לאפשר להם לקחת חלק פעיל בחיים הציבוריים והפוליטיים.[12] מאמריו של בכיר האח"ס, ד"ר עיסאם אל-עריאן, אף החלו להתפרסם על בסיס שבועי ביומון הממסדי אל-אח'באר.

 

ביקורת: אין מקום לדעה אחרת

הדומיננטיות של השיח האופוזיציוני בתקשורת המצרית עוררה הסתייגות. למשל, העיתונאי המצרי, מחמוד נפאדי, כתב: "יש האשמות מוכנות כלפי כל דעה אחרת ואופוזיציונית... כלפי המגמות הפוליטיות, המפלגתיות והדתיות השולטות עתה בזירה הפוליטית והתקשורתית [במצרים]... מי שחוללו מהפכה למען החירות וכדי להגן על בעלי הדעה האחרת... מסרבים עתה להרשות לכל דעה השונה משלהם להתבטא או להופיע. יתרה מכך, הם דורשים להדיר את בעלי הדעה הזו, להרחיקם מהזירה הפוליטית ולשלול מהם את הזכות... להופיע בתקשורת, או אפילו להגן על עצמם...

לרוב האזרחים נמאס לשמוע דעה אחת בערוצי הלוויין ועל דפי העיתונים הממסדיים, האופוזיציוניים והפרטיים. אין זה הגיוני שנראה מדי יום בעיתונים ובכלי התקשורת את [האופוזיציונרים לשעבר] עבד

אל-מונעם אבו אל-פתוח, עיסאם אל-עריאן, ספות חגאזי, אימן נור, חמדין סבאחי, ד"ר [מוחמד] אל-בראדעי, הישאם אל-בסטויסי, המדריך [הכללי של האח"ס,] מוחמד בדיע, ואת מנהיגי הסלפים ואל-גמאעה

אל-אסלאמיה, כאילו שמצרים כולה מצטמצמת רק לאנשים אלה, ואין אחרים זולתם. התקשורת הפכה לאחרונה לפרושׂה בפניהם בלבד. כלי התקשורת והעיתונים בכלל, ואלה הממסדיים בפרט, לא השתנו, אלא רק החליפו את קבוצת אורחיהם בקבוצה אחרת של אורחים, מבלי לשאול את הצופים והקוראים אלו דמויות הם מעדיפים לראות..."[13]

 

ד. ערוצים ועיתונים חדשים

לאחר המהפכה, הודיע רה"מ עיסאם שרף, על מתן הקלות בהוצאת רישיונות להקמת עיתונים וערוצים חדשים. מאז, עלו לשידורי ניסיון כמה ערוצים חדשים, שבעבר לא היו יכולים לקבל אישור לפעול, ביניהם:

ערוץ "אל-תחריר" המכונה ערוץ המהפכה; ערוץ מפלגת אל-ופד "אל-מסרי" בבעלותו של יו"ר המפלגה, סיד

אל-בדוי; "ערוץ 25" המייצג את צעירי מצרים ומתאפיין בקו ליברלי-חילוני; "ערוץ 25 מצרים" של האח"ס; וערוץ CBC.[14] בשלב זה, יצא לאור עיתון חדש אחד - "אל-תחריר" - בעריכתו של העורך לשעבר של היומון אל-דוסתור, אבראהים עיסא. בנוסף, הורשו ערוצי טלוויזיה פרטיים, ובעיקר ערוצים דתיים, שהורדו משידור לפני הבחירות לפרלמנט המצרי ב-2010, לשוב ולשדר.[15]

 

ביקורת: מגוון ערוצים, לא מגוון דעות

בעניין זה כתב הפעיל הקופטי מגדי ח'ליל: "האם התקשורת המצרית באמת השתנתה לאחר המהפכה? למרבה הצער, התשובה היא לא... אמנם מספר העיתונים וערוצי הטלוויזיה בלוויין גדל... אך אין פירוש הדבר כלל שיש שינוי חיובי של ממש במערכת התקשורת המצרית. השאלות האמיתיות בדבר החירויות התקשורתיות נותרו עדיין ללא תשובה או שהתשובה עליהן אינה מעוררת אופטימיות.

מדוע לא בוטלה המועצה העליונה לעיתונות, ומדוע הקמת עיתונים [וערוצי] רדיו וטלוויזיה אינה מתאפשרת רק באמצעות הודעה [על הקמתם, במקום בתהליך מורכב של קבלת רישיון]?... מה משמעות הימצאותו של משרד תקשורת שבוחרים לו בקפידה אנשים מהמוסד הביטחוני, ומה משמעות עמידתו של קצין צבא בראש רשות השידור? מה משמעות בעלותה של המדינה על כל כך הרבה ממוסדות התקשורת? מדוע המדינה מגישה סיוע חודשי לחברי איגוד העיתונאים וכיצד ניתן לכנות את הסיוע הזה, אם לא 'שוחד'?...

האם מתאפשר לעיתונאים צעירים ומוכשרים לתפוס את מקומם, או שמא [שיטתו של] המשטר הישן [למנות עיתונאים על סמך] תיווך, פרוטקציה, קשרים והמלצות של מנגנוני הביטחון נמשכת? מה משמעות העובדה [שהאנשים] שהרעיפו שבחים על אנשי המשטר הקודם עד כדי הפיכתם לקדושים, הם אותם [האנשים] השולטים ברוב החומר התקשורתי [כיום] ומרעיפים את אותם השבחים על הכוחות הצבאיים השולטים החדשים? האם נסתיים הקשר בין העיתונאים לבין מנגנוני הביטחון, או שעדיין ניתנות הוראות לרוב אמצעי התקשורת להבליט [עיתונאי] זה ולהצר את צעדיו של אחר?...

דבר לא השתנה במצרים... הכול נותר כפי שהיה. השינוי קטן בהרבה מכדי שנכנה אותו 'מהפכה' או 'פריצת דרך'. [מערכת] הביטחון, המודיעין, המשפט, התקשורת ומשרד החוץ - כולם מנוהלים ע"פ אותם העקרונות שהושרשו על ידי המשטר הצבאי של יולי [1952], ונעשו אכזריים יותר בתקופת משטרו המושחת של מובארכ. מצרים תשתנה רק אם מוסדות אלה ישתנו מהשורש, יפורקו לחלוטין וייבנו מחדש."[16]

 

2. ביקורת על הממשל הצבאי – קו אדום

א. עיתונאים תחת חקירה בשל ביקורת על הצבא

בתחילת המהפכה נוצר רושם שכל נושא פתוח לדיון בתקשורת הרשמית, כולל ביקורת על השלטון, אך במשך הזמן התברר כי למועצה הצבאית השלטת במצרים יש קווים אדומים, ובראשם הביקורת על אופן התנהלותה. להלן כמה דוגמאות למקרים שבהם אנשי תקשורת נענשו או זומנו לחקירה בפרקליטות הצבאית בשל כך:[17]

-          הבלוגר המצרי, חוסאם אל-חמלאוי, והעיתונאית המצרית, רים מאגד, נחקרו בעקבות דבריו של

אל-חמלאוי בתכנית הטלוויזיה של מאגד, כי המשטרה הצבאית מפרה זכויות אדם ומענה אזרחים.

-          העיתונאי המצרי, נביל שרף אל-דין, זומן לחקירה, לאחר שאמר בערוץ OnTV, כי יש סיבה לחשוד שנרקמה עסקה במסגרתה יעביר הצבא את השלטון לאח"ס.[18]

-          עורך השבועון העצמאי "אל-פגר", עאדל חמודה, וכתבת העיתון, רשא עזב, זומנו לחקירה, עקב כתבה שפרסמו על פגישה בין המועצה הצבאית לבין פעילים המתנגדים להעמדת אזרחים למשפט צבאי, במהלכה טענו שהמשטרה הצבאית עורכת בדיקות בתולין לנשים, מתעללת באזרחים ומבצעת מעצרים שרירותיים.[19] בנוסף, שר המשפטים העביר לחקירה שלושה שופטים שהופיעו בתקשורת ללא רשות, וקראו לא להעמיד אזרחים למשפט צבאי.[20]  

-          עורך שבועון מפלגת אל-ופד, סיד עבד אל-עאטי, ואחד מעורכי העיתון, חוסאם אל-סויפי, נחקרו בעקבות פרסום מאמר ביקורת על המועצה הצבאית.[21]

-          העיתונאית בות'ינה כאמל, שהודיעה כי תרוץ לנשיאות במצרים, נחקרה בפרקליטות.[22]

-          עורך היומון המצרי העצמאי אל-שורוק, עמרו ח'פאגי, ושניים מכתביו, נעצרו לחקירה בעקבות פרסום ידיעה לפיה הנשיא המודח, מובארכ, מתכוון לשאת נאום התנצלות בפני העם המצרי ולבקש חנינה תמורת ויתור על כל הונו ונכסיו. ח'פאגי אמר כי הוא התחייב בכתב לא לטפל בחדשות הנוגעות לצבא.[23] בתגובה שפרסם אל-שורוק נאמר: "זכות הבכורה של המולדת עולה על זו של העיתונות  ומשום [שהיומון] אל-שורוק כלל אינו רוצה לגרום לוויכוח הרסני..., החליט העיתון להפסיק לפרסם פרטים נוספים בעניין זה..."[24]

-          מגישת תכנית בערוץ דרים, דינא עבד אל-רחמן, פוטרה מתפקידה לאחר עימות עם המומחה הצבאי, הגנרל עבד אל-מונעם כאטו.[25]

-          לאחרונה גם החליטה המועצה הצבאית לערוך משפט צבאי לאסמאא' מחפוט', פעילה פוליטית המואשמת בהשמצת הכוחות המזוינים, בעקבות פרסומיה בפייסבוק ובטוויטר בגנות המועצה, החלטה שעוררה ביקורת בקרב חוגים שונים במצרים, בשל העמדתם החוזרת ונשנית של אזרחים למשפט בבתי דין צבאיים.[26]

 

ב. שלטון חדש, עריצות ישנה

סדרת החקירות שנערכה לאנשי התקשורת עוררה ביקורת על הפרת חופש הביטוי והעיתונות. העיתונאי המצרי, סעיד שועיב, כתב: "נכון שחקירות הפרקליטות הצבאית לכמה מעמיתיי העיתונאים הסתיימה בפנג'אן קפה ושיחות עדינות, אך אם כך, מדוע הם זומנו לחקירה מלכתחילה? ומדוע הגיע הזימון מהפרקליטות וממערכת המשפט הצבאית, ולא במסגרת דיאלוג רחב בין העיתונאים לבין המועצה הצבאית, למשל?

 

אני חושב שהמטרה היא להעביר מסר, ואני חושב שהוא אכן הועבר, והמסר הוא שביקורת על ההתנהלות הפוליטית של המועצה העליונה של הכוחות המזוינים לא תתקבל בברכה, כמו גם פרסום של כל דבר שקשור אליה. אני ורבים כמותי אמרנו שוב ושוב שיש הבדל בין הצבא כמוסד צבאי לבין התנהלותו הפוליטית. לכן זכותם של כל המצרים למתוח עליו ביקורת ככל שירצו, ועל המועצה הצבאית לשאת זאת, כל עוד היא ממשיכה בתפקיד ניהולה הזמני של המדינה, שכן זה מטבעה של הפוליטיקה..."

 

במאמר נוסף כתב שועיב: "אני חושב שההתנהלות הפוליטית של המועצה הצבאית דורשת בדיקה מיידית. יש סימנים מדאיגים באשר ליחסה לחירויות הציבוריות והפרטיות, בהם למשל, [הוצאת החוק החדש] השולל את הזכות להפגין ולמחות בצורה בלתי אלימה, והפחדת השופטים והעיתונאים. זה לא קרה בתקופה שחלפה [תחת מובארכ]. עד לאן תיקח אותנו ההנהלה הזמנית של המדינה?"[27]

 

העיתונאי המצרי, אחמד אל-סאוי, כתב בתגובה לפיטוריה של המגישה הטלוויזיונית, דינא עבד אל-רחמן: "העיתונאי ואיש התקשורת עוד נדרש להיות נאמן לשלטון [המדינה] או לשלטון הכסף, ללא חלופה שלישית, בשעה שחרבות האיסור, ההשמטה וההדרה שלופות בפניו של כל מי שמנסה להיות נאמן לציבור באמצעות העצמאות, ולנטות לטובת הציבור, באמצעות האמת... [המקרה של דינא עבד אל-רחמן] משקף את רוח העריצות הנטועה בגנים של השלטון, ללא קשר לזהות העומד בראשו..."[28]

 

ג. העיתונות בשירות הממשל הצבאי

ביקורת ישירה על המועצה הצבאית החלה להישמע בגלוי בתקשורת המצרית בעיקר ממאי 2011, עת החלה המחאה נגדה להתרחב.[29] חלק מהכותבים הצביעו על כך שהמועצה הצבאית משתמשת בתקשורת הרשמית למטרותיה. כך, למשל, כתב בעל הטור ביומון המצרי העצמאי אל-שורוק, ואיל קנדיל: "יום אחד החליט הידיד עבד אל-עט'ים חמאד, עורך העיתון הוותיק אל-אהראם, לרדת ממרום מושבו ולחתום את שמו על ידיעה בעמוד הראשי... הידיעה עסקה ב-12 קואליציות [של צעירים] שסירבו להשתתף בהפגנת המיליונים [ב-27.5.11 במחאה על התמהמהות השלטון ביישום דרישות המהפכה].

 

המצער מבחינה מקצועית ופוליטית הוא שאופן ניסוח הידיעה התאים למה שהיה [נהוג] לפני [תחילת המהפכה]: [ניסוח זה] רמז לכך שהעומדים מאחורי הקריאה להפגנות [במחאה על מדיניות השלטון], הם גורמים מפוקפקים הרוצים להרוס את מצרים.[30] זאת למרות שלולא הפגנות המיליונים בימי שישי, לא היה הופך חמאד לעורך אל-אהראם – אל-אהראם של העם המצרי כולו, ולא אל-אהראם של המועצה הצבאית השלטת בלבד... מצרים חזרה לעידן שלפני ה-25 בינואר, ושבה להשתמש באמצעי הפחדה... באותו אופן בו השתמשו מובארכ ובנו כלפי מתנגדיהם..."[31]

 

3. המועצה הצבאית: לתקשורת חירות מלאה

בהודעה בדף הפייסבוק שלה, הבהירה המועצה הצבאית המצרית כי היא שואפת לחזק את התקשורת המצרית לכל סוגיה ולהשיב לה את מעמדה המוביל באומה הערבית והאסלאמית. בנוסף, נאמר כי המועצה מכבדת את חופש התקשורת לפרסם כל דבר ולטפל בכל נושא, וכי מאז המהפכה הקפידה המועצה לא להתערב בתכנים ובמדיניות התקשורתית של כלי התקשורת השונים, והעניקה לתקשורת במצרים חירות מלאה.[32] נציג המועצה הצבאית לכנס בנושא עתיד התקשורת המצרית, הכחיש כי מוטל פיקוח כלשהו על כלי התקשורת, והסביר כי הבקשה מהתקשורת לא להתעסק בענייני הכוחות המזוינים נובעת מכך שמדובר בעניינים של ביטחון לאומי.[33]

 

ל. עזורי; נ. שמני וע. מרקוס חוקרים את זירת מצרים במכון ממרי

 



[1] על מעצר הבלוגר מייקל נביל, ראה דו"ח ממרי

[2] על הסיקור הלא אובייקטיבי של ההפגנות במהלך המהפכה בעיתונות הממסדית המצרית, ראה דו"ח ממרי

[3] על מאמר ההתנצלות ביומון אל-אהראם, ראה דו"ח ממרי

[4] אל-אהראם (מצרים), 3.3.11

[5] בין המינויים: לביב אל-סבאעי, שהיה עורך של מגזין לנוער של אל-אהראם, מונה ליו"ר מועצת המנהלים של היומון; עבד אל-עט'ים חמאד, שהיה עורך העיתון אל-שורוק, וכתב ומנהל מערכת אל-אהראם באירופה, מונה לעורך אל-אהראם; עלאא ת'אבת, חבר ועדת התרבות של איגוד העיתונאים, מונה לעורך יומון הערב, אל-אהראם אל-מסאאי; אבראהים ח'ליל, שהיה הכתב הצבאי של רוז אל-יוסף, מונה לעורכו; אוסאמה סלאמה, שהיה האחראי על תיק הקופטים בעיתון רוז אל-יוסף, מונה לעורך השבועון מבית רוז אל-יוסף; מחמוד נאפע, שהיה עורך השבועון נהדת מצר, עורך ערוץ הטלוויזיה אל-מחור, וסגן עורך אל-גומהוריה, מונה לעורך אל-גומהוריה; הפרשן הפוליטי גמאל אבוביה מונה לעורך יומון הערב אל-מסאא; חלמי אל-נמנם שמונה ע"י שר התרבות בימי מובארכ לסיו"ר מועצת הסופרים, מונה ליו"ר מועצת המנהלים של בית ההוצאה לאור דאר אל-הילאל; עאדל עבד אל-עזיז, המשמש כראש איחוד סוכנויות הידיעות הערביות, מונה ליו"ר מועצת המנהלים והעורך של סוכנות הידיעות המצרית אל-שרק אל-אוסט. אל-אהראם (מצרים), 31.3.2011

[6] למשל, העורך לשעבר של היומון המצרי הממסדי אל-גומהוריה, מוחמד עלי אבראהים, ממשיך לכתוב טור שבועי ביומון; יו"ר מועצת המנהלים לשעבר של היומון אל-אהראם, ד"ר עבד אל-מונעם סעיד, ממשיך לכתוב בו טור יומי.

[7] במסגרת חילופי הגברי בטלוויזיה, מונתה נהאל מוחמד כמאל לראש מחלקת הטלוויזיה; אבראהים כמאל אל-סיאד  לראש מחלקת החדשות; ואסמאעיל מוחמד אל-תשתאוי לראש מחלקת הרדיו. אל-מצרי אל-יום (מצרים), 2.4.2011

[8] אל-אח'באר (מצרים), 7.7.2011

[9] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 31.3.2011

[10] אל-גומהוריה (מצרים), 7.4.2011

[11] אל-יום אל-סאבע (מצרים), 31.3.2011

[12] למשל, מאמרו של עבד אל-מונעם סעיד כשהיה עוד יו"ר מועצת המנהלים של אל-אהראם בימים הראשונים לאחר התפטרותו של מובארכ. אל-אהראם (מצרים), 15.2.2011 

[13] אל-גומהוריה (מצרים), 7.4.2011

[14] www.islamonline.net, 12.4.2011; ערוץ CBC הוא בבעלות איש העסקים מוחמד אל-אמין. מופיעים בו אנשי תקשורת ותיקים שחלקם עבדו בטלוויזיה הממלכתית, כמו למיס אל-חדידי וחי'ירי רמדאן, וכן המשורר ובנו של יוסף אל-קרדאוי, עבד אל-רחמן יוסף, ועורך עיתון אל-פגר, עאדל חמודה.

[15] על סגירת ערוצי הטלוויזיה בתקופת מובארכ ועל פיטוריו של עיסא מאל-דוסתור, ראה דו"ח ממרי על גל סגירת ערוצי טלוויזיה בלוויין המצרי.

[16] אל-דוסתור (מצרים), 24.7.2011

[17] יצוין כי בסעיפים 302-304 לחוק העונשין המצרי ישנו איסור להשמיץ עובדי ציבור, אשר העונש המרבי עליו הוא שנתיים מאסר. 

[18] אל-דוסתור; אל-אהראם (מצרים), 30.5.11

[19] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 18.6.11

[20] אל-אהראם (מצרים), 3.6.2011

[21] אל-אהראם (מצרים), 1.6.2011

[22] אל-שורוק (מצרים), 14.5.2011

[23] אל-אח'באר, אל-שורוק (מצרים), 20.5.11

[24] אל-שורוק (מצרים), 19.5.2011

[25] אל-דוסתור (מצרים), 24.7.2011.

[26] על מחפוט' ראה קליפ ממר"י אל-אהראם (מצרים); אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 17.8.11

[27] אל-שורוק (מצרים), 1-2.6.2011

[28] אל-שורוק (מצרים), 26.7.2011

[29] על המהפכה השנייה נגד המועצה הצבאית במצרים, ראה דו"ח ממרי קודם לכן הושמעה ביקורת מאופקת בלבד על התנהלות המועצה הצבאית, ראה, למשל, דו"ח ממרי על מאמרו של עלאא אל-אסואני, הכתוב כמשל.

[30] כלומר, עורך אל-אהראם חתם את שמו על ידיעה שהציגה אי תמיכה ציבורית, לכאורה, בהפגנות נגד השלטון, ובכך רמז על התנגדותו להפגנות אלה.

[31] אל-שורוק (מצרים), 26.5.1011

[33] אל-אהראם; רוז אל-יוסף (מצרים), 9.6.2011