כללי

סקירת תקשורת פלסטינית שבועית 6-12.4.1998

1. תהליך השלום:

שר התכנון ושתוף הפעולה ברשות הפלסטינית, נביל שעת', שהוא מבכירי צוות המשא ומתן הפלסטיני, הגיב על הקביעה הישראלית כי כל נסיגה מעל תשעה אחוזים תפגע בבטחון ישראל ואמר: "כיצד, אם כן, הם [מתכוונים] לסגת מיתר האדמות הכבושות וכיצד הם מתכוונים להתקדם בתהליך השלום במסגרת המשא ומתן על הסדר הקבע?..."

 

שעת' אמר שחלה התפתחות חיובית בעמדה האמריקאית ביחס למדינה הפלסטינית ולמרות שהתפתחות זו אינה מהווה הבטחה ברורה לתמיכה בהכרזה על מדינה פלסטינית עצמאית, הרי שהאמריקאים לכל הפחות מבינים את העמדה הפלסטינית שאינה יכולה לדחות את ההכרזה על המדינה הפלסטינית בשנת 1999.

 

אשר לביקורו הקרוב של דניס רוס, אמר שעת' שמטרתו היא שכנוע הצד הישראלי לקבל את היוזמה האמריקאית ואין לביקור כל קשר לצד הפלסטיני, אשר ייפגש אתו "לצורך הפרוטוקול בלבד."[1]

 

באיגרת ששלח לטקס יסוד 'אגודת הידידות הפלסטינית-אוסטרלית' שהתקיים בעיר סידני, אמר יאסר ערפאת כי כל אוהבי השלום צריכים להזכיר לממשלת ישראל כי ב1947- חילקה הקהיליה הבינלאומית את פלסטין לשתי מדינות: מדינה יהודית ומדינה פלסטינית... לא יהיו שלום ויציבות באזור, אמר ערפאת, ללא יישום החלק השני של חלוקה זו וללא הקמתה של המדינה הפלסטינית העצמאית.

 

במכתבו של ערפאת, שהוקרא בטקס על ידי השגריר הפלסטיני באוסטרליה, עלי אל-קזק, נאמר עוד: "אוסטרליה שלחה את בניה ובנותיה לפלסטין במלחמות העולם הראשונה והשניה והם לחמו ונהרגו לצד העם הפלסטיני והעם הערבי למען חירותם ועצמאותם של עמי האזור ומדינותיהם; אלא שלמרות שכל האחרים הגשימו את חירותם ועצמאותם, אנו עדיין נאבקים להשיג זאת."[2]

 

בראיון לביטאון ה'חמאס' אמר העתונאי הפלסטיני, ח'אלד אל-עמאירה, כי אין כל תקווה [לקיום משותף] בין היהודים לפלסטינים. "לפיכך, על האומה [הערבית] לאמץ אסטרטגיה חדשה המבוססת על עמידה איתנה והתנגדות כוללת לכיבוש בכל האמצעים, כולל עיסוק בג'יהאד, כדי להערך לסיום הקיום היהודי בפלסטין. עלינו להלחם בכל מגמה הנוטה לקבל את המציאות המדינית, משום שקיומה של ישראל אינו מוסרי מיסודו ויש להסירו ביום מן הימים."[3]

 

בעקבות הסכם השלום שנחתם בצפון אירלנד מעלה מנכ"ל משרד ההסברה הפלסטיני, חסן אל-כאשף מספר שאלות בנגע לקשר בין אלימות לבין הישגים מדיניים: "האם הנסיגה הישראלית מדרום לבנון היתה עולה על סדר היום הישראלי, לולא היו שבים חיילי הכיבוש הישראלי מדרום לבנון הרוגים ופצועים? האם עמדתה של סוריה היתה מדאיגה את ישראל ללא התעלה שסוריה חופרת [למטרות צבאיות], לפי טענת ישראל, ממזרח לקו הפסקת האש? האם קמפ-דיוויד היה מתאפשר ללא מלחמת אוקטובר 1973? ומעל לכל, האם הסכם אוסלו היה מתאפשר לולא האנתיפאדה וכל הדם וכדורי הרובה?

 

האם אין די במחצית המאה של כדורי רובה ודם כדי שנתניהו ילמד את הלקח שלמדו האמריקאים בויטנאם והאנגלים באירלנד – הלקח שלמדו בגין, רבין ופרס? אם אין די בכך, הרי שחששותיה של ישראל יתממשו בכל מאת האחוזים."[4]

  

2. ספיחי פרשת מוחי אל-דין אל-שריף:

הרשות הפלסטינית האשימה השבוע את ה'חמאס' בפרשת מותו של מוחי אל-דין אל-שריף. תפנית זו יצרה מתחים בין הרשות ל'חמאס', שמצידה האשימה את הרשות בשיתוף פעולה עם ישראל בהריגתו של אל-שריף. דובר ה'חמאס' בעזה, עבד אל-עזיז אל-רנתיסי, איים שהאשמות הרשות כלפי ה'חמאס' ועינויים של עצורי ה'חמאס' בפרשה, עלולים להוביל לנקמת דם של קבוצות ב'חמאס' נגד הרשות. אל-רנתיסי הוסיף: "אני חושש שתתגבשנה קבוצות נקם, בדומה למתרחש במצרים ואלג'יריה. קבוצות אלה מאמינות אך ורק בנקמת דם על ענויים הנתעב של עצורי ה'חמאס' בחדרי החקירות והענויים של הרשות."

 

אל-רנתיסי המשיך לטעון שישראל וארה"ב הן העומדות מאחורי המתיחות הפנימית ברחוב הפלסטיני וקבע שמטרתן היא להוביל למלחמת אזרחים פלסטינית. הוא דחה את תוצאות ועדת החקירה שהקימה הרשות הפלסטינית וטען שאלו באו "לכסות על מעורבותן של ארה"ב וישראל בפשע של רציחתו של מוחי אל-דין אל-שריף ולהצדיק את מסע המעצרים של אנשי 'חמאס'."[5] בעקבות דבריו אלה וקריאתו להקים ועדת חקירה בלתי תלויה ולהעמיד לדין את חברי ועדת החקירה של הרש"פ, הוא נעצר לשם תשאול.

 

הגוש האסלאמי באוניברסיטת אל-נג'אח שבשכם ערך טקס לזכרו של מוחי אל-דין אל-שריף ולזכרם של חמשת אנשי ה'חמאס' שהתאבדו בפיצוצים בשוק 'מחנה יהודה' וברחוב בן יהודה שבירושלים בשנה שעברה. הטקס התקיים בניגוד להחלטת הנהלת האוניברסיטה שאסרה על קיומו בתקופה רגישה זו. המשתתפים בטקס הציגו את פעילותם של 'גדודי עז אל-דין אל-קסאם' ובין היתר פוצצו דגם של אוטובוס ישראלי.[6]

 

3. חמישים שנה למלחמת 1948 וערביי ישראל:

ארועי שנת החמישים ממשיכים למקד את התענינותה של התקשורת הפלסטינית. גוף פלסטיני בשם

"קבוצת 48", שהוקם בחיפה במטרה לשמר את זכר ה'נכבה'[7] ולהאבק בהשתתפותם של ערביי ישראל בחגיגות החמישים לעצמאות ישראל, הפיץ גילוי דעת בקרב הציבור הערבי בחיפה וקרא להחיות זכרון זה ולא להשתתף בחגיגות העצמאות הישראליות. גילוי הדעת קבע כי "עם שאינו מכבד את ההסטוריה של עצמו אינו יכול לצפות מעם אחר שיעשה כן."[8]

 

בטקס שערכה הרשות הפלסטינית ביריחו לציון פתיחת החג העממי באתר 'נבי מוסא' נשא המשורר, מחמד עלי טה, דברים בשם 'ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל' והעביר את "ברכותיהם של מליון ערבים פלסטינים העומדים איתן בגליל, במשולש, בנגב ובכרמל והמהווים הסתעפות של העץ הפלסטיני האדיר." טה סיים את דבריו בהכרזה על תמיכה ונאמנות לרשות הלאומית ולהנהגה הפלסטינית ובראשה הנשיא [יאסר ערפאת].[9]

 

4. יום הילד הפלסטיני:

הרשות הפלסטינית ציינה בשישה באפריל, כמדי שנה, את 'יום הילד הפלסטיני'. היומון אל-איאם המקורב לרשות הפלסטינית, פרסם קטעים ממכתב שנשלח על ידי 'ילדי פלסטין מכל חלקי המולדת' אל יאסר ערפאת, בו מאחלים הילדים לערפאת אריכות ימים וקובעים: "ילדי פלסטין ימשיכו לשמור את ההבטחה בעינה. אנו מבקשים מאללה שישמור עליך ואנו נשמח להתלכד סביבך." כותבי המכתב חתמו אותו במילים: "צעד, הו אבו עמאר ואנו נצעד עמך. בחיי אללה, לו היית חוצה את הים היינו חוצים אותו עמך."    המכתב הועבר למזכיר הקבינט הפלסטיני, אחמד עבד אל-רחמן, שנפגש עם 200 הילדים בשמו של ערפאת. עבד אל-רחמן הבטיח לילדים שבשנה הבאה תקום המדינה הפלסטינית ואמר שהעם הפלסטיני ימשיך להמצא בשוחה אחת, עד שילד מילדי פלסטין יניף את הדגל הפלסטיני מעל מסגדיה וכנסיותיה של ירושלים.[10] עבד אל-רחמן העביר לילדים את ברכותיו של ערפאת, שתאר אותם כ"גנרלים החדשים שימשיכו את המאבק עד להגשמת השאיפות הלאומיות של עמנו הפלסטיני."[11]

 

5. לקט ידיעות ומאמרים:

משלחת של ששה עשר עתונאים פלסטיניים, בראשותו של יושב ראש איגוד העתונאים הפלסטיני, נעים אל-טובאסי, ביקרה בעראק ונפגשה באחד מהארמונות הנשיאותיים עם בנו של סדאם חוסיין, עודיי, המשמש כראש איגוד העתונאים העראקי. עודיי עמד על תמיכת העם והממשלה בעראק בעם הפלסטיני ושיבח את עמדתו של הרחוב הפלסטיני ביחס לעראק. עודיי העביר את ברכותיו של נשיא עראק לעם הפלסטיני וקיבל מהמשלחת הפלסטינית מתנה עבור סדאם חוסיין. המשלחת הפלסטינית נפגשה גם עם שר החוץ, מחמד סעיד אל-צחאף, שאמר כי העראקים מאמינים לא רק בפעולה אלא גם בהקרבה למען הענין המרכזי – פלסטין.[12]

 

ראשי התנועה האסלאמית בישראל הוזמנו, על ידי ממשלת סודאן, לבקר בסודאן במאי 98.[13]

 

חבר הכנסת צאלח טריף סרב לקבל את פני שר הבטחון יצחק מרדכי שביקש לברכו לרגל חג הקורבן, בשל "מדיניותה הגזענית של הממשלה והריסת הבתים." טריף אמר שהוא מסרב להפגש עם אישיות ממשלתית כלשהי לפני שהממשלה תשנה את מדיניותה.[14]

 

תחת הכותרת 'עולם עומד נבוך אל מול הצדק', מונה בעל הטור פואד אבו חג'לה סדרת אירועים שדווחו בתקשורת ביום אחד ואשר חושפים כי העולם נוטה, ללא בושה, [לטובת הצד הבלתי צודק - היהודים]. הדיווחים המוכיחים זאת, לטענתו, הם:

התביעה שהוגשה בבית משפט במינכן להסיר את חסינותו הפרלמנטרית האירופית של מנהיג החזית הלאומית הצרפתית, ז'אן מרי לה-פן, על מנת שאפשר יהיה לחקור אותו באשמה של הכחשת השואה. זאת, לטענת אבו חג'לה אחרי שלה-פן, אמר בריאיון כי תאי הגז היו רק אחד מהדברים שאירעו במלחמת העולם השניה.

ההחלטה שקיבלה ממשלת בריטניה לפצות את היהודים שאיבדו את פקדונותיהם בבנקים בריטיים במלחמת העולם השניה. "ממשלת בריטניה לא הסתפקה בכך אלא אף הביעה בפני היהודים הניזוקים את צערה העמוק, וזאת שעה שאותה ממשלה וממשלות [בריטיות] קודמות מסרבות להכיר בשוד הזהב הפלסטיני."

התנצלותה של עיריית ניו-יורק בפני היהודים שניזוקו באירועי ברוקלין ב1991- ופיצויים הכספי.

פסק הדין של 240 שנות מאסר שנפסק לצעיר הפלסטיני איאד נג'ם, שהואשם בנהיגת משאית התופת אל מרכז הסחר העולמי במנהטן [בפברואר 93'], למרות שהוא טען שלא ידע מה הוא המטען שבמשאית.

כל הידיעות האלה, קובע אבו חג'לה בסרקאזם, הופיעו בצידן של הצהרות שהצהירו אישים אמריקאיים, בריטיים וגרמניים, למען זכויות אדם וצדק עולמי...[15]

6. MEMRI בעתונות הפלסטינית

שני עיתונים פלסטיניים מצאו צורך השבוע להתייחס לעבודת MEMRI:

בעיתון אל-איאם כתב בעל הטור, חסן אל-בטל, כי: "נראה ש'איש התקשורת' לשעבר נתניהו פועל בשני קווים: האחד, 'הקטנת ציפיותיהם של המוגזמות של הפלסטינים'  והשני, צמצום 'ההסתה' בעתונות הפלסטינית. על החלק השני אמון 'המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון', אותו מנהל מירושלים יגאל כרמון, יועצו לשעבר של נתניהו".[16]

בבטאון ה'חמאס', אל-רסאלה, מנתח צאלח אל-נעאמי את טענותיו של מזכיר ממשלת ישראל, דני נווה, בנוגע להסתה של התקשורת הפלסטינית נגד ישראל וכותב: "הדרשות הנישאות במסגדים צריכות [לטענת נווה] להיות נקיות מכל התייחסות לישראל ולמדיניותה או אפילו ליהודים באופן כללי. נווה מותיר ליגאל כרמון, איש 'המוסד' לשעבר, לומר שלא יתכן שיאמרו דברים רעים על היהודים, אפילו אם המדובר בניתוח של פסוקים קוראניים העוסקים ביהודים... על פי נווה, חייבים פקידי הרשות המבצעת ופקידי הרשות המחוקקת שלא להצהיר הצהרות עוינות.

דני נווה נענה להנחיותיו של כרמון ותובע מהרשות לבחון מחדש את המורשת העממית, את הפולקלור, את הספרות, את התאטרון ואת האמנות הפלסטינית, כדי להתאימן לשלב 'השלום'...

 

[לעומת זאת], אין נווה וראש ממשלתו נוקפים אצבע כאשר השדרן ברדיו המתנחלים קורא לשחוט את הפלסטינים ולהרוס את מסגד אל-אקצא ואת כנסיית המולד. מדוע אין [ישראל] משנה את תוכניות הלימוד בבתי הספר היהודיים המלמדות כי הפלסטינים הם רק 'כלבים שוטים'? אלו הם אותם בתי ספר שחמישים אחוזים מתלמידיהם הכריזו כי הם תומכים במעשה שביצע ברוך גולדשטיין.

נווה וכרמון תובעים מהרשות למנות את האימאמים במסגדים על פי הקריטריונים של 'המוסד' והשב"כ, בשעה שבתי הכנסת של היהודים מהווים עדיין מאורות להסתה נתעבת ועיוורת נגד כל מה שהוא ערבי ומוסלמי."[17]