המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
הפולמוס סביב הקמת כנסיות במדינות המפרץ
10/8/2008

 

הפולמוס סביב הקמת כנסיות במדינות המפרץ

 

במרץ 2008 נחנכה בקטר כנסיה קתולית ראשונה על אדמה שתרם אמיר קטר, השיח' חמד בן ח'ליפה אאל ת'אני. כנסיה זו, האמורה לשמש ציבור של כמאה אלף נוצרים במדינה, רובם ככולם עובדים זרים, היא אחת מחמש כנסיות לבני העדות הנוצריות השונות שהשלטון הקטרי התיר זה מכבר את בנייתן. כנסיה זו קשורה לכנסיית האם באבו צ'אבי ונאסר עליה לקיים פעילות מיסיונרית או לשאת סממנים דתיים חיצוניים. עד כה נהגו בני הכתות הנוצריות במדינה לקיים את פולחנם בבתי ספר ובבתים פרטיים. בהחלטתה זו הצטרפה קטר למדינות אחרות במפרץ: בחריין, כווית, תימן, אבו דאבי, האמירויות, ונסיכות עמאן, בהן קיימות מזה שנים כנסיות שונות.[1]

 

סעודיה, לעומתן, נותרה המדינה היחידה במפרץ, האוסרת עדיין הקמת בתי פולחן לבני דתות אחרות, זולת האסלאם, למרות הלחצים שמפעיל הוותיקן על השלטונות בעניין זה. מדברי נציג הוותיקן במפרץ עולה שבסעודיה קיים ציבור של בין 3 ל-4 מיליון נוצרים, אולם הסעודים מכחישים מספרים אלה.[2]

 

הסכמה זו של שלטונות קטר עוררה מחדש את הפולמוס במדינות המפרץ סביב נושא הקמת כנסיות במדינות חצי האי ערב. להלן סקירה של הטיעונים הבולטים שהובאו במסגרת פולמוס זה.

 

שיקול דעת של השליט או של איש הדת

במסגרת הדיון ההלכתי עלתה השאלה האם לשליט יש זכות דתית להתיר בניית כנסיות. אחד התומכים הבולטים בהחלטת שלטונות קטר היה השיח' יוסף אל-קרצ'אוי, העומד בראש איחוד חכמי הדת המוסלמים והיושב כיום בקטר. השיח' אל-קרצ'אוי הוציא לאחרונה פתוא המתירה בניית כנסיות בארצות האסלאם, ואף מתירה השתתפות מוסלמים בבנייתן. לדבריו, על פי השריעה עניין זה נכלל במסגרת העיקרון האסלאמי של טובת הכלל (מצלחה), תחום הנתון לאחריותו ולשיקול דעתו הבלעדיים של השליט: "הקמת כנסיה לבני החסות, ובמלים אחרות: לאזרחים נוצרים ואחרים, שחכמי המשפט המוסלמי מחשיבים אותם לאנשי [חסות הגרים] בארצות האסלאם - איננה חטא, בתנאי שיש להם צורך אמיתי בכך ... ובתנאי שהשליט החוקי התיר להם לעשות כן ... הדבר נכון גם לגבי לא מוסלמים שאינם אזרחים ושנכנסו לארצות האסלאם תחת חסות, כלומר: באשרות כניסה ...[ההיתר של השליט] הוא על סמך יחסים [בין מדינות, המושתתים על] הדדיות, כלומר: כפי שהם [הנוצרים], במקומות מושבם, מתירים למוסלמים לבנות מסגדים לקיום התפילות [כך גם על המוסלמים להתיר לנוצרים להקים כנסיות בארצות האסלאם]. אני מאמין שמתן היתר לנוצרים להקים כנסיה בקטר הוא בכלל זה. זוהי זכותו של השליט בהתאם למשפט המוסלמי העוסק בענייני המדינה והמסתמך על [העיקרון לפיו יש] לשמור על מטרות השריעה ועל האינטרסים של הציבור ... מותר [למוסלמים גם] להשתתף בבנייתן [של כנסיות]".[3]

 

המתנגדים שללו את עמדתו של אל-קרצ'אוי, וטענו כי הקמת בתי פולחן לדתות אחרות בחצי האי ערב אינו עניין של טובת הכלל ומכאן שאינו נכלל בתחום הנתון להחלטתו של השליט. השיח' הסעודי עבד אל-רחמן בן נאצר אל-בראכ, לשעבר פרופ' באוניברסיטה האסלאמית של האמאם מחמד בן סעוד בריאד, קבע בפתוא שפרסם כי "... להתיר [לנוצרים] לבנות את הכנסיות שלהם בארצות המוסלמים על מנת שאנו נבנה את המסגדים שלנו בארצותיהם הוא דבר אסור ...".[4] השיח' הסעודי ד"ר סעוד בן עבדאללה אל-פניסאן, לשעבר דיקן הפקולטה ללימודי השריעה באוניברסיטת אל-אמאם בריאד, טען בנחרצות, בראיון שנערך עמו, כי "אין זכות לשלטון פוליטי כל שהוא, בין אם שלטון של ח'ליפים, המייצג את כל המוסלמים, ובין אם [שלטון] המיוחד לאזור כלשהו, לשנות סטטוס זה [כלומר האיסור על בניית כנסיות], כפי שאין לו זכות לבצע שינויים בגבולות החרם [האיזור הקדוש במכה], וכפי שאין לו את הזכות לבצע שינויים בג'זירת אל-ערב [חצי האי ערב]".[5]

 

שאלת המניע לגירוש הלא מוסלמים מחצי האי ערב במאה השביעית[6] היוותה נקודה נוספת סביבה התפלמסו הצדדים: האם היה זה צעד שנבע מטעמי ביטחון, כדברי המחייבים התרת בניית כנסיות, או שמא, היה זה צעד שנבע מטעמים דתיים, כטענת השוללים זאת. נקיטת עמדה בעניין היסטורי זה היא בעלת משמעות לגבי השאלה האם ההחלטה על הקמת כנסיות היא בתחום סמכותו של איש הדת או של השליט. הליברל הקטרי ד"ר עבד אל-חמיד אל-אנצארי, לשעבר דיקן הפקולטה להלכה מוסלמית ולמשפט באוניברסיטת קטר, שלל בסדרת מאמרים שפרסם את האפשרות השניה. הגירוש, בעיניו, נתפס כצעד בטחוני בלבד, המאפשר היתר להשארות נוצרים אם אין בו בעיה בטחונית.[7] כך גם סבור השיח' עבד אל-מחסן בן נאצר אאל עביכאן, חבר מועצת השורא והיועץ במשרד המשפטים הסעודי. במאמר שפרסם בשבועון הסעודי "ראית אל-תוחיד" כתב כי: "צווי זה [של הגירוש] הופנה לשליט, והראיה לכך היא [שהח'ליף הראשון] אבו בכר, לא גירש את היהודים וחברי הנביא לא דרשו ממנו [מאבו בכר] לעשות זאת. לכן אין היתר לנתינים להתערב בדבר שהוא מעניינם של השליטים ... הגירוש תלוי בטובת [הכלל] ... כפי שקבע אבן תימיה, וראיה לכך היא [העובדה] שמחמד [עצמו] לא גירש אותם ...".[8]

 

השיח' פניסאן, לעומתו, קבע שגירוש הלא מוסלמים מחצי האי ערב היא חובה דתית ותלה את סיבת התמהמהות בביצועו בצורכי השעה: "הסיבה להתמהמהות בגירושם קשורה בשמירה על ביטחון העם במדינה האסלאמית. שהרי המוסלמים היו זקוקים להם בחקלאות ובמתן שירותים. הנביא, בהיותו בחיים, הדגיש את ההכרח שבגירוש הפוליתיאיסטים מחצי האי ערב והדגיש זאת [שוב] לפני מותו".[9]

 

איסור הימצאותה של דת נוספת לצד האסלאם בחצי האי ערב

חדית' נוסף בו עשו הצדדים שימוש בוויכוח זה הוא החדית' הידוע לפיו אסור שתתקיים דת נוספת לצד דת האסלאם בחצי האי ערב. כך טען השיח' אל-בראכ בפתוא שהוציא לאחרונה: "... הדבר המצער הוא שחלק מהמוסלמים נענו לבקשת הכופרים לבנות כנסיות במספר ארצות איסלאמיות בסביבות חצי האי ערב  ... והרי כבר נאמר בחדית': ... אל לדת של היהודים ושל הנוצרים לדור בכפיפה אחת עם הדת של המוסלמים ...".[10] התייחסות נרחבת יותר לאיסור זה הופיעה בפתוא שפרסמו לפני מספר שנים אנשי דת סעודים, ובהם מופתי הממלכה השיח' עבד אל-עזיז בן עבד אללה בן מחמד אאל אל-שיח', העומד בראש מועצת חכמי הדת הבכירים בסעודיה; השיח' עבד אללה בן עבד אל-רחמן אל-ע'ודיאן, חבר הוועדה הקבועה לפסיקת הלכה וחבר הועדה העליונה של חכמי הדת בסעודיה; והשיח' צאלח בן פוזאן אל-פוזאן, חבר מועצת חכמי הדת הבכירים  וחבר הועדת הקבועה לפסיקת הלכה בסעודיה: "חצי האי ערב הוא מקום קדוש [חרם] באסלאם. אסור לתת היתר דתי או מדיני לכופר להסתנן לשם, לקבל אזרחות או להיות בעל נכסים בו, ולא כל שכן להקים בו כנסיה לנוצרים".[11]

 

חילוקי דעות היו גם לגבי הגדרת המונח ג'זירת אל-ערב [חצי האי ערב]. לדידם של השיח' אל-בראכ והשיח' אל-פניסאן, גבולותיה של ג'זירת אל-ערב כוללים את כל מדינות המפרץ הנמצאות בחצי האי ערב: מהים האדום במערב ועד המפרץ הפרסי במזרח, ומהים הערבי בדרום ועד לדרום עיראק בצפון.

 

בשונה מהגדרה זו, טענו המצדדים, ד"ר אל-אנצארי, השיח' עביכאן והשיח' אל-קרצ'אוי, כי ג'זירת אל-ערב אינה אלא חג'אז, מכה ומדינה. לדברי השיח' עביכאן: "האזור לגביו ציווה מחמד לגרש מתוכו את הפוליתיאיסטים הוא האזור הקרוב למכה ומדינה, בשל קדושתן …".[12] ד"ר אל-אנצארי  טען כי "ההסתמכות על [הקביעה] שאסור שדת נוספת תדור בכפיפה אחת עם האסלאם בחצי האי ערב אינה מלמדת על איסור [הקמת] כנסיות בקטר, כיוון שציבור חכמי ההלכה סבור שהכוונה היא לחג'אז, מכה ומדינה בלבד. ההוכחה לכך היא השארת בתי הפולחן [של דתות אחרות] בתימן נג'ראן ותימאא [בתקופת הנביא ולאחריו] והמשך נוכחותם של בני הדתות המונותיאיסטיות בחצי האי ערב לאורך ההיסטוריה האסלאמית ".[13]

 

ד"ר אל-אנצארי הרחיק לכת ואף טען שהמקורות הקבילים לפסיקת הלכה באסלאם הם הקוראן והסונה, תוך שהוא דוחה את תוקפן של פתוות, שלדעתו, היו תוצאה של הנסיבות החברתיות והפוליטיות של הזמן בהן נכתבו ולא היו חסינות מטעות. בנוסף, הוא דחה גם את מושג האג'מאע, כלומר: הסכמת כל חכמי הדת בנושא כל שהוא, בטענה שדבר זה אינו מציאותי: " אנו מכבדים את הפתוות האוסרות בניית כנסיות באזור, אולם הן אך ורק [תוצר] של שינון וחיקוי של שיקולי דעת הלכתיים היסטוריים שנתנו מענה לנסיבות הפוליטיות, החברתיות והביטחוניות ששררו [בעבר] בחברות הערביות ... שיקולי דעת הלכתיים אלה הם בבחינת שיקולי דעת של בשר ודם והם אינם קדושים או חסינים מטעות. יש צורך לבחון אותם בעין ביקורתית ... שיקולי דעת הלכתיים אלה ... אינם נשענים על טקסטים שרעיים איתנים ... יש לפנות [רק] לטקסטים של הקוראן והסונה והם אלה המחייבים אותנו תמיד"; "[באשר] לאמירה בזכות האג'מאע [הרי] שהמציאות ההיסטורית אינה תומכת [בטענה] זו".[14]

 

כפועל יוצא מדבריו לגבי השימוש בקוראן ובסונה כמקורות חוקיים בלעדיים לחקיקה, דחה ד"ר אל-אנצארי את החלוקה המוסלמית המסורתית של העולם בין דאר אל-אסלאם [אזורים תחת שלטון מוסלמי בהם מובטחים לבני החסות זכויות פולחן מסוימות על פי ברית עומר] לבין דאר אל-חרב [אזורים שאינם תחת שלטון מוסלמי ומצווה לכובשם במלחמת ג'יהאד], וכן את חלוקת דאר אל-אסלאם לשלוש קטגוריות: מקום שנכבש על ידי המוסלמים, מקום שנכנע למוסלמים ומקום שנבנה על ידי המוסלמים: "באשר לחלוקה של דאר אל-אסלאם [לשלושה חלקים], חלק [אחד] שהושג בברית שלום [עם הלא-מוסלמים] ובו מותרים בתי הפולחן, חלק [שני] שנכבש במלחמה [נגד הלא-מוסלמים] וחלק שלישי שהמוסלמים בנו, שבשני [האחרונים] אסור לבנות בתי פולחן – הרי שהיא אך ורק חלוקה אדמיניסטרטיבית שרעית, וכך הדבר גם לגבי חלוקת העולם לדאר אל-אסלאם ולדאר אל-חרב. אין לה שום בסיס שרעי, שכן היא אינה נמצאת בקוראן או בסונה. אין במעשי הנביא וחבריו דבר מה התומך בכך. אלה הן חלוקות שהנסיבות הפוליטיות והביטחוניות חייבו אותן ותו לא. ראוי שלא להתייחס אליהן כפסק שרעי מחייב".[15]

 

מעמדם של בני החסות

שאלת מעמדם המשפטי של בני החסות באסלאם – האם הם כופרים, או לא - חזרה ועלתה גם בפולמוס זה: בפתוא שלו כותב השיח' אל-בראכ מפורשות שהיהודים והנוצרים בימינו אינם בני חסות, אלא כופרים ויש לנהוג בהם ככאלה על פי המשפט המוסלמי, כלומר, להציע להם להתאסלם ואם יסרבו אז להוציאם להורג: "... היהודים והנוצרים דהיום הם כופרים ... מי שאינו מאמין שהיהודים והנוצרים הם כופרים ושהדת, שהם הולכים כיום לאורה, היא שקרית ובטלה, הרי שהוא [עצמו] כופר ... שכן מי שלא מאמין במחמד ואינו הולך אחריו, אינו מוסלמי אלא כופר, ויש לנהוג בו כפי שנוהגים בכופרים, ובדת האסלאם יש חוקים לגבי הכופרים. המסגדים הם בתים של אללה, שם עובדים את אללה ומודים לו, אולם הכנסיות הן בתי פולחנם של הכופרים ... הם סוגדים לישו ולאמו והופכים אותם לאלוהים ...".[16]

 

מנגד קבע ד"ר אל-אנצארי בתוקף כי בני החסות אינם כופרים, האסלאם הכיר מראשית ימיו בחוקיות דתם ואף ראה חובה דתית להגן עליהם למרות שהיה מודע לאופי אמונתם וטקסיהם. הוא הוסיף כי העיקרון שהנחה את האסלאם הוא שהם בני אדם, ובתור כאלה יש להם את כל הזכויות והחירויות: " ... חובה להדגיש כי בטקסטים של הדת [הקוראן והסונה] אין שום הגבלה מכל סוג שהיא נגד זכותם של הלא מוסלמים לקיים את טקסיהם. ההיפך הוא הנכון... אין באמירה: 'הכנסיות הן מקום פולחן לכופרים ולפוליתיאיסטים' משום ראיה היכולה לשמש תירוץ לחוסר [הצורך כביכול] בהדדיות [ביחסים בין מדינות], או למנוע מהם את הזכות לבניית כנסיות. [וזאת]  כיוון שהאסלאם מאז ראשיתו אישר את חוקיותו [וזכות] קיומו של השני [לפי הפסוק] 'לכם דתכם ולי דתי' [סורה 109, פסוק 6]. הנביא וחבריו ערבו לזכותם [של הלא מוסלמים] לקיים את הטקסים שלהם, התחייבו להגן עליהם ועל בתי הפולחן שלהם למרות שהיו מודעים לאופיים של הטקסים שהתקיימו בהם. הם לא אמרו שהם מקום פולחן של כופרים ולכן אין להגן עליהם. [הח'ליף] עומר [בן אל-ח'טאב] הסיר את האדמה שכיסתה את בית הפולחן היהודי [בהר הבית] כדי שהיהודים יקיימו בו את טקסיהם, ולא אמר שזהו מקום כפירה. לדעתנו, ההכרה בחוקיותו של השני ובזכותו למקום פולחן, אין פירושה הכרה באמונתו [כאמונה] נכונה. אדרבא, החוקיות בנויה על אמיתה חשובה שקבע האסלאם והיא שמתוקף היותם בני אדם, הם זכאים לכל הזכויות והחירויות: חסינות, כבוד, הגנה, אמונה ופולחן. אין זה מתפקידנו לתבוע מהם דין וחשבון [על אמונתם] ואין אנו אפוטרופוסים עליהם. אללה הוא היחיד שישפוט את האנשים ביום הדין. בהיסטוריה אין זכר לכך שהמוסלמים אסרו [זאת] עליהם בטענה שהכנסיות הן מקום פולחן של כופרים. באשר [לאמירה] שהמסגדים הם בתי פולחן של האמונה והנאמנות [למונותיאיזם], הרי [שאמירה זו] היא מנקודת השקפתנו – אנחנו המוסלמים, [ובעצם גם] הם מגדירים כך את בתי הפולחן שלהם. טבעי הדבר שבני כל דת מאמינים שדתם היא הנכונה. אולם אמונה זו אינה מהווה הצדקה לשלול מהשני את זכויותיו ואף את [זכותו] להגנה ... לכן לא מתקבל על הדעת מבחינת החוקים של האסלאם, של השכל [הישר], של החוקה ושל זכות האדם,  לאסור על הקמת הכנסיות בטענה שהדבר מחזק את הכפירה וגורם לזלזול במוסלמים ...".[17]

 

לטענת ד"ר אל-אנצארי גישה זו של האסלאם נכונה לא רק ביחס לדתות של בני החסות, אלא גם ביחס לכל בני הדתות. לדבריו, "חירות האמונה היא אחת מהאמיתות שאין עליה עוררין, לא רק לגבי בני הדתות של ההתגלות, [היהדות והנצרות] בלבד, אלא גם לאמגושים לצבאים לזירואסטרים ולבודהיסטים לפני אלף שנים. חירות הפולחן והקמת בית פולחן הם מניגזרותיה של חירות האמונה".[18]

 

מה בין אזרחים לתושבים?

בנוסף לטיעונים הדתיים שהציגו שני הצדדים, הועלו גם טיעונים בעלי אופי אחר. נג'יב מחמד אל-נועימי, שר המשפטים לשעבר של קטר, יצא נגד החלטת מדינתו מטעמים חוקתיים וחברתיים: "קודם כל יש לדעת שקטר, בהתאם לחוקה שלה, היא מדינה אסלאמית ולא חילונית. לכן, צריך היה לקיים משאל עם על הקמת כנסיות אלה כדי להבטיח את ההסכמה של כלל החברה לכך".[19] אל-נועימי ביקש להשוות בין הוותיקן לקטר באומרו שכשם שהוותיקן אינו מאפשר הקמת מסגד בתחומו, כך גם על קטר לסרב לבקשה להקים כנסיה בתחומה.[20] הוא הוסיף ואמר כי "שאלה זו קשורה לקבוצה של זרים שבאו לכאן באופן זמני. לכן מדוע יש לתרום להם אדמה?".[21] תגובה דומה לעניין אופי נוכחותם של הנוצרים בסעודיה, העלה הסעודי ד"ר עבד אל-עזיז אל-ת'וניאן, חבר מג'לס אל-שורא של סעודיה: "בין הסעודים המחזיקים כולם בדת האסלאם אין בנמצא נוצרים, ולא יתכן שיש צורך בכך, [בכנסיה, וזאת] כיוון שהם שוהים בה כאורחים [בלבד], שכן [עצם] הימצאותם בה אינו העיקר. הם באים והולכים כזולתם בני הדתות האחרות".[22]

 

בתגובה לכך אמר ד"ר אל-אנצארי כי אין בסיס להשוואה בין הוותיקן לקטר, כיוון שהראשונה היא מדינה דתית, ואילו קטר אינה מדינה דתית, והאסלאם הוא אך ורק בבחינת מקור לחקיקה: "קטר אינה מדינה דתית, ובחוקתה מצוין כי האסלאם הוא מקור לחקיקה [של המדינה]... אסור להשוות בינה לוותיקן שהיא מדינה דתית ...";[23]  כמו כן ציין אל-אנצארי כי "בסעיף 50 של החוקה הקטרית נאמר: 'חרות הפולחן נתונה לכולם".[24] בעניין משאל העם הגיב ד"ר אל-אנצארי שתחום זה אינו עניין למשאל עם מטעמים דתיים, חוקתיים, היסטוריים ושרעיים: "אין משמעות לעריכת משאל עם בעניינים השייכים לשליט, [וזאת] כיוון שהדבר מנוגד לחוקה של קטר עצמה, מנוגד למציאות ההיסטורית מזה אלף וארבע מאות שנה, וגם [מנוגד] להלכה האסלאמית. בנוסף לכך, זכויות וחירויות אינם עניין למשאל עם...".[25]

 

על הטיעונים המתייחסים למעמדם המשפטי של הנוצרים בקטר ובכל מדינות המפרץ, הדגיש ד"ר אל-אנצארי כי מתן זכויות למוסלמים בארצות המערב נובע מעקרון זכויות אדם ולא זכויות אזרח: "נקודת המוצא של המערב במתן היתר [להקמת] מסגדים למוסלמים, נובעת מהאמנות הכלליות לזכויות אדם ולא מזכויות האזרח בלבד. המערב מאמין בזכותם של כל בני הדתות, בין אם אזרחים ובין אם לא, להקים בית פולחן. יתירה מכך מדינות המערב מקבלות על עצמן לתמוך בהם כספית".[26]

הסעודים: הכרת הוותיקן במחמד תיצור בסיס למשא ומתן

בעקבות בקשות הוותיקן להקמת כנסיה בסעודיה, הציע ד"ר אנור עישקי, העומד בראש המרכז ללימודים אסטרטגיים של המזה"ת בסעודיה, שהשתתף במספר מפגשים לדו שיח דתי בין מוסלמים לנוצרים, לכנסיות העולם, להכיר במחמד כבסיס למשא ומתן להסכמה סעודית: "אנחנו מכירים בדת הנוצרית, באדוננו עיסא, באדוננו משה ובכל הנביאים. אם האפיפיור וכל הכנסיות הנוצריות יכריזו שהם מכירים בנביא מחמד, הדבר יאפשר לדון בבניית כנסיה בסעודיה".[27]

 



[1]  הכנסייה הראשונה שהוקמה במדינות המפרץ של חצי האי ערב הייתה בבחריין. בשנת 1906 נחנכה שם כנסייה פרוטסטנטית וכיום קיימות בה כשלושים כנסיות שונות, המשמשות ציבור של כאלף אזרחים נוצרים וזרים רבים. בכווית קיימות כיום כעשר כנסיות המשרתות כמאתיים אזרחים נוצרים וכ-400 אלף זרים. לפני כשלוש שנים אישרה ממשלת כווית הקצאת שתי חלקות אדמה גדולות לבניית כנסיות חדשות, אלא שההחלטה טרם יצאה לפועל בשל התנגדות חלק מהנציגים האיסלאמיסטיים בפרלמנט ובמג'לס העירוני. על מצב הכנסיות במדינות המפרץ ראו: www.elaph.com, 14.3.2008  הידיעה לקוחה מ:א.אף.פי.

[2]  www.alarabiya.net, 19.03.2008

[3]  www.qaradawi.net, 19.05.2008

[4]  www.islamlight.net, 17.05.08

[5]  www.islamonline.net, 14.4.2008

[6]  במסורת המוסלמית ישנו חדית' לפיו מחמד ציווה לגרש את המשתפים (הפוליתיאיסטים) מחצי האי ערב. עמר, הח'ליף השני, גירש את היהודים והנוצרים שבחצי האי ערב, פרט לתימן.

[7]  אל-ג'רידה (כווית), 29.1.2008

[9]  www.islamonline.net, 14.4.2008

[10]  www.islamlight.net, 17.5.2008

[13]  אל-ג'רידה (כווית), 29.1.2008

[14]  אל-ג'רידה (כווית), 4.2.2008

[15]  אל-ג'רידה (כווית), 4.2.2008

[16]  www.islamlight.net, 17.5.2008

[17]  אל-ג'רידה (כווית), 5.2.2008

[18]  אל-ג'רידה (כווית), 5.2.2008

[19]  www.alarabiya.net, 6.2.2008

[20]  אל-אתחאד (מאע"מ), 19.3.2008

[21]  www.alarabiya.net, 25.10.2005

[22]  www.alarabiya.net, 19.3.2008

[23]  אל-אתחאד (מאע"מ), 19.3.2008

[24]  אל-ג'רידה (כווית), 18.2.2008

[25]  אל-אתחאד (מאע"מ), 19.3.2008

[26]  אל-אתחאד (מאע"מ), 19.3.2008

[27]  www.alarabiya.net, 19.3.2008

תגיות