המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
קריאה במצרים בגנות פיגועי התאבדות
18/2/2003

קריאה במצרים בגנות פיגועי ההתאבדות

 

תחת הכותרת "מבט על פעולות מסירות הנפש", כתב עוה"ד אחמד שוקי עפת, ביומון האופוזיציוני המצרי, "אל-ופד":

 

"המגיפה של אומתנו הערבית המפוארת היא בחינת כל הבעיות הפנימיות והחיצוניות בדרך אחת בלבד שאין לסטות ממנה: דרך השקר, הצביעות, הסיסמאות, הרגשות האישיים, ויתר מפגעי העולם. אני אציג דוגמא אחת בלבד לכך: אותן פעולות המכונות [פעולות] של מסירות נפש, בהן הצעיר הפלסטיני מפוצץ את עצמו בקרב האויב. מהפעולות האלה לא צמחה כל תועלת עבור הסוגייה הפלסטינית; נהפוך הוא, הן גרמו לנו, עודן גורמות, ותמשכנה לגרום אבדות אנושיות וחומריות אדירות משום שנקמתו של האויב בגין כל פעולה שכזו היא נוראה... בנוסף לכך, איבדנו את אהדתו של העולם שראה בנו, בשל פעולת אלה, טרוריסטים ורוצחים הראויים לכל עונש שהוא. האם אחרי כל זה יכול מוח כלשהו להסכים להמשך הפעולות האלה בשעה שאין באופק הקרוב או הרחוק כל שביב של תקווה לכך שימצא פתרון לסוגיה הפלסטינית באמצעות פעולות אלה.

 

ואולם, אומתנו הערבית המפוארת – אם בשל בורות, התעלמות, צביעות, חוסר עניין, העדר מודעות, או כל סיבה מנוולת אחרת – אינה רואה כל פגם בהמשכן [של פעולות אלה]. כל מה שמעסיק את מחשבתם של רבים מחכמי הדת, האינטלקטואלים, והפוליטיקאים הערביים בסימפוזיונים, בראיונות ובנאומים שלהם היא השאלה האם הן נחשבות פעולות של מסירות נפש או פעולות התאבדות. בעניין זה התפרסמו פסקי הלכה וחלקם [ובראשם שיח' אל-אזהר, טנטאוי] טענו בתחילה כי אין מדובר בפעולת של מסירות נפש משום שהן אינן מכוונות לאנשי צבא אלא לאזרחים, ואולם לאחר מכן, היתה נסיגה מדעה זו ונטען כי הן בכל זאת נחשבות לפעולות של מסירות נפש.

 

הרשות הפלסטינית הרשמית אמרה שהיא אינה מסכימה להרג אזרחים משני הצדדים, הפלסטיני והישראלי, מבלי להציג את הפעולות האלה כפעולות מסירות נפש או כפעולות התאבדות. כך העסיקה את עצמה האומה [הערבית] בדיון העקר הזה שמסקנתו הסופית היתה שמדובר בפעולות של מסירות נפש והשימוש בתואר הזה הפך למצווה עבור כל אדם החי על פני כדור הארץ שנאסר עליו לחשוב אחרת... איש לא שאל את עצמו 'מה עכשיו?' האין זו ההוכחה הטובה ביותר להיותנו אומה של אומללים?

 

בני אדם, אני חושב שהגיעה העת, כבר לפני זמן רב, לדון בנושא הפעולות האלה בצורה הרצינית הנדרשת ולא בפשטות ובשטחיות בה הם נדונו עד כה. חי אללה, זהו קלון: צעירים חפים מפשע הולכים אל מותם במו ידיהם ובכוונות טובות. אבדות נוראיות נגרמות לכספנו, למחייתנו, ולאנשינו בשל הפעולות האלה.

 

עלינו לשאול את עצמנו, קודם כל, האם צומחת תועלת כלשהי מאותן פעולות? כמה מבעלי המוחות שכל שביב של מחשבה רציונלית נמלט מהם, אמרו שמהפעולות האלה צומחת תועלת רבה משום שהן שולחות מסר לעולם לפיו העם הפלסטיני חי, לא מת ולא ימות. איזה יופי! איזו מחשבה גאונית קיימת בעולם הערבי! מי טען או יכול לטעון שהעם הפלסטיני מת, בשעה שהוא נאבק למען הסוגייה שלו מזה יותר ממחצית המאה והוא ימשיך להיאבק עד ליום הדין?!... הו גאוני הזמן ההולך ונעלם, אם רצינו לשלוח לעולם מסר לפיו העם הפלסטיני חי, האם לא יכולנו למצוא דרך אחרת פרט לפעולות מסירות הנפש האלה שגרמו לנו נזקים שבני האדם אינם יכולים לעמוד בהם?! האם מוחותיכם התרוקנו מכל מחשבה על אמצעי אחר שישמש אתכם להעברת מסר לעולם, אם הוא באמת זקוק שיודיעו לו שאנו חיים, על פי מחשבתכם העקרה והמבישה?

 

בנוסף, אינני חושב, וכמוני רבים אחרים השומרים את האמת לעצמם ואינם חושפים אותה, שמדובר בפעולות של מסירות נפש, למרות שעל פני השטח נראה כי קיים מעיין קונצנזוס בקרב חכמי הדת שלנו שאכן מדובר בפעולות של מסירות נפש, משום ש'מי שנהרג בעת שהוא נלחם [מלחמת] ג'יהאד הוא שהיד'...

 

בני אדם, לדעתי מי שצריכים להיחשב ['שהידים'] הם אלו הנהרגים על ידי האויב בעת שהם לוחמים בו באמצעות הנשק שבידיהם, גם אם נשק זה הוא האבן, כמו במקרה של האינתיפאדה. אדונים נכבדים, האם יש לכם דבר חוכמה אחר שאתם יכולים לפרסמו כדי לגרום לי להתחרט ולהתנצל על דברי? אם אין לכם, חזרו בתשובה ובקשו מחילה מאללה..."[1]

 



[1] אל-ופד (מצרים), 12.2.2003.