המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
על הזהות הפוליטית של אמנים ערבים בישראל
29/7/1999

הזהות וההשתייכות הפוליטית של אמנים ערבים בישראל

הקדמה:

שאלת הזהות וההשתייכות מעסיקה רבות אומנים וסופרים ערבים ישראלים, אשר דורשים להיות אזרחים שווים הנהנים מאוטונומיה תרבותית במסגרת החברה הישראלית, אך חשים כערבים פלסטינים בתוקף קשריהם הרוחניים, התרבותיים ואף המשפחתיים אל הפלסטינים ואל העולם הערבי בכללותו.

 

אומנים בולטים בקרב ערביי ישראל - כדוגמת השחקן והבמאי מחמד בכרי והמשורר סמיח אל-קאסם - מייצגים גישה הקוראת לדבקות בזהות ובזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני ולמאבק בנורמליזציה עם ישראל. בגישה זו יש, במידה רבה, משום פתרון לדילמה בה נמצאים ערביי ישראל - כאשר מצד אחד החברה הישראלית נוטה להתייחס אליהם כאל מיעוט בעל אינטרסים כפולים ולעיתים מנוגדים; דבר המעורר את הסתייגותה וחששה מפניהם. ומצד שני הממסד התרבותי - אומנותי בעולם הערבי מתייחס אליהם כאל ישראלים. אפילו עצם העובדה שהם נושאים אזרחות ישראלית מספיקה לעיתים להאשמתם בעולם הערבי בבגידה באינטרסים הלאומיים הערביים ואף להחרמתם ומניעת השתתפותם באירועי תרבות שונים המתקיימים בעולם הערבי.

 

במקרים רבים מעוררים אירועי תרבות בעולם הערבי דיון בשאלות מהותיות ועמוקות המעסיקות את החברה. וכך - בעקבות אירועים כפסטיבל הסרטים בקאהיר ובקרתגו וכפסטיבל המשוררים בירושלים עלתה לדיון שאלת זהותם והשתייכותם של אמני ישראל וקשריהם הפוליטיים. 

השחקן והבמאי מחמד בכרי:

סרטו הדוקומנטרי של מחמד בכרי, "1948", שהוקרן בשולי פסטיבל הסרטים הבינלאומי בקאהיר בדצמבר 1998 עורר ויכוח חריף במצרים בנוגע לשאלת הנורמליזציה עם ישראל. עיתונאים ומבקרים מצרים האשימו את בכרי בקבלת מימון ישראלי ובהכללת ראיונות עם פלסטינים וישראלים הקוראים לדו קיום בין שני הצדדים.

 

בכרי דחה את הטענות ואמר כי הסרט הוא הפקה אישית שלו וכי הוא רוצה "לפנות באמצעותו אל המערב, אשר פוגע תמיד [בדימויו] של העם הפלסטיני על ידי האשמתו בטרור ובסירוב לדו-קיום עם הישראלים".[1]

 

במפגש עם העיתונאים ומבקרי הקולנוע בפסטיבל, שנערך לאחר הצפייה בסרט, הסביר בכרי כי "הסרט אינו מופנה לערבים, אלא ליהודים ולאירופאים על מנת שידעו את האמת. הערבים יודעים את האמת, אולם אלה [היהודים והאירופאים] חייבים ללמוד אותה היטב". הוא הוסיף כי עשה את הסרט בתגובה לסדרת הטלוויזיה "תקומה" שהופקה בישראל לרגל שנת ה50- לקיומה. לדבריו, "הסדרה מלאה תעמולה שקרית והולכת שולל. ציפיתי שהערבים יגיבו לסדרה זו, ולו בסרט קצר או דוקומנטרי, וחשבתי שזכותי וחובתי לעשות סרט שאינו נתמך על ידי שום צד ישראלי או ערבי, על מנת להגיב על סדרה זו."[2]

 

בראיון ליומון הרש"פ, 'אל-חיאת אל-ג'דידה'[3] שטח מחמד בכרי את תפישת עולמו בכל הנוגע לזהות הערבית בישראל ולקשרים בין הערבים לישראל:

 

"למרבה הצער לא נותרה לי [ברירה] אלא להתאבד, משום שלא מצאתי ולו קוף של מחט כדי לחיות בו את חיי כשאר בני האדם ולהפיק את הכוחות האומנותיים שבי. אני נרדף בארצי ואיני [יכול] להפיק אלא סרטים ישראליים, סרטים אשר לאחר ניסיון רב החלטתי שלא להשתתף בהם יותר, מתוך מודעות מלאה לסכנה שבהם. כמו כן אני מנוע מלהשתתף בסרט ערבי כלשהו בטענה שאני נושא אזרחות ישראלית, אשר אין לי כל חלק בה. אנו מכבדים את  [הפלסטינים] אשר היו נתונים למעשי טבח יום-יומיים בשנת 1948 ולא ברחו אלא העדיפו להישאר במולדת ולשאת אזרחות ישראלית, אשר אינה מייצגת עבורנו דבר פרט לנייר שאנו נזקקים לו בעת הלידה והמוות. אני משתמש בדרכון ישראלי כתעודת מסע בלבד והוא אינו מייצג עבורי שום דבר אחר זולת הבעיות שהוא גורם לנו וזולת תחושתנו כערבים הנושאים אזרחות שאינה אזרחותם המקורית."[4]

 

בהתייחסו לסרטו "1948" אמר בכרי: "האמת היא שאני הפקתי את הסרט מכספי הפרטי. זהו סרט תיעודי החושף את חרפת הפושעים [היהודים] שהשתתפו במעשי הטבח בשנת 48' והיו הגורם ל'נכבה' ["האסון" הכוונה לתבוסתם של הערבים הפלסטינים ב1948-]. המזימה [שנרקחה נגד הערבים היתה מזימה] מערבית והשתתפו בה מדינות אירופאיות רבות החל מן המנדט הבריטי, דרך ברית המועצות וכלה בארה"ב. את המזימה הזו השלים המזרח כפי שאומרת אחת הדמויות בסרט: 'באסון שלי השתתפו מרצון או שלא מרצון [גם] אומות ערביות ואסלאמיות. אינני מטיל ספק בכנות [כוונותיו] של האדם הערבי כלפי הבעיה הפלסטינית, אולם האצבע המאשימה [בסרט] מופנית כלפי המנהיגים הערבים אשר קיימו משא ומתן עם אנגליה וצרפת על חלוקת האדמות הערביות. הסרט עוסק בתפקידה של הציונות במזימה זו באמצעות תעמולתה המתוחכמת שהשתמשה בסרטים דרמטיים ותיעודיים כדי לסייע לתוכניותיה."

 

"אני תומך במתנגדים לנורמליזציה עם ישראל, בתנאי שזה לא יחול עלינו [הכוונה לערביי ישראל], משום שאנו ערבים הדבקים בזהות הפלסטינית והערבית ודי [לנו] בסבל שלנו מן הכיבוש."[5]

 

מאז סוף שנות השמונים החלטתי שלא להשתתף בשום סרט ישראלי. כאשר נחתם הסכם אוסלו גברה אמונתי בכך. לאחר הסרט "מאחורי הסורגים" הכרזתי שלא אשתתף בסרטים ישראלים, אפילו של השמאל הישראלי, למרות הזדהותו עמנו ועם בעייתנו שהרי כל אלו טענות שקר. לדוגמא, בסרט 'מאחורי הסורגים' בו שיחקתי תפקיד ראשי, סרטו של הבמאי השמאלני אורי ברבש, אשר ניסה להסתיר [בסרט] את איבתו לערבים אלא הציג את [מצבם של] שני הצדדים. התסריט היה כתוב בצורה מכוונת נגד הפלסטיני, ובמיוחד הסצינה האחרונה שבה נקבע כי גיבור הסרט  הפלסטיני יבגוד בעצמו ובחבריו ויצא מהכלא חלש ועלוב. אולם, אני סירבתי לצלם את הסצינה הזו ודרשתי מן הבמאי לשנותה לטובת הדמות הפלסטינית והסצינה אכן שונתה. לאחר סיום הצילומים הציע לי הבמאי להשתתף עמו בסרט אחר בשם 'החולמים', אולם לאחר שקראתי את התסריט וגיליתי שהוא משרת את הציונות, סירבתי לעבוד עמו והחלטתי להתרחק מן הקולנוע הישראלי. אינני מאמין בשמאל הציוני משום שהוא הפכפך ורמאי.

 

ודוגמא נוספת: במאי, שמאלני גם כן, שהציע לי את התפקיד הראשי בסרט "מגש הכסף" המדבר על אירועי לבנון ומספר את סיפורה של קבוצה פוליטית ערבית-יהודית שפועלת ביחד כנגד הכיבוש הציוני בלבנון. [על פי התסריט] הוחלט [בקבוצה] לייבא נשק מגרמניה כדי להיאבק בכיבוש. במהלך צילום הסרט הבמאי בכה בשל מה שקורה לילדים בגלל המלחמה ולאחר צילום סצינות רבות גיליתי כי התפקיד המוטל עלי הוא של דמות פלסטינית קיצונית שאינה רואה את הבעיה באופן רחב אלא פונה לאלימות ולנשק. העמדה השמאלנית הזו מסתירה את דעות השכבות השונות של העם הפלסטיני ויוצרת דמות מסולפת של העם הזה כדי לנצלה באופן תעמולתי בצורה מגונה. לפיכך, חדלתי לעבוד עמו ולא השלמתי את הסרט."

 

בתשובה לשאלה "מדוע סירבה האומנית רע'דה להעניק פרס לסרט שהשתתפת בו -'שביל החלב' - בפסטיבל קרתגו [תוניס]" ענה בכרי: "למרות שהסרט הוא סרט פוליטי חשוב המספר על תקופת הממשל הצבאי בגליל ועל מעשיו הנפשעים כלפי האזרחים הערבים, ו[למרות] שאני משחק תפקיד של לוחם קומוניסטי הנאבק בממשל זה, אני מסכים עם רע'דה בעניין מניעת הפרס ממנו, משום שהוא תוצרת ישראלית. אנו [חיים] בתקופה בה איננו יכולים להתעסק עם קולנוע ישראלי בפסטיבלים בינלאומיים, משום שישראל עדיין כובשת את ארצנו. לכן לא נכחתי בפעילויות הפסטיבל מתוך בחירה."

 

אל-בכרי הסביר את ההבדל בין הקולנוע הישראלי לבין התוצר הישראלי ואמר: "למרבה הצער, הערבים אינם מבינים את מצבו של הערבי החי בתוך ישראל. במאי הסרט 'שביל החלב', עלי נצאר, הוא במאי פלסטיני שחי בשטחי 48' ומשום שהוא נושא דרכון ישראלי ומשלם מיסים לממשלת ישראל, זכותו ליהנות מסיוע כספי מקרן התמיכה בסרט ישראלי. [אולם] אין פירושו של דבר [שקיימת] התערבות של גורם כלשהו במחשבתו של הבמאי. עלי נצאר ניצל את זכותו החוקית לעשות סרט פלסטיני הנושא מסר פוליטי נקי [מבחינה לאומית ערבית]. למרות שמשרד התרבות הפלסטיני הוא ששלח את הסרט להשתתף בפסטיבל קרתגו, העדפתי שלא להשתתף בו כדי שלא אהיה [מסווג] תחת הכותרת של 'תוצרת ישראלית'."

 

פסטיבל המשוררים

פסטיבל המשוררים הבינלאומי הנערך בירושלים אחת לשנתיים מזה עשר שנים, עורר השנה סערה ציבורית יהודית-ערבית בנוגע למעמדה של ירושלים. המשוררים הישראלים מאיר ויזלטיר, יצחק לאור ואהרון שבתאי[6]  החליטו להחרים את הפסטיבל בטענה כי "משוררים לא צריכים להגיע לעיר שבה נפגעות זכויות אדם בחסות השלטון, הם נזרקים מביתם ובתיהם נהרסים".[7] בתגובה הבטיח יו"ר הועדה האמנותית של הפסטיבל, ד"ר ניסים קלדרון, להצהיר בטקס פתיחת הפסטיבל על תמיכה ברורה בהקמת מדינה פלסטינית ועל תמיכה נחרצת בהתייחסות אל ירושלים כאל בירת ישראל ופלסטין. אולם, מנהלת הפסטיבל, גבי הדר, הודיעה כי אינה עומדת מאחורי הצהרה זו ועקב כך החליטו שלושה מארבעת המשוררים ערביי ישראל, אשר היו אמורים להשתתף בפסטיבל, להחרים אותו. סאמר ח'יר, נידאא' ח'ורי וחנא אבו חנא החרימו את האירוע ואילו טהא מחמד עלי השתתף.[8]

 

הפלסטינים ריכזו את מחאתם בשני עניינים: עיתוי פתיחת הפסטיבל החמישה ביוני שהוא "יום התבוסה הערבית ויום כיבוש האדמות הפלסטיניות והערביות [ב1967-]" ומיקום הפסטיבל ירושלים שהיא "עיר כבושה והיא ערבית פלסטינית ובירה לפלסטין ולא בירת ישראל." [9]

 

יו"ר מוסד "בית השירה הפלסטיני", אל-מתוכל טה, הסביר כי המוסד הוזמן להשתתף "בפסטיבל השירה של ירושלים המערבית", אולם ההזמנה נדחתה "מסיבות פוליטיות, משפטיות ומוסריות". לדבריו, "עריכת הפסטיבל בחמישה ביוני אינה מקרית. הדבר מוכיח כי הישראלים מנסים לנצל פוליטית את האירוע הספרותי כדי לשרת את מטרותיהם ומגמותיהם."[10]

 

מנכ"ל משרד התרבות הפלסטיני, אחמד דחבור, הוזמן אף הוא לפסטיבל בירושלים אולם דחה מעל גבי העיתון את ההזמנה: "אני מחיפה. האם מישהו מבין מה המשמעות שאדם הוא פלסטיני מחיפה?.. משמעות הדבר היא שבירת חלומי הלאומי היא ירושלים. מי, אם כן, מזמין את מי?.. לא אכתוב תשובה [למכתב ההזמנה], משום שתשובה, ולו התנצלות [על דחיית ההזמנה] פירושה התעסקות כלשהי עם אגרת [ההזמנה] ואינני רוצה אפילו התעסקות זו."[11]

 

בעל טור ביומון 'אל-איאם', עזת אל-ע'זאוי, התייחס בביקורתיות לפסטיבל המשוררים ושאל: "איזה שיר [יכול] לצאת מבית האומנים [במשכנות שאננים בה נערך הפסטיבל], כשהשלום הזה עטוף בתכריכים למול חומות ירושלים, כשאיש אינו חפץ ללוותו בדרכו האחרונה? אולי יקראו בו שירים קשים אודות 'ירושלים של זהב' אולם המוזר בהם הוא שהם מעוררים [בדמיון] את צבע הארגמן [הכוונה לדם] ואת ריחו המצחין יותר מאשר את צבע הזהב..."[12]

 

השבועון 'כל אל-ערב' סיפר תחת הכותרת "המערכה התרבותית על ירושלים" כי כבר בשנת 1974 נערך בירושלים פסטיבל תרבותי "במסגרת ניסיונותיהם של המוסדות הישראלים הרשמיים והעממיים לבסס את כיבוש ירושלים הערבית ולהעניק לו לגיטימיות בינלאומית". לפסטיבל זה הוזמנו כבר אז כמה משוררים וסופרים ערבים מישראל. חלק מהם כמו סמיח אל-קאסם וצליבה ח'מיס דחו את ההזמנה, אולם - מוסיף השבועון - "מצער שכמה מן המשוררים והסופרים הערבים נכחו למעשה באולם החגיגה ולקחו בה חלק, כך שנוצר רושם אצל הסופרים הזרים כי גורל ירושלים הערבית הכבושה נתון לדיון בין הערבים לבין עצמם ולא רק בין הערבים לבין הכיבוש הישראלי. וכך, בין אם התכוונו משוררים וסופרים ערבים אלו ובין אם לאו, הם שירתו את הכיבוש כנגד רצון עמם."[13]

 

המשורר סמיח אל-קאסם:

למרות פעילותו רבת השנים לשמירה על הזהות הפלסטינית העצמאית ולהגנה על האינטרסים הפלסטיניים, הואשם לאחרונה גם המשורר סמיח אל-קאסם בנירמול היחסים עם ישראל.

בעקבות לחצים שהפעילו הועדות הירדניות למאבק בנורמליזציה עם ישראל, ובראשן איגוד הסופרים הירדנים, בוטלה השתתפותו של אל-קאסם ב'פסטיבל מו'תה לתרבות ולאומנות' בירדן (אוגוסט 1999), וזאת לאחר ששמו נכלל ברשימת האח"מים.[14] לטענת הועדות למאבק בנורמליזציה, אל-קאסם, אשר נושא דרכון ישראלי, מוציא לאור עיתון המקבל סיוע ממשרד התרבות הישראלי. כמו כן, הוא השתתף כשופט בתחרות לבחירת מלכת היופי של ישראל.[15]

 

אל-קאסם דחה את הטענות שהופנו כלפיו ותיאר את הדברים "כשקר גמור וכמשחק נאלח של המודיעין הישראלי". לדבריו כבר לפני מספר חודשים הוא הוזמן על ידי האיגודים המקצועיים בירדן להשתתף בפסטיבל. תחילה הוא הטיל ספק באפשרותו לקחת חלק באירוע בשל התחייבויות קודמות בארצות ערב ובאירופה, אך לאחר שקיבל עוד מספר פניות הוא דחה את ההתחייבות שנתן בגרמניה ובאיטליה והסכים להשתתף בערב הפתיחה של הפסטיבל בירדן. לפיכך,  הוא הופתע ונפגע מן הידיעה שהתפרסמה בעיתונים על ביטול השתתפותו. הוא הוסיף ואמר: "אני מתנגד לכך שישליכו אותי ואת אחיי שאותם אתם מכנים בשם 'ערביי 1948" [תחת הכותרת] נירמול היחסים [עם ישראל]. מי שרוצה להיאבק בנורמליזציה חייב להיות בעל אומץ לב מספיק כדי לטפל בנורמליזציה במקומות האמיתיים [בהם היא מתרחשת] ולא לפגוע באמצעות האשמות שווא ושקרים נגד מיליון ערבים שהוכיחו את הפטריוטיות הכנה שלהם ואשר אין להם צורך [לקבל] ממישהו תעודת יושר."[16]

 

הוא הוסיף והסביר כי ערביי ישראל "אינם צד במשוואת נירמול היחסים": "אין לנו קשר לעניין זה למעט [העובדה] שאנו נאלצים לשאת דרכון [ישראלי] על מנת להישאר במולדתנו... [אפילו] אם היו מציעים לנו דרכון של כל [מדינות] הליגה הערבית תמורת ויתור על המולדת, היינו דוחים זאת באופן נחרץ וברור... איש אינו יכול להשליכנו למשבצת נירמול היחסים [עם ישראל] כל עוד תלויה [ועומדת] בעיית עמנו הערבי הפלסטיני, כל עוד תלויה [ועומדת] בעיית הגולן ודרום לבנון, כל עוד קיימת הפליה לאומית וגזענית נגדנו במולדתנו וכל עוד קיימות בעיותינו הלאומיות, הפוליטיות, הדתיות והתרבותיות..."[17]

 



[1] אל-איאם, 4.12.1998.

[2] אל-קדס,31.12.98.

[3] אל-חיאת אל-ג'דידה, 12.6.1999.

[4] בעקבות הצגת סרטו 'חיפה' בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע בקהיר בשנת 1997 הביע מחמד בכרי את סלידתו מישראל בצורה חריפה באומרו: "אני שונא את עיני משום שהן בצבע דגל ישראל". אל-חיאת אל-ג'דידה, 16-1-1997.

[5]גישה דומה הציגה מלכת היופי של פלסטין, שיח'ה סלים, שהיא אזרחית ישראלית תושבת מג'ד אל-כרום. שיח'ה סלים הסבירה את עמדותיה בסוגיית הזהות ואמרה: "אני פלסטינית לפני כל דבר אחר ולפני היותי ישראלית." לדברי סלים,  "היא  השתתפה בתחרות משום שהיא משוכנעת בהשתייכותה אל פלסטין ואיש לא ימנע ממנה להשתתף בפעילות פלסטינית כלשהי. היא לא תהסס לייצג את פלסטין בכל תחרות בינלאומית.. [ומנגד] היא לא חפצה לייצג את ישראל בשום תחרות..." אל-חיאת אל-ג'דידה, 24-7-1999.

 [6] אהרון שבתאי כתב מעל דפי עיתון הארץ תשובה בוטה במיוחד להזמנה לכנס השירה הבינלאומי בירושלים. הארץ, -26.12.99

[7] הארץ,6.2.1999.  המשורר חיים גורי הביע צער על החלטת המשוררים הערבים שלא להשתתף בפסטיבל והזכיר כי "גדול הסופרים הערבים בישראל, אמיל חביבי המנוח, קיבל את פרס ישראל לספרות מידי יצחק שמיר בטקס שנערך בירושלים." ידיעות אחרונות, 11.6.1999.

[8] פצל אל-מקאל,4.6.1999

[9] כנאמר בגילוי דעת שפרסם "בית השירה הפלסטיני" אשר הביע את "סירובם של 'בית השירה בפלסטין' ושל כל המשוררים הפלסטינים והערבים להשתתף בפסטיבל". גילוי הדעת הזהיר מפני השתתפות בפסטיבלים מעין אלו "אשר משרתים רק את ישראל וזאת על חשבון זכויותינו הלגיטימיות וההיסטוריות הקדושות". אל-קדס, 4-6-1999.

[10] אל-צנארה, 4.6.1999.

[11] אל-חיאת אל-ג'דידה, 27.2.1999.

[12] אל-איאם, 6.6.1999.

[13] כל אל-ערב, 11.6.1999.

[14]לדברי סמיח אל-קאסם הוא זה אשר ביטל את השתתפותו בפסטיבל בעקבות ההאשמות שהופנו כלפיו. אל-קדס,

 2.8.1999

[15]אל-קדס, 23.7.1999

[16]אל-קדס אל-ערבי (לונדון),24.7.1999. אל-דסתור (ירדן), 23.7.1999.

[17]כל אל-ערב,30.7.1999.