כללי

עורך יומון מצרי: בהיעדר חיים פוליטיים תקינים במצרים, הרשתות החברתיות הפכו למפלגת האופוזיציה החזקה במדינה

בימים אלה צפוי להיפתח במצרים דיאלוג לאומי פוליטי, בהשתתפות נציגים של מפלגות פוליטיות, ארגוני חברה אזרחית, איגודים מקצועיים, ארגוני זכויות אדם, עיתונאים, אינטלקטואלים, סופרים, יוצרים ודמויות כלכליות וחברתיות[1]. הדיאלוג הוא יוזמה של הנשיא, עבד אל-פתאח אל-סיסי, אשר במהלך סיור שקיים במחוז אסואן ב-21.4.22,  דיבר על "הצורך בדיאלוג לאומי התואם את הרעיון של בנייה או כינון 'המדינה החדשה' או 'הרפובליקה החדשה'".[2] כמה ימים לאחר מכן, ב-26.4.22, השיק הנשיא אל-סיסי רשמית את היוזמה והורה לפתוח בדיאלוג לאומי "עם כל הכוחות [הפוליטיים] ללא יוצא מן הכלל".[3]

 

יו"ר איגוד העיתונאים במצרים, דיאא' רשואן, אשר מונה למתאם הדיאלוג, אמר כי לדיאלוג הוזמנו גם אנשי אופוזיציה מצרים המתגוררים בחו"ל[4], אך במקביל, נמנע מלהתייחס לתהיות שעלו בתקשורת המצרית סביב השאלה האם גם נציגי תנועת האחים המוסלמים [להלן, האח"ס] ישתתפו בדיאלוג.[5] ואולם, בתחילת יולי הבהיר הנשיא אל-סיסי כי האח"ס לא ישתתפו בדיאלוג. בהצהרות שנתן לתקשורת ב-3.7, במהלך אירוע פתיחת התחנה המרכזית ע"ש עדלי מנצור ומיזם הרכבת החשמלית, ובמלאת תשע שנים לסיום שלטון האח"ס במדינה, אמר הנשיא כי "מטרת הדיאלוג הלאומי היא לקבץ את כל הוגי הדעות והאינטלקטואלים, האיגודים והכוחות הפוליטיים ללא יוצא דופן למעט פלג אחד", בהתכוונו לאח"ס. אל-סיסי תיאר כיצד ביולי 2013 דחו האח"ס את הצעתו לקיים בחירות מוקדמות לנשיאות ובחרו במקום זאת לצאת לרחובות ולהילחם. הוא הוסיף: "זה מוכיח כי הקרקע המשותפת שמאחדת בין כולם – [שהיא] הדיאלוג והדיון - אינה קיימת [איתם, וכי הם] רק רוצים להשתלט על המדינה בכוח".[6]

 

מפלגות אופוזיציה אחרות במצרים, בהן מפלגת אל-כראמה, מפלגת אל-דוסתור, המפלגה הסוציאליסטית המצרית והמפלגה הערבית-נאצריסטית בירכו על קריאתו של אל-סיסי לדיאלוג, הכריזו על כוונתן להשתתף בדיאלוג והחלו לגבש עמדה מאוחדת באשר לדרישה לרפורמה פוליטית במדינה.[7]

 

לא מן הנמנע כי המניע ליוזמה זו הוא רצונו של הנשיא אל-סיסי לשכך את הביקורת הרבה שהוא סופג בשנים האחרונות מצד ארה"ב ומדינות המערב סביב סוגיות הדמוקרטיה, היחס לאופוזיציה וזכויות אדם.

 

כך, או כך, הקריאה של הנשיא לפתוח בדיאלוג לאומי עוררה שיח תקשורתי ער במדינה בנוגע לתפקודה של המערכת הפוליטית ולצורך ברפורמה פוליטית-חברתית משמעותית במדינה. על רקע זה, פרסם עורך היומון המצרי אל-שורוק, עמאד אל-דין חוסיין, אשר מונה לחבר במועצת הנאמנים של הדיאלוג[8], מאמר בו מתח ביקורת על חולשתה של המערכת הפוליטית והמפלגתית במצרים. במאמרו טען חוסיין כי חרף ריבוי המפלגות הרשומות במדינה, הקרקע הפוליטית-מפלגתית במדינה שברירית מאוד, מפלגות רבות אינן מתפקדות ואין מאחוריהן דבר מלבד כרזות ומטות ריקים. לדבריו, בהיעדרם של חיים פוליטיים תקינים במצרים, נוצר מצב שבו הרשתות החברתיות החלו למלא, הלכה למעשה, את תפקידה של האופוזיציה במדינה והן מהוות במה פוליטית לא רשמית, בעלת כוח והשפעה על דעת הקהל ואפילו על החלטות הממשלה. חוסיין הביע תקווה כי הדיאלוג הלאומי שיחל בקרוב יחזק את מעמדן של המפלגות במדינה ויקדם פלורליזם וחירויות.

עמאד אל-דין חוסיין[9]

 

להלן קטעים ממאמרו הנ"ל:

 

"'מהי מפלגת האופוזיציה החזקה ביותר במצרים?', זוהי שאלה שיש מי ששואלים אותה שוב ושוב, במיוחד לאחר קריאתו של הנשיא עבד אל-פתאח אל-סיסי לפני כמה שבועות [לקיים] דיאלוג לאומי במצרים. לשאלה הזו ישנה תשובה קונבנציונלית ואחרת בלתי קונבנציונלית.

 

[כדי לברר את] התשובה הראשונה [קרי: הקונבנציונלית] עלינו לערוך רישום של מספר המפלגות ולומר  שקנה המידה העיקרי לכוחה [של מפלגה כלשהי] הוא [קודם כל] היקף החברות של הציבור בה ולאחר מכן מספר המושבים שמפלגה כזו או אחרת זוכה בהם בבחירות השונות, ובפרט המקומיות והפרלמנטריות... אך, הואיל ואנו יודעים את האמת לגבי רוב המפלגות במצרים ומבינים כי הקרקע המפלגתית שברירית מאוד, ולאור העובדה שבבחירות הפרלמנטריות האחרונות מפלגות רבות התכנסו לכדי רשימה אחת – קשה לקבוע באופן אובייקטיבי מה כוחן האמיתי של המפלגות הקיימות, למרות שיש לנו יותר ממאה מפלגות רשומות ומוכּרות באופן רשמי.

 

התשובה השנייה, הלא קונבנציונלית, היא שבשל חולשת הפעילות הפוליטית [במצרים] במובנה המסורתי, ובשל חולשתן של רוב המפלגות או התמזגות חלק מהן בתוך מפלגות שקרובות בעמדותיהן לממשלה – רבות מהן הפכו למעשה לכרזות ומטות נטושים ותו לא...

 

בהתחשב בניסיון השנים האחרונות, סבורני, כי הרשתות החברתיות הפכו להיות מפלגת האופוזיציה הראשונה במצרים. הן היו אמורות להיות רשתות חברתיות ותו לא, כפי שהן קיימות ברוב מדינות העולם שבהן יש מפלגות וכוחות פוליטיים פעילים וחיים פוליטיים חיוניים. אלא שהיעדר תפקוד פעיל של המפלגות, של הכוחות הפוליטיים ושל האיגודים [במצרים] הפך את הרשתות הללו לפלטפורמות פוליטיות בלתי מוצהרות ובלתי רשמיות. לפיכך, הן נהנות מכוח, השפעה ומעמד ניכר, לא רק בקרב האנשים, אלא שהן החלו להשפיע גם על קבלת אי אלו החלטות או על חזרה מכמה החלטות [רשמיות] – וניתן להוכיח זאת בסוגיות רבות שהעסיקו את דעת הקהל [המצרית בשנים האחרונות]...

 

יהיו מי שיטענו כי ישנם ידיעות ודיווחים מזויפים רבים ברשתות החברתיות וזה נכון לחלוטין. יתרה מכך, יש אף מי שמכנים אותן 'ממלכת השקרים'. עם זאת, נכון גם שהרשתות הללו הפכו לקול הציבורי הנשמע והמשפיע ביותר בחברה, ולצד הדיווחים המזויפים והשמועות, הן משקפות במידה רבה את דעת הקהל במצרים.

 

סבורני כי לוּ היו [במצרים] מפלגות פוליטיות וכוחות אמיתיים או חברה אזרחית פעילה, אפשר היה להכיל את הדעות ואת הקולות השונים בחברה [לחנה: באנגלית זה פחות מסתדר – היא כתבה לתת לדעות להישמע – זה מסתדר טוב], ואז הרשתות החברתיות היו נותרות רשתות חברתיות ותו לא. אולם, בהיעדרן של המפלגות [במצרים] ונוכח תפקודן החלש, החלו הרשתות החברתיות למלא תפקיד שאפשר לכנותו כ'מפלגת האופוזיציה', אך ללא מנהיגים מסוימים, שכן יש מנהיג שונה בכל יום, בהתאם לסוגיה שעל הפרק.

 

היעדר מגוון [דעות] ומרחב חירות בכמה מכלי התקשורת, בין אם מסורתיים או אינטרנטיים, מעניק עוד כוח לרשתות החברתיות שם יש חירות ללא גבולות, שבמקרים רבים אף הופכת לבלתי נשלטת.

 

סבורני כי אם הדיאלוג הלאומי יצליח [להביא] לפתיחת המרחב הציבורי והענקת חירויות גם אם באופן מחושב, הרי שהדבר יחזק את המפלגות וכלי התקשורת אשר פועלים על פי החוק והחוקה, ויחזיר את הרשתות החברתיות לתפקידן הטבעי והמסורתי כרשתות חברתיות ולא [כתחליף] למפלגות פוליטיות של האופוזיציה, או אפילו [מפלגות] תומכות [בממשלה]".[10]