המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
טרור באמריקה (24): דילמת המוסלמים בצבא ארה"ב
24/10/2001

טרור באמריקה(24)

פסיקה הלכתית אסלאמית, לבקשת מופתי הפנטגון:

מותר לחיילים מוסלמים בצבא ארה"ב להשתתף במלחמה באפגניסטן

 

לקראת המלחמה נגד משטר הטאליבאן, העלו מוסלמים בצבא האמריקאי ספקות בנוגע לתקינות ההלכתית של השתתפותם בלחימה. איש הדת המוסלמי של הפנטגון הפנה שאלה בעניין זה למועצה ההלכתית של צפון אמריקה, וזו בתורה, הפנתה את השאלה לחכמי דת בעולם הערבי. הם התירו את השתתפותם של החיילים המוסלמים בלחימה, אם אין ברירה אחרת, ופסק ההלכה שלהם הועבר על ידי המועצה ההלכתית של צפון אמריקה, חזרה למופתי של הפנטגון.

 

השתלשלות האירועים שהביאה לגיבוש הפתוא

מחמד עבד אל-רשיד, האמאם של הפנטגון, הוא שהפנה את השאלה בעניין ל"מועצה ההלכתית של צפון אמריקה". עבד אל-רשיד מחזיק בדעה עקרונית התומכת בציות לפקודות הצבא. בראיון שהעניק לשבועון הערבי "אל-מג'לה", לאחר מינויו (23.1.1994), נשאל עבד אל-רשיד מה דעתו על התערבותם של הכוחות האמריקאיים במדינות אסלאמיות. העיתונאי המצרי האסלאמי, פהמי הוידי, שציטט מן הראיון, כתב כי עבד אל-רשיד השיב: "אנו אנשי צבא ולא פוליטיקאים. ציות לפקודות מהווה חלק יסודי מעבודת הצבא, אבל יש לי תקווה שהיחסים האמריקאים עם המדינות האסלאמיות ועם מדינות אחרות יהיו טובים תמיד ואם נאלץ להתערב, תהיה זו התערבות חיובית. אני מתפלל לאללה מדי יום שלא נאלץ להילחם באחינו המוסלמים, למרות שהמוסלמים הורגים זה את זה במלחמות האזרחים שלהם פה ושם, דבר שמצער אותי".[1]

 

למרות עמדה עקרונית זו, החליט עבד אל-רשיד להתייעץ עם גוף חיצוני ופנה אל ראש המועצה ההלכתית המוסלמית של צפון אמריקה, ד"ר טה ג'אבר אל-עלואני. באגרתו, קבע עבד אל-רשיד כי לפעולות הצבאיות הצפויות יש שלוש מטרות: 1)  לנקום במי "שקיימת סברה שהם השתתפו" בתכנון ומימון הפעולות שבוצעו ב11- בספטמבר, 2001, נגד מטרות אזרחיות וצבאיות בניו יורק ובוושינגטון; 2) לחסל גורמים שמצאו מקלט באדמת אפגניסטן ובמקומות אחרים, ולהרתיע ממשלות המעניקות לגורמים אלה חסות או אמצעים המאפשרים להם להתאמן בלחימה ולצאת [לתקוף] מטרות ברחבי העולם; 3) להשיב את הכבוד לארה"ב...

 

לדבריו, אם אנשי הצבא המוסלמים יסרבו להשתתף בפעולות הצבאיות, לא תהיה להם ברירה אלא להתפטר, על כל הכרוך בכך במישור הציבורי והאישי. לכן, הוא שאל: האם מותר למי מהם שיכול לבקש העברה לשירותים אחרים שאינם [כרוכים] בלחימה ישירה?"[2]

 

בתורו, בחר גם ד"ר אל-עלואני, להעביר את הקושיה הלאה, והוא שיגר את מכתבו של עבד אל-רשיד לכמה אנשי דת מוכרים בעולם הערבי. ד"ר עלואני הסביר ל"אל-שרק אל-אוסט" את הסיבה לצעד זה: "כאשר מופנית אלינו שאלה, לעתים קרובות אנו מתייעצים בנוגע לה עם אחינו, עמיתינו, ומורינו בעולם האסלאמי. אנו שולחים את השאלה לכמה מומחים מבין אנשי הדת, וכאשר מגיעים אלינו תשובותיהם, אנו מאמצים [בדרך כלל] את הפתוות שלהם ככתבן וכלשונן ומחזקים אותן בהוכחות ובנימוקים, משום שהמוח המערבי, כידוע לכם, אינו מסוגל לקבל שום דבר אם הוא אינו מוכח ומנומק. לעתים, אנו מכניסים שינויים בפתוא...

 

כאשר החלו סימני המלחמה, הגיעו אלינו שאלות רבות בנוגע להשתתפותו של מוסלמי במאמץ המלחמתי האמריקאי נגד מדינה מוסלמית כלשהי... קיימות פתוות רבות [בנושא] שהתקבלו בזמן מלחמת המפרץ ואנו ניסינו לקבץ וללמוד אותן. בה בשעה, פנינו לקבוצה של חכמי דת בעולם המוסלמי ובקשנו שייעצו לנו בנוגע לפורענות החדשה. חזרה אלינו תשובתו של השיח' אל-קרדאוי והאחרים... שהתפרסמה ב"אל-שרק אל-אוסט" ואנו מצאנו שיש בה הוכחות ונימוקים... לכן התייחסנו אליה כאל פתוא מלומדת שניתן להשתמש בסעיפיה החשובים, תוך התעמקות במה שיש בחוקים ובחוקה האמריקאיים, העשוי להתיר לפרט שאינו משוכנע כי המלחמה אליה הוא נשלח היא מלחמה צודקת, להגן על עצמו באמצעות החוקה... ולבטא את אשר על מצפונו.

 

היו לנו מקרים שהתרחשו בזמן מלחמת המפרץ כאשר אנשי צבא מוסלמים רבים קבלו המלצות להשתתף בחיילות המסייעים, כגון תחומי האספקה והתחבורה. נראה כי סירובם של כמה אנשי צבא מוסלמים אמריקאים להשתתף במלחמה נגד מדינה מוסלמית הובילה לכך שהסתכלו על איש הצבא האמריקאי המוסלמי בהסתייגות מסוימת... לכן, הקפדנו שהעניין לא יגיע לתקשורת הערבית או המערבית ויישאר בינינו לבין אנשי הדת המוסלמים במשרד ההגנה האמריקאי. ואולם, הופתענו לגלות שכמה אמצעי תקשורת ערבים ואירופאים, ובעקבותיהם האמריקאים, עסקו בנושא ומצאנו את עצמנו בפני עובדה מוגמרת.

 

לכן, פרסמנו הודעה בה הכרזנו כי אנו מכבדים את הפתוות של חכמי הדת כולם, ובעיקר את עמדתו של השיח' קרדאוי ועמיתיו, אבל אנו מדגישים בפני כל אנשי הצבא האמריקאים המוסלמים כי עליהם לדבוק בזכויות שהעניקה להם החוקה האמריקאית והחוקים בארה"ב. מי שנקלע למבוכה בשל השתתפותו בפעולות, החוקה האמריקאית מגינה עליו באמצעות המושג "התנגדות מצפונית". מי שלא נקלע למבוכה, יכול להילחם כמו האחרים. בתוך ארה"ב, אם תהינה התקפות נגד שטחה, מימיה, או שמיה של ארה"ב, על אנשי הצבא האמריקאים המוסלמים להגן עליהם, משום שיש בכך משום הגנה עצמית והגנה על הבית".[3]

 

סיבה אפשרית נוספת שיתכן וגרמה לד"ר אל-עלואני להתרחק מטיפול בנושא, היא שהוא עצמו מטיל ספק בכך שאסאמה בן לאדן אחראי לפיגועים בארה"ב. במאמר שפרסם ביומון הסעודי, אל-וטן, רמז אל-עלואני כי ישראל היא העומדת מאחורי הפיגועים, במטרה "להביא למיזוג בין תיאורית הביטחון הישראלית לתיאורית הביטחון האמריקאית". "בריטניה שחררה מסמכים רבים על מלחמת העולם השניה וחלקם מצביעים כיצד גרר השועל הבריטי צ'רצ'יל את אמריקה להתערב במלחמת העולם השניה, בין היתר על ידי כך שארגן את ההתקפה על הצי האמריקאי בלב האוקיינוס על ידי מדינות הציר. פעולה זו [הכוונה לפרל הארבור] נחשבת לפעולת המודיעין המסוכנת ביותר שבוצעה באותו דור. אמריקה בלעה את הפיתיון והקאובוי נכנס לזירה והטה את הכף באופן מכריע לטובת בעלות הברית... אירועי ה-11 בספטמבר השחור אינם אלא תחילת המיזוג בין שתי תיאוריות הביטחון, זו הישראלית וזו האמריקאית."[4]

 

ד"ר אל-עלואני שיגר, איפוא, את מכתבו של איש הדת הבכיר בצבא האמריקאי, עבד אל-רשיד לשלושה אנשי דת ערביים: ד"ר יוסף אל-קרדאוי, מראשי 'האחים המוסלמים', ד"ר הית'ם אל-ח'יאט, שהוא פקיד בכיר ביונסק"ו שהוצג בפתוא כ"מלומד מוסלמי, מסוריה", וד"ר מחמד סלים אל-עוא, שהוא פרופסור למשפט ושריעה ממצרים. אלו צרפו להתייעצות גם את השופט, טארק אל-בשרי ואת העיתונאי האסלאמי הידוע, פהמי הוידי.

 

הפתוא שהוצאה שואבת את סמכותה ואת הלגיטימיות ההלכתית שלה בעיקר מסמכותו של השיח' קרדאוי, הנחשב לאחד מראשי פוסקי ההלכה באסלאם הסוני בימינו. עמדתו של קרדאוי בפתוא זו היא מפתיעה, משום שרק שבועיים קודם לכן הוא קרא בתוכנית הטלביזיה שלו בערוץ הטלביזיה הקטרי "אל-ג'זירה" למדינות הערביות והאסלאמיות שלא לסייע לארה"ב במלחמתה באפגניסטן ואף קבע כי אם הטאליבאן יכריזו על ג'יהאד נגד ארה"ב, "על המוסלמים לעזור להם כמיטב יכולתם". אל-קרדאוי הוסיף שעל אף שהוא מגנה את הפיגועים נגד אזרחים בארה"ב, "עלינו להילחם בצבא האמריקאי אם אנו יכולים".[5]

 

דמות מפתח נוספת הוא ד"ר סלים אל-עוא, שהיה זה שניסח את הפתוא, בטרם חתמו עליה האחרים. אל-עוא זה, קבע בראיון לפני כשלוש שנים ל"אל-אסתקלאל", ביטאון הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, כי "אני מאמין שחובתם של המוסלמים לפעול בכל דרך אפשרית כדי להשיג נשק להשמדה המונית, החל בנשק גרעיני וכלה בנשק ביולוגי וכימי... אנו רוצים שמדינת ישראל תפסיק להתקיים ושמדינת פלסטין תקום במקומה..." בהמשך הראיון, תמך אל-עוא בפיגועי התאבדות וכינה את המחבלים המתאבדים "השהידים הנעלים ביותר בדורנו שצריכים לשמש מודל לנערים ולנערות שלנו".[6]

 

פסק ההלכה

בניגוד לרוח דבריו מלפני שלוש שנים, ניסח עתה ד"ר אל-עוא את פסק ההלכה המנחה את החיילים המוסלמים בצבא ארה"ב כיצד עליהם לנהוג, וזו פורסמה על ידי העיתונאי הוידי, בטורו ב"אל-שרק אל-אוסט":

 

"השאלה מעלה סוגיה מורכבת ביותר ומצב רגיש מאוד עמו מתמודדים אחינו אנשי הצבא המוסלמים בצבא האמריקאי ובצבאות אחרים העלולים למצוא עצמם במצב דומה. חובה על כל המוסלמים לעשות יד אחת כנגד אלו המטילים אימה על אנשים שלווים ומתירים את דמם של מי שאינם לוחמים ללא סיבה הלכתית. האיסלאם קידש את הדם והרכוש עד ליום תחיית המתים, כדברי אללה: "לכן ציווינו את בני ישראל לאמור: כל הורג נפש שלא תחת נפש, או שלא בשל שחיתות בארץ, כאילו הרג את כל האנשים יחדיו והמחייה אותה כאילו החייה את כל האנשים יחדיו..." [סורת אל-מאאדה, פס' 32]. מי שמפר את ההוראות האסלאמיות המורות על כך הוא חוטא שיש להענישו על פי מידת חטאו ומידת השחיתות או ההשחתה הנובעת מן החטא.

 

על אחינו החיילים המוסלמים בצבא האמריקאי ליידע את עמיתיהם ומפקדיהם בדבר עמדתם זו ויסודותיה הדתיים, ולפרסמה ברבים ולא להסתירה, משום שבכך הם יפרסמו ברבים חלק חשוב מן ההוראות של דת האסלאם, בשעה שאמצעי התקשורת מכערים את תדמיתה או מציגים אותה לא כפי שהיא.

 

גם אם פעולות הטרור אשר אירעו בארה"ב היו מבוצעות בהתאם לשריעה ולכללי ההלכה המוסלמית, היה חל לגביהם דין "חראבה" [פתיחה במלחמה נגד החברה] המופיע בסורת אל-מאאדה פס' 33-34. [שם נכתב: "אלה אשר נלחמים באללה ושליחו, ואשר כל מעייניהם להשחית את הארץ, גמולם הוא שיהרגו או יצלבו או תכרתנה ידיהם ורגליהם הנגדיות או כי יגלו מן הארץ. מלבד אלה אשר חזרו בתשובה לפני שגברתם עליהם..."]

 

לפיכך, אנו סבורים כי יש לחפש אחר מבצעיהם האמיתיים של הפשעים האלו, ואחר מי ששיתפו עמם פעולה בהסתה, במימון ובסיוע, ולהביאם למשפט הוגן, בו יוטל עליהם עונש מתאים שירתיע אותם ואחרים כמותם המזלזלים בחייהם וברכושם של החפים מפשע ומערערים את ביטחונם. חובה על המוסלמים להיות שותפים לכך בכל הדרכים האפשריות...

     

מבוכתם של אנשי הצבא המוסלמים בנוגע ללחימה כנגד מוסלמים אחרים מקורה בכך שקשה או בלתי אפשרי להבחין בשעת מלחמה בין הפושעים האמיתיים לבין החפים מפשע  שאינם אשמים במה שקרה. בחדית' של הנביא נאמר: "אם שני מוסלמים התעמתו בחרבותיהם ואחד הרג את חברו, [דינם הן של] הרוצח [והן של] הנרצח גיהינום. נאמר [לנביא]: זהו דינו של הרוצח אך מדוע זהו דינו של הנרצח? אמר [הנביא]: [גם] הוא התכוון להרוג את חברו [ולפיכך גם דינו גיהינום]."

 

למעשה, עוסק חדית' זה במקרה שהמוסלמי יכול לקבל החלטות בעצמו ואז הוא יכול לגשת במרץ למלחמה או מאידך להימנע ממנה. אין החדית' עוסק במקרה בו המוסלמי הוא אזרח [במדינה שאיננה מוסלמית] וחייל בצבא סדיר של מדינה, המחויב בציות לפקודות המוטלות עליו, אחרת תוטל נאמנותו למדינה בספק, דבר שיגרור אחריו נזקים רבים.

 

נראה כי המבוכה הנגרמת [לחיילים המוסלמים האמריקאים] בשל חדית' זה מבוטלת או נסלחת, בשל הנזקים הכלליים שיגרמו לקהילת המוסלמים בצבא האמריקאי, ובארה"ב באופן כללי, במידה ויוטל ספק בנוגע לנאמנותם למדינה בה הם אזרחים, ובה הם נהנים מזכויות אזרח ועליהם למלא את חובותיה.  

 

באשר למבוכה הנגרמת מהקושי להבחין בשעת הלחימה [בין הפושעים לבין החפים מפשע], הרי שחובה על המוסלמי להתכוון בהשתתפותו בלחימה להביא ל[כינונה] של האמת ו[לביטולו] של השקר. מטרת מעשיו היא למנוע את התוקפנות על החפים מפשע, או להגיע למבצעי [מעשה הפשע] ולהביאם למשפט צדק. אין לו עניין בשום מטרה אחרת ללחימה, שעלולה לגרום לו מבוכה באופן אישי. זאת מאחר והוא אינו יכול לבדו למנוע [את הלחימה] או לבצע אותה. אללה מטיל על נפש רק את מה שביכולתה לשאת. מקובל על חכמי ההלכה המוסלמית שהמוסלמי אינו נושא באחריות על מה שאינו בתחום אחריתו ושהמוסלמי הוא חלק מן הכלל ואם הוא יצא מן הכלל ויגרם בכך נזק, לו ולקהילת המוסלמים בארצו, הרי שהנזק יהיה גדול בהרבה מן הנזק שיגרם מהשתתפותו בלחימה.

 

הכללים ההלכתיים קובעים כי "אם שני נזקים סותרים זה את זה, יש לבחור בנזק הקל מבין השניים". לפיכך, אם הימנעות המוסלמים מלחימה בשורות צבאותיהם [של מדינות המערב] תגרום נזק למוסלמים בארצותיהם - והם מיליונים רבים - בשעה שהשתתפות בלחימה תגרום להם [רק] נזק אישי או פגיעה רוחנית ונפשית, הרי ש"מותר לשלם בנזק הפרטי כדי למנוע את הנזק הציבורי-כללי", כפי שקובע הכלל ההלכתי.

 

במידה והחיילים המוסלמים בצבא האמריקאי יכולים לבקש לשרת - באופן זמני ולמשך תקופת המערכה הצפויה - בעורף בתחום האספקה ודומיו, מבלי שהדבר יגרום מבוכה או נזק להם או למוסלמים אמריקאים אחרים, הרי שאין כל פגם בכך שהם יבקשו לעשות כן. אך אם בקשה זו תגרום נזק או מבוכה, שיתבטאו בכך שיטילו ספק בנאמנותם, יחשבו עליהם רעות, יפנו נגדם האשמות שווא, יזיקו לעתידם המקצועי, יפקפקו בפטריוטיות שלהם ודברים דומים אחרים, הרי שבמקרה כזה אסור להם לבקש זאת.

 

לסיכום, אין כל רע בכך שהמוסלמים ישתתפו בלחימה במערכות הצפויות נגד אלו "שקיימת סברה" שהם מקיימים טרור או נותנים חסות למבצעיו... וזאת בהתאם לכללים ההלכתיים הקובעים כי הכורח מתיר [לבצע] דברים אסורים והדבר מחייב לסבול את הנזק הקל יותר כדי למנוע את הנזק הכבד יותר. אללה הוא זה היודע והחכם מכולם."[7] 

 

הוידי דיווח כי ד"ר אל-עוא אסף את חתימותיהם של עמיתיו ושיגר את הפתוא ממשרדו לד"ר טה ג'אבר אל-עלואני, שגם הוא חתם עליה, לפני תרגומה לשפה האנגלית ושליחתה לאנשי הדת המוסלמים הבכירים בצבא האמריקאי.[8]

 

שיח' פיצל מולאוי, סגן יו"ר המועצה האירופית לפסיקה הלכתית ולמחקר (שבראשה עומד השיח' קרדאוי), התייחס אף הוא לסוגיה וקבע כי הבחירה נתונה בידיו של החייל עצמו והוא זה שיישא בתוצאותיה, בעולם הזה ובעולם הבא: "אין ספק שהמוסלמי האמריקאי מצוי בין השטן לבין הים הכחול... מצד אחד, הוא אזרח אמריקאי ומחויב לציית לחוקים האמריקאים ולתמוך בארצו; מצד שני, החייל המוסלמי אמריקאי הוא, בסופו של דבר, מוסלמי שנדרש לציית להוראות דתו, כלומר להימנע מלהילחם באחיו המוסלמים...

 

אם אין לחייל המוסלמי האמריקאי ברירה אלא להשתתף בפעולות צבאיות ישירות נגד אחיו המוסלמים, אז הוא נחשב למי שנכנע למה שמעבר לכוחותיו, והוא יישא באחריות להחלטתו הן בעולם הזה והן בעולם הבא...

 

זה מצב מיוחד  ועל החיילים המוסלמים-אמריקאים למצוא את האיזון ולהחליט. איננו יכולים לומר שהחייל המוסלמי-אמריקאי נדרש לתת לאזרחותו האמריקאית עדיפות על פני השתייכותו המוסלמית... עליו להגיע להחלטה לבדו..."[9]

 

מתנגדים

כצפוי, קמו מתנגדים לפסק הלכה הזה. השיח' מחמד אל-חאנותי מהמועצה ההלכתית של צפון אמריקה (שבראשה עומד אל-עלואני) אמר במסיבת העיתונאים של המועצה המוסלמית האמריקאית (AMC): "מוסלמים יכולים להילחם אם יש לגיטימיות [הלכתית] למה שהם עומדים לעשות, במידה שאנשים מסוימים, או מדינה מסוימת מורשעים בהליך משפטי.

 

עד לרגע זה, לא ראיתי כל הוכחה לכך... איננו יכולים לפעול ללא הרשעה משפטית [נגד בן לאדן]. אני יודע שבוצע פשע. האנשים שעשו זאת הם פושעים, אבל מי צריך להרשיע אותם? שופט. אני לא מסכים עם מי שתומכים בפעולה של נשיא ארה"ב, ללא הרשעה שכזו..."[10] "לכן, לא נוכל להשתתף כחיילים אמריקאים במלחמה שהלגיטימיות ההלכתית שלה לא הוכחה, וזאת ללא קשר לשאלה נגד מי נלחמים, מוסלמים או לא-מוסלמים".[11]

 

ד"ר אחמד אל-ריסוני, מרצה לשריעה באוניברסיטת מרוקו הוסיף: "אסור לתקוף מוסלמים או להילחם בהם... כאות של כבוד לאמונה המוסלמית ולרגשותיהם [של החיילים המוסלמים האמריקאים], אני חושב שהממשל האמריקאי יעריך את עמדתם של המוסלמים ויימנע מלהאיץ במוסלמים להרוג את אחיהם המוסלמים. הממשל האמריקאי עשוי גם לשקול את הסוגיה מנקודת מבט אסטרטגית, במטרה לשמור על המשמעת ועל היציבות בצבא האמריקאי. ואולם, אם חיילים אמריקאים-מוסלמים נקראים להשתתף במלחמה שהוכרזה נגד אחיהם המוסלמים, הם צריכים לסרב ולהתנצל."[12]

 

ד"ר עלי ג'מעה, פרופסור לעקרונות האסלאם ולמשפט אסלאמי באוניברסיטת אל-אזהר, התייחס לסירובם של החיילים המוסלמים להשתתף בהתקפה האמריקאית כאל סוג של ג'יהאד: "לחימה למען אללה היא חובה על המוסלמים. ראוי להדגיש בנקודה זו  שלג'יהאד יש משמעות רחבה יותר מאשר רק הגנה על המולדת, הכבוד והרכוש, והיא קשורה לתפקידו של האדם בעולם. מוסלמי הוא אחיו של מוסלמי אחר. לכן, אסור לו לעשוק אותו או למסור אותו לידי העושק... על מוסלמי המגויס כרגע לצבא האמריקאי נאסר להילחם במוסלמי אחר באפגניסטן או בכל מקום אחר... אם מכריחים מוסלמי להשתתף במתקפה צבאית, הוא צריך להקפיד שלא להרוג מוסלמי [אחר], בשום תנאי. [נאסר עליו] להציע עזרה או לתת רמזים שעלולים לסייע לתפוס את אחיו המוסלמי או להקל על הריגתו... הנביא [מחמד] אמר שהרס הכעבה [במכה] חמור פחות בעיני אללה מאשר הריגתו של מוסלמי - קל וחומר, להריגתם של עשרות ומאות מוסלמים..."[13]

 

גם איש ה'חמאס', שיח' בסאם ג'ראר, התנגד לפתוא. הוא התקשר לד"ר אל-קרדאוי וביקש ממנו עותק מפסק ההלכה, ואחר כך שיגר את תגובתו ליומון הפלסטיני, אל-קדס. ג'ראר התייחס בעיקר לטענה כי "הכורח מתיר את הדברים האסורים" וקבע כי "ידוע שהכורח אינו מתיר רצח". לדבריו, מאחר שהשיח' קרדאוי מתייחס להשתתפות בלחימה כאל "כורח", הרי מובן מאליו שהיא אסורה מבחינה הלכתית. עוד קבע ג'ראר כי העונש על הימנעות מהשתתפות בלחימה בארה"ב, הוא ממילא רק כמה חודשי מאסר וסיכם באומרו כי העובדה שחייל מוסלמי בצבא האמריקאי נמנע מלהשתתף בהתקפה נגד אפגניסטן משום שהדבר אסור מבחינה הלכתית, מחזקת את מעמדו מול מערכת המשפט האמריקאית.[14]



[1] אל-שרק אל-אוסט,(לונדון), 8.10.2001.

[2] אל-שרק אל-אוסט,(לונדון), 8.10.2001.

[3] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 14.10.2001.

[4] אל-וטן (סעודיה), 22.9.2001.

[5] אל-ג'זירה TV (קטר), 16.9.2001.

[6] אל-אסתקלאל (רש"פ), 28.8.1998.

[7] אל-שרק אל-אוסט,(לונדון), 8.10.2001.

[8] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 14.10.2001.

[11] אל-שעב (מצרים), 19.10.2001.

[14] אל-קדס (רש"פ), 15.10.2001.