המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
ביקורת על הדיפלומטיה הערבית בועידת דרבן
15/9/2001


ביקורת על הדיפלומטיה הערבית בועידת דרבן

 

על רקע ועידת דרבן, מלאה העיתונות הערבית באלפי מאמרים בגנות ישראל וארה"ב ובזכות התעקשותן של המשלחות הערביות להתעמת עם המערב ולהתנגד לכל הצעות הפשרה שהועלו. "יהיו התוצאות של ועידת דרבן אשר יהיו", כתב בעל הטור אחמד אל-רבעי, ביומון הלונדוני, אל-שרק אל-אוסט, "הועידה היוותה פדיחה לישראל עוד בטרם התכנסה... בין אם תתקבל ההחלטה המשווה את הציונות לגזענות ובין אם לאו, כינוסה מהווה תסבוכת עבור ישראל והמנטאליות הגזענית השולטת בה וסיפור הצלחה לפלסטינים, להגיון, ולציוויליזציה".[1] "ללא כל קשר לתוצאות הועידה", הוסיף בעל הטור רסמי אבו עלי, "היא מוכיחה כי הדם הפלסטיני לא נשפך לשווא".[2]

 

ואולם, עוד בטרם התקבלה הצעת הפשרה להודעת הסיכום של הועידה, מתחו כמה בעלי טורים בעיתוני לונדון בשפה הערבית, ביקורת על התפקוד הערבי בועידת דרבן. האינטלקטואל ואיש האקדמיה התוניסאי, מחמד אל-חדאד, למשל, כתב תחת הכותרת "הצגת הבעיה הפלסטינית בשפה...מודרנית":

 

"כאשר קראתי במאמר קודם לליגה הערבית ליזום התנצלות בפני האפריקאים על הסחר [הערבי] בעבדים [אפריקאיים], ביטאו כמה מידידי שאט נפש מקריאתי זו ואחרים פקפקו האם זהו הזמן המתאים להעלות קריאות שכאלה. טענתם, כמו תמיד, היתה שקודם כל יש לקרוא לעולם המערבי להתנצל בפני הפלסטינים על ההרס שגורמים הנשק, המימון, והתמיכה הבלתי מסוגיית שהוא סיפק לישראל... נראה שהיום אני עומד לעורר שאט נפש רבה עוד יותר, משום שלשני הנושאים האלו - הסחר בעבדים והבעיה הפלסטינית - אני עומד להוסיף בעיה שלישית, והיא האנטישמיות.

 

לפני כן, ברצוני להעיר שתי הערות בנוגע לועידת דרבן. ראשית, חשיבותה של הועידה, בעיני, איננה מתבטאת בהישגי "קבוצת המדינות הערביות". אם הכוונה המקורית היתה לקבל מחדש את ההחלטה המשווה את הציונות לגזענות, יתכן שמדובר בכישלון; לעומת זאת, אם המטרה ב"רמיזה" על כך היתה [להביא להישגים] טקטיים לטובת המו"מ, ולהשתמש בקלף הזה, לאחר מכן, לטובת הישגים הגיוניים מקסימליים - יתכן שמדובר בהצלחה.

 

אלא שמה שחשוב יותר הוא ההתעניינות העולמית שהתעוררה בבעיה הפלסטינית... כאחת מן הבעיות המוסריות הגדולות ביותר בעולמנו המודרני... יש להבין כי קיים מצפון בינלאומי המוכן להתחבר למדוכאים, בין אם הם פלסטינים ובין אם הם אחרים. יש להבין כי מצפון זה אין לו כתובת או מטה, אבל חשיבותו אינה פחותה מזו של הגורמים האחרים, גם אם אינו הגורם המשפיע היחיד...

 

ניתן לפנות למצפון הזה אך ורק בשפתו שלו, כלומר שפת העידן [המודרני], שפת זכויות האדם. לא יתכן שאנו נדרוש מן המצפון הזה לתמוך בבעיות שלנו, ולאחר מכן נטען שאנו היינו הצד הנפגע, כאשר גנבנו נשים וגברים מאפריקה ומן הבלקאן; שאנו מחויבים להגן על קשר-האחים בין מדינות ערב ולשתוק על שאריות העבדות במאוריטניה ובסודאן; ושאנו נאצלים לפזם את שירו של המשורר הערבי שלנו, אבי טאלב אל-מתנבי: "אל תקנה עבד אלא אם אתה קונה יחד עמו אלה".

 

כמו כן, לא יתכן שנדרוש מן המצפון העולמי לתמוך בבעיות שלנו, בשעה שאנו מתעקשים להתעלם מאחת הטרגדיות הגדולות ביותר של העולם המודרני, וכוונתי לשואת היהודים, ובמקום זאת אנו דבקים באגדות בדבר מזימה יהודית נצחית ומצטטים מתוך "מיין קמפף" של היטלר, מתוך "הפרוטוקולים של זקני ציון", ומתוך כתביו הקלוקלים של [מכחיש השואה הצרפתי שהתאסלם], רוז'ה גארודי כבסיס לתביעותינו. 


אנו מביכים רבים ממי שהיו מוכנים לתמוך בנו אילו היינו נמנעים מלהתבסס בתביעותינו על מקורות בטלים, מבוטלים ומסוכנים, הסותרים את שפתו של המצפון העולמי הזה ואת עקרונות היסוד שלו...

 

כמובן, ניתן להתייחס לכל זה כאל דברי הבל ולטעון כי איננו צריכים לשנות את שפתנו... שהרי אנו איננו זקוקים לתמיכתו של איש; שהרי אנו מקווים שהפסגה הערבית תחליט על מלחמה כוללת נגד ישראל; שהרי אנו ישנים "בהמתנה לצלאח אל-דין"; שהרי אנו חולמים על השלכת כל יהודי לים. ואולם, בינתיים, כמה ילדים פלסטינים קיפחו את חייהם? כמה משפחות הוגלו [מבתיהן]? כמה שטח גרפו ההתנחלויות היהודיות?

 

הצגת הסוגיה הפלסטינית בשפה מודרנית לא תהיה יתרון רק עבור הסוגיה בלבד, אלא גם תוציא את התודעה הערבית מן הפרנויה, מפיצול האישיות, ומן החלומות על השבת העבר המיתולוגי. זה יהיה ההישג הגדול".[3]

 

צאלח בשיר, בעל טור ביומון הלונדוני, אל-חיאת, כתב אף הוא בנושא: "...מדינות בעולם השלישי מנסות, כהרגלן, לעשות פוליטיזציה של מה שלא היה צריך להפוך לפוליטי...

מרבית המדינות, שנשללה מהן האפשרות להשפיע במועבי"ט ובאו"ם בכלל, מנצלות כינוסים גדולים כמו זה בדרבן, בהם הכמות היא בעלת חשיבות, כדי להשמיע את קולן, באופן, שיתכן שהרעש עולה בו על היעילות...

 

העליונות המספרית הברורה של מדינות הדרום... הינה בלתי נסבלת על המעצמות [המערביות] והן נוטות להחרים [כנסים מסוג זה]... די להביט ברשימת ראשי המדינות שהכריזו על נכונותם להגיע לדרבן: 13 ראשי מדינות, מרביתם מאפריקה, ואין בהם אף ראש מדינה מצפון אפריקה ומן המזה"ת, פרט לזה האלג'יראי, עבד אל-עזיז בותפליקה, שבדרך כלל מפגין אהבה עזה להשתתפות בועידות.

 

העולם השלישי שוגה לעתים קרובות בניהול מאבקיו ומאבד את זכויותיו, בכך שהוא מעניק אמתלה למדיניות ההחרמה הזו. הויכוח שהתנהל בישיבות המכינות לועידת דרבן בנוגע לישראל ולציונות, מהווה דוגמא טובה. המדינות הערביות התעקשו לקבל החלטה הקובעת כי "הציונות היא אחד מפניה של הגזענות", בדומה להחלטת העצרת הכללית מ-1975 ושבוטלה בעקבות החתימה על הסכם אוסלו ותחילתו של מה שזכה לכינוי, תהליך השלום במזה"ת.

 

אינני מעלה פה טיעונים בסוגיית השוואת הציונות הגזענות ובשאלה האם זהו תיאור מדויק של המציאות. כוונתי היא לדרך הצגת הדברים, כלומר להבחנה בין העלאת טיעון מקסימליסטי שעלול שלא לזכות בתמיכה ממדינות העולם לבין הסתפקות בהצעה שתנוסח באופן פחות חד-משמעי ושעשויה להוביל לאותה המטרה עצמה, וגם אם לא תהיה מושלמת הרי שהיא תהיה משמעותית.

 

במלים אחרות, מה היה עדיף: לפרסם מסמך שישווה בין הציונות לגזענות ויידחה לא רק על ידי ארה"ב, אלא גם על ידי יתר מדינות המערב ועל ידי רבות ממדינות העולם, או לשאוף להגיע למסמך שיגנה את המעשים הגזעניים הסותרים את זכויות האדם...? או שמא כל המטרה היתה להצהיר על עמדתנו, מבלי לשאוף להישג כלשהו?

 

זוהי דרכם של הערבים. הם מגזימים כאשר הדבר מזיק ומתפשרים כאשר [כבר] אין בכך תועלת..."[4]

 

בעל הטור, וליד אבי מרשד מתח אף הוא ביקורת על התמקדותם של הערבים בסוגיית "גזענותה של ישראל". לדבריו, מוטב היה להתמקד בהיבטים המדיניים של הכיבוש הישראלי ולא לנסות להפיק רווחים "אידיאולוגיים". "ההתמקדות ב'גזענותה' של ישראל, במקום בקולוניאליזם שלה", הוא כתב, "אינו מהווה קלף מנצח עבור הערבים בזירה הבינלאומית. זאת בעיקר משום ששורשי הרגשות הגזעניים נגד היהודים הם בחברה האירופית, והם התקבעו כתגובה לכך שהכנסייה הקתולית הטילה על היהודים את האחריות לדמו של ישו...

 

מדוע יצאו הערבים להרפתקה הזו ובכך הסלימו את העוינות האמריקאית נגדם, עוררו את חמתה של אירופה האוהדת אותם, ואפשרו לישראל להופיע כקורבן? הערבים אימצו [את סוגיית הגזענות], שהיא סוגיה שולית בסכסוך שלהם עם ישראל ואיננה מקדמת במילימטר את תהליך המאבק הפלסטיני לשחרור...

 

מצער שישראל [יכולה] לטעון לאחר ועידת דרבן שהיא הקורבן התמים של "גזענותם" של הערבים והמוסלמים; מצער גם שהערבים הפכו לנאשמים על ידי מי שהמציאו את הגזענות - וכוונתי לחברות המערביות... אלא שעוד יותר מצער שהערבים, שלא במתכוון, נוטלים חלק במשחק של קידום הצעות שוליות על חשבון הסוגייה העיקרית, שהיא "סבלו של העם הפלסטיני תחת כיבוש זר", תהא "גזענותו" של כיבוש זה אשר תהא".[5]

 

עמדה דומה נקט בעל הטור, אמיר טאהרי, שכתב: "...בדרבן, ניצלה ישראל את בורותם ותמימותם של כמה פרשנים במדינות הערביות והמוסלמיות כ"הוכחה" לכך שהיא קורבן למסע "אנטישמי מצד האסלאם". האסטרטגיה הישראלית ברורה: להציג את המלחמה הפוליטית כמלחמה דתית...

 

לפני כמה שבועות, השתתפתי בסימפוזיון בניו יורק שעסק בשאלה האם המוסלמים יקבלו את ישראל ביום מן הימים. מייד נוצרה ברית, שיתכן והיתה בלתי מכוונת, בין דוברים פרו-ישראליים לבין הפונדמנטליסטים האסלאמיים, שקבעו כי המוסלמים לעולם לא יקבלו את ישראל. בסופו של דבר, שכנעו הפונדמנטליסטים המוסלמים חלק גדול מן המאזינים - כמובן, שלא במתכוון - לקבל את הטענה הישראלית שהמוסלמים רוצים להשליך את היהודים לים. עם "חברים" כאלה, הפלסטינים לא צריכים אויבים...

 

הסכסוך במזה"ת הוא סכסוך מדיני ולא דתי. העובדה שישראל מכנה את עצמה "מדינה יהודית" אינה משפיעה על עובדה זו. גם אם ישראל תכנה את עצמה מדינה בודהיסטית או מדינה ללא דת, כפי שעשתה צרפת באלג'יריה, העובדה תמשיך להיות שמישהו כובש באמצעים כוחניים את אדמתו של מישהו אחר...

 

מי שמכים בתופי האיבה לארה"ב אינם ידידיהם של הפלסטינים. למעשה, האיבה לארה"ב, בדומה לרגשות "האיבה" הבלתי הגיוניים האחרים, מהווה מחלה ולא פרוגרמה פוליטית... הפיכתה של המדינה הגדולה בעולם לאויב היא דבר מטומטם. מנגד, אנו יכולים להשתמש באופן טוב יותר בקלפים שבידינו ולהפוך את ארה"ב לשותפה בחתירה לשלום צודק. מנהיגי מלחמת העצמאות האלגי'ראית הבינו עובדה זו ולא השתמשו באיבה לארה"ב, למרות שצרפת הייתה חברה פעילה בנאט"ו; אדרבה, הם שכנעו את ממשל קנדי לתמוך באלג'יריה. כמו כן, נמנעו מנהיגי אלג'יריה מלבטא [רגשות] אנטי-נוצריים, או אפילו [רגשות] אנטי- צרפתיים; הם מיקדו את התקפותיהם על הקולוניאליזם וזכו בתמיכת רוב העם הצרפתי..."[6]

 

 



[1] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 3.9.2001

[2] אל-זמאן (לונדון), 7.9.2001

[3] אל-חיאת (לונדון), 7.9.2001.

[4] אל-חיאת (לונדון), 2.9.2001.

[5] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 9.9.2001.

[6] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 7.9.2001.