מחמוד דרויש על החברה הישראלית

מחמוד דרויש, שר התרבות באש"ף לשעבר, הנחשב ל"משורר הלאומי הפלסטיני", התראיין ליומון הלבנוני הפרו-סורי, אל-ספיר.[1] בראיון, הציג דרויש כמה אבחנות לגבי החברה הישראלית על רקע מצב האלימות המתמשך. להלן קטעים מדבריו:

"בתחילת תהליך אוסלו האווירה התרבותית הישראלית היתה אוהדת לרעיון הפיוס בין הישראלים לפלסטינים, על יסוד זה שהפיוס הזה יפתח גם פתח לשלום עם העולם הערבי, כלומר שהשלום הערבי-ישראלי יכול להתגשם רק דרך השער הפלסטיני. סבורני שאנו שותפים לתפישתם זו. היתה התלכדות מיוחדת מצד קבוצה של אינטלקטואלים ויוצרים ישראלים שהשתתפו בסימפוזיון בגרנדה, בו נטלו חלק גם יאסר ערפאת ושמעון פרס.

לאחר מכן, שמנו לב להתפתחויות ישראליות פנימיות, שהובילו לרציחתו של רבין. משמעות הדבר היתה שהחברה הישראלית איננה מאוחדת ביחס לנושא השלום ואפילו לא בנושא הרף המינימלי של השלום. הנכונות המנטאלית, החינוכית והתרבותית הישראלית הזו נתקלת בהתנגדות מן הימין ובפחד המסורתי הישראלי. רצח רבין גרם לשינוי מהותי. הוא היה אמור להוביל להתגייסות של כוחות השלום, כגון מפלגת העבודה; ואולם, הנהגתו של שמעון פרס במפלגת העבודה ומה שהוא עשה בדרום לבנון ובטבח קאנא, הוכיחו שהוא לא רצה להתנתק לחלוטין מן האווירה הסוערת בישראל. השינוי החל בנקודה זו והוא הצטבר בתקופה נתניהו ולאחר מכן שרון, ואפילו בימי ברק, שהוא שרון שני. דרך מחשבתו של ברק ליכודניקית, כמו הצהרותיו מאתמול ל'וושינגטון פוסט', בהן ברך על כל מה שעושה שרון ואף עודד אותו להמשיך. על אף היותו מנהיג מפלגת העבודה, דרך מחשבתו היתה ליכודניקית. אחד הפרדוקסים הוא שמפלגת העבודה מכונה מפלגת שמאל, וברק מכונה שמאל, בשעה שמדובר, בסך הכל, בכינויים מפלגתיים.

קיימת מעין אחדות אידיאולוגית בין הימין לשמאל. ברמאללה, לפני זמן מה, התקיימה פגישה בין קבוצה של אינטלקטואלים ישראלים ופלסטינים, בחסות יאסר עבד רבה ויוסי ביילין. למרבה הצער, נאמר לי - מאחר ולא הייתי נוכח - שהשמאל הזה והאינטלקטואלים הישראלים מאמצים במלואה את הגרסה הישראלית בנוגע למשבר המדיני הנוכחי. כלומר, [הם טוענים] שהפלסטינים דבקים בזכות השיבה ותובעים את שיבתם של ארבעה מליון פלסטינים, דבר שמשמעותו חיסול האופי היהודי של המדינה הישראלית. שנית, שהפלסטינים אינם רוצים בשלום והוכחה היא שהם דחו את ההצעה הנדיבה שהציג ברק. שלישית, אנו אלו שדוחים את הפסקת האש. את האנשים שמשמיעים קולות שונים ניתן למנות על אצבעות יד אחת. השעה הזו, בישראל, מבחינה פוליטית ותרבותית, היא שעה של קונצנזוס.

הבעיה היא שאנו תמיד נדרשים להציג ביטחונות ולפתור את הבעיה של הפחדים שלהם ולא את הבעיות שלנו. זהו גורלנו המוזר והמשעשע. עלינו, במידה ואנו מגשימים את התוכנית שלנו, להרגיע אותם. לבטח שמתם לב לשפה בה הם נוקטים במהלך האינתיפאדה. הם טוענים שהם תחת מצור, שהם נתונים בסכנה, שהם שבו לאווירה של לפני 1967, כלומר לשלב הפחד האמיתי. כלומר, הם גייסו את הפחד באותה תקופה למען המתקפה של 1967 וכעת שרון שב להזכיר לנו שמלחמת 1948 לא הסתיימה. מה הכוונה שלו? כוונתו שהתוכנית הציונית טרם הושלמה, למרות שתוכנית הזו כבר הושלמה. אם מטרת "התוכנית" הזו היתה להקים מדינה, הרי שהם קיבלו, בהצעת החלוקה, את מה שמגיע להם ואת מה שמגיע לנו, ואחר כך התפשטו. אם כוונתו היא לחיסול הזהות הפלסטינית, הרי שהוא צודק שהדבר לא הושג. אנו פוחדים מן המושגים האלה ומן המלחמה, אבל אוזרים כוח מכך שהמדובר במלחמת העצמאות שלנו. קיימת כעת מחלוקת בשאלה האם זוהי מלחמת 1948 ישראלית או מלחמת 1948 פלסטינית. אנו רוצים שהיא תהיה מלחמת עצמאות פלסטינית."

דרויש נשאל האם החברה הישראלית, בהרכבה הפוליטי והאתני, מסוגלת להחזיק מעמד, והשיב: "הישראלים מפסידים בעיקר בתחומי התיירות והחקלאות.. הם מפסידים גם בתחום ההשקעות, אבל המרכיבים המאפשרים להם להחזיק מעמד חזקים מאלו שלנו. מבחינה כלכלית וצבאית, הם מעצמה, ואם חסר להם דבר מה, הברז האמריקאי מובטח. איננו רוצים להטיל את יהבנו על כך יתר על המידה."

לדברי דרויש, "תרבות השלום שימשה כסיסמה של ישראל, ולדעתי היא תהפוך לסיסמתנו שלנו, משום שלא משנה עד כמה גרוע מצבנו, הם תמיד רוצים שאנו נדחה אותם. כוחנו המוסרי כעת הוא בכך שאנו דבקים ברעיון השלום. מדוע? משום שבכל מלחמותיהם, בתעמולה שלהם, וביחסיהם עם העולם החיצון, הם תמיד אומרים שהם מדינה קטנה השואפת לשלום, ואילו הערבים מסרבים. מזה עשרים שנה יש לערבים תוכנית שלום ערבית, המבוססת על קבלת 242 ו-338, ונסיגת ישראל מכל האדמה הערבית והפלסטינית, שבאמצעותה פנינו אל ישראל. בקבלתו של שלום זה, הצליחו הפלסטינים להקים ישות מסוימת. מי שנסוג כעת מנושא השלום אינם אנו, אלא הם. אני סבור שמבחינה תרבותית ופוליטית, ואפילו מבחינה תקשורתית, לא נפסיד דבר אם נדבוק בכך שאנו רוצים שלום. לדעתי, התנערות מרעיון השלום מצדנו תהווה את המתנה הגדולה ביותר לישראלים, שינשמו לרווחה, משום שהם אינם רוצים שלום. אנו רוצים לרדוף אותם בלחץ השלום, כמובן זה המבוסס על הגבול המינימלי של הצדק. אפילו השחרור, המאבק המזוין, והאחדות הערבית - מה בא אחריהם? האין זה השלום? אפילו מלחמת השחרור תסתיים בשלום. אני אפילו רוצה לקיים דיאלוג עם האויב תחת סיסמה זו, בשעה שהוא פותח באש, משום שבסופו של דבר אני מקיים עמו דיאלוג על שני דברים: עצמאותי וחירותי. הוא ממשיך במלחמתו, האם אומר לו שאני מתנער מן השלום?...

אני אינני מתנגד לדיאלוג, משום שאיננו יכולים להגיע לשלום עם הישראלים או לשנות את הדרך שבה הם מבינים את עצמם, אלא באמצעות שכנועם. דעת הקהל הישראלית קיימת והיא זוכה לכבוד ויש לה כח לחץ. נכון שהיא מעוצבת בקלות על ידי אמצעי התקשרות הרשמיים, אבל היא בכל זאת קיימת...

ניתן להגיע להסדר, אך לא לשלום. הישראלי רוצה, קודם כל, שתאהב אותו, שתעשה עמו נורמליזציה, ושתקבל את הנראטיב שלו ואת הלגיטימיות של קיומו. רק לאחר מכן אתה [רשאי] לקיים עמו מו"מ על הפסקת האש. בעייתה של ישראל היא פנימית והיא מתבטאת בכך שהמנטאליות של המדינה היא חילונית, בשעה שהחברה דתית. הישראלי זקוק לדת כדי להוכיח את הלגיטימיות ההיסטורית שלו. הוא אינו אומר שהמפעל שלו קולוניאליסטי והתנחלותי, אלא מפעל שיבה. על הזכות הדתית הוא אינו יכול לוותר. בצמוד לכוח, הוא זקוק לרטוריקה היסטורית שתקבע שהוא שב לארצו. מקור הסמכות הדתי הוא היחידי המבטיח את השיבה הזו. זהו מקור הקשר בין הרטוריקה הדתית לחילונית. כעת, מתחזקת הרטוריקה הדתית, עד שאפילו כאשר אתה מדבר עם אדם חילוני, הוא הופך לדתי כאשר אתה מדבר איתו על ירושלים.

שלמה בן עמי הוא פרופסור להיסטוריה והוא חילוני שהתחנך על תרבות צרפת ואנגליה. ואולם, במו"מ הוא הופך לרב ואומר שמתחת לחרם מצוי היכל שלמה. באותו יום אמרתי להם בהצהרה לעתונות: נניח שתחפרו ותמצאו את ההיכל. נניח שאפילו תמצאו את שלמה כשהוא יושב עם בלקיס וכותב פרקים לשיר השירים. מה תעשו? מה נעשה אנחנו? בקיצור, מתנהלת כעת מלחמה מנטאלית בין הדתי לחילוני.

אני רוצה לומר, כדי שיהיה ברור, שאינני אופטימי בנוגע לסיכוי לחדור לדעת הקהל הישראלית ולתודעה הישראלית. ואולם, חובתנו לנסות וליידע בנוגע לזכותנו ולאמת שלנו. השלום אליו אני קורא הוא למען האנושיות שלי, וכדי להבהיר שאני לא אשאר קורבן. אינני רוצה להישאר קורבן לנצח.

התודעה הישראלית איננה קבועה וסופית, אלא הפכפכה. היתה התלכדות אדירה סביב תהליך השלום וכעת יש הקשחה ביחס למו"מ. כלומר, זוהי תודעה מלאכותית. הישראלי הפשוט מעצב את תודעתו כל ערב בשעה שמונה באמצעות ערוץ אחד בטלוויזיה. מה שנאמר לו בטלוויזיה ובעיתון - קדוש.

בעקבות אוסלו, החל הישראלי להתכונן באופן הדרגתי למעבר מאיש צבא, מחייל, כלומר ממנטאליות צבאית - לאזרח. ואולם, ככל שהוא מתקדם בניסיונו זה, מגיע נושא ביטחוני או קמפיין תעמולה אידיאולוגי אדיר, המחזיר אותו אחורנית. היתה לו הזדמנות להפוך לאזרח, בניגוד לחייל..."