המשך הפולמוס על הלגיטימיות של פיגועי ההתאבדות (ב)

הצהרתו של המופתי הסעודי, שהטיל ספק בכשרותם ההלכתית של פיגועי ההתאבדות, ממשיכה לעורר תגובות בעולם הערבי. כזכור, שיח' אל-אזהר, מחמד סיד טנטאוי, אמר בתגובה לפסק ההלכה של המופתי הסעודי כי פעולות התאבדות מותרות רק אם הן אינן מכוונות לנשים וילדים. ואולם, עמדה זו איננה מקובלת על הכל.

מחמוד אל-סעדני, בעל טור בשבועון המצרי הממסדי אל-מצור, למשל, קבע כי הוא "תומך בהרחבת פעולות אלה, כך שהן תהינה מכוונות נגד חיילים ואזרחים כאחד. אין כל רע בכך שפיצוצים אלו יכוונו נגד ילדים, זקנים ונשים, משום שהאויב אינו מהסס להרוג ילדים באמצעות כדורים שהשימוש בהם אסור על פי החוק הבינלאומי...

"האיש החזק ביותר באמונתו הוא חייל אשר מוסר את נפשו בשדה הקרב, ועל אחת כמה וכמה חייל המפוצץ עצמו כדי להפיץ אימה ופחד בלבבות האויבים", מוסיף אל-סעדני, "אינני יודע מי מכובד ונאצל יותר מאשר אותו פידאאי המפוצץ עצמו בתוך ישראל. הוא שהיד העומד בראש רשימת השהידים ונשקו הוא הנשק היחיד אשר מביס את ישראל. הישראלי יובס רק באמצעות פידאאי המבקש את מותו, משום שהישראלי הוא פחדן, הנלחם רק אם דואגים לביטחונו. הישראלי אינו יכול לסבול את ההתמודדות מול פידאאי אשר אינו מפחד מן המוות, מתעקש להשיגו, ומחבקו בלב רחב כשעל פניו חיוך...

יש לחגוג את [מעשי] השהידים האלו, גיבורי הפיצוצים, ולראות בהם שהידים מיוחדים, אשר חיים אצל אללה ומתכלכלים ממנו.  תארו לעצמכם... מה היה קורה לו היינו יכולים להקים דיוויזיה של אלף שהידים כאלו שהיו מגיעים כולם ללב ישראל, לתל אביב , לעכו, לחיפה, ליפו ולבאר שבע? האם שרון או מאה 'שרונים' היו יכולים לעמוד בפני צבא עצום כזה של שהידים?... כאשר תגיע העת לכתיבת ההיסטוריה יהיה בה מעמד מוביל לגיבורי פעולות מסירת הנפש."[1]

גם פהמי הוידי, בעל טור באל-אהראם, המקורב לחוגי 'האחים המוסלמים', קבע כי כל ישראלי מהווה מטרה לגיטימית. "כל ישראלי בפלסטין גוזל משהו, כולל את האוויר שהם נושמים", הוא אמר ל-Al-Ahram Weekly. לדברי הוידי, אין בישראל אזרחים כלל, משום ש"או שהם מתגייסים הממתינים לזימונם, או חיילי מילואים בחופשה".[2]

רבים מן המגיבים הביעו חשש כי פסק ההלכה הסעודי ירפה את נחישותם של המתאבדים הפוטנציאלים בקרב הפלסטינים. אסאמה איוב, בעל טור בשבועון האופוזיציה המצרי אל-אסבוע, למשל, קבע כי "פסק הלכה זה עלול לרפות את ידיהם של הצעירים המג'אהדין הפלסטינים ואת שאיפותיהם או לכל הפחות, הוא עלול לגרום בלבול, ספקות והיסוס בקרב הצעירים הגיבורים אשר מקריבים את עצמם למען המולדת... מתוך אמונה בלתי מעורערת שהם [יזכו] במעמד של שהידים - מעמד שהובטח על ידי אללה למג'אהדין אשר מתו למענו...

על כל המטיפים וחכמי הדת מוטלת החובה לעורר לג'יהאד למען אללה כדי להגן על המולדת, המקומות הקדושים, האדמה והכבוד. זוהי חובה שמילאו אותה חכמי הדת והאימאמים המוסלמים במשך ארבע עשרה מאות, במיוחד בעתות מלחמה כנגד הפולשים. הימנעות מביצוע חובה זו נחשבת להתרשלות מצד חכמי הדת."[3]

אישי דת שונים במצרים הביעו אף הם דאגה כי פסק ההלכה של המופתי הסעודי עלול לפגוע בנכונותם של הפלסטינים להתאבד. השיח' מנצור אל-רפאעי, תת שר ההקדשים המצרי לשעבר, הסביר כי "פסק הלכה מסוג זה מתסכל את כל מי שרוצה לפתוח בג'יהאד נגד אויב שגזל את האדמה... אני אומר לאחים הפלסטינים: אל תתנו לדברים האלה להטרידכם, שהרי אתם מגנים על ההקדשים ועל הכבוד." [4]

"כיצד ניתן לכנות את מי שלוקח מטען נפץ ומפוצץ עצמו כדי לפגוע באויבי האסלאם מתאבד?! עלינו לכנות זאת פסגת מסירת הנפש", הוסיף ד"ר אל-סיד אל-עראקי, מנכ"ל מחלקת המחקרים והתרגום במרכז המחקרים האסלאמיים בקהיר, "פסק הלכה מסוג זה הורג את רוח הג'יהאד בנפשות."[5]

פסק הלכה סותר לזה של המופתי הסעודי התקבל גם בסעודיה עצמה, על ידי השיח' חמוד אבן עקלא אל-שעיבי, לשעבר ראש הפקולטה לאמונה באוניברסיטה האסלאמית ע"ש האמאם מחמד בן סעוד. השיח' אל-שעיבי קבע כי "מותר למג'אהד לחרף את נפשו ולנפוח את נשמתו בפעולה של מסירות נפש, למען הג'יהאד, וכדי לעורר בהם [קרי, באויבים] צער, בין אם הוא נהרג בידי הכופרים או בידי המוסלמים... פעולות מסירת הנפש האלה כשרות מבחינה הלכתית, במסגרת הג'יהאד למען אללה, במידה והכוונה של מבצעיהן היא כוונת-אמת. זהו אחד מסוגי הג'יהאד המוצלחים והאפקטיביים ביותר כנגד אויבי הדת, מאחר והוא מכאיב להם, הורג או פוצע אותם, זורה בקרבם פחד דאגה והיסטריה, מאמץ ומחזק את לב המוסלמים ושובר את לב האויבים."[6]

המנהיג הרוחני השיעי הלבנוני, מחמד חסין פצ'לאללה הצטרף למבקריו של המופתי הסעודי: "פעולות מסירת הנפש הן אחד מאמצעיה של תנועת הג'יהאד בהתמודדות מול האויב. אללה הטיל את [מצוות] הג'יהאד על המוסלמים. במידה ומתגשמים התנאים ההלכתיים לכך, אין מנוס מלהשתמש בכל האמצעים המסבים נזק לאויב ומגשימים את המטרה הגדולה.

ההתאבדות על פי האיסלאם אסורה, אבל הפסוק "אל תשליכו עצמכם אל האבדון" מתייחס למעשים אינדיבידואליים של שליחת יד בנפש, ואינו כולל את סוגיית הג'יהאד... האם המג'אהד כאשר הוא מתמודד עם האויב, משליך נפשו לאבדון? כמובן שלא. אחרת, היה צורך לבטל את הג'יהאד.

לכן, אם מי שהפעולה נתונה באחריותו סבור כי... כדי להגשים את המטרות ולהביא לניצחון האסלאם, יש צורך במג'אהדון שיפוצצו עצמם בקרב האויב, הרי שהמדובר בפן של ג'יהאד, מאחר שאללה לא הגדיר אמצעי ספציפי עבור הג'יהאד, אלא השאיר את העניין ל[שיקול דעתו] של מי שמפקד על המערכה... לפיכך, אני סבור כי ההוכחה לכשרותו של הג'יהאד היא [גם] ההוכחה לכשרותן של פעולות מסירת הנפש...

בנוגע לאלה הסבורים כי פעולות אלה אסורות משום שהן מכוונות כלפי אזרחים, הרי שאנו יודעים שהמג'אהדון אינם מכוונים [את התקפותיהם] נגד אזרחים אלא נגד חיילי האויב בפלסטין הכבושה. בנוסף, אנו סוברים שהמתנחלים בהתנחלויות הציוניות בתוך פלסטין הכבושה אינם אזרחים [כלל], אלא כובשים, שעוינותם, איבתם, והברבריות שלהם אינן פחותות מאלה של החיילים הציונים..."[7]

ד"ר עבד אל-רחמן אל-עדוי, מרצה מצרי להלכה אסלאמית הסביר אף הוא: "אם אדם לוקח מכונית תופת ומפוצץ אותה בלב התוקפנים שביצעו מעשי זוועה, והוא מת בתוך אותה מכונית, הרי שהוא שהיד... מי שטוען שאדם זה הוא מתאבד, טועה טעות מרה. מתאבד הוא מי שמאס בחיים ולכן הוא הורג את עצמו... ואללה מענה אותו באותו הנשק בו הוא התאבד: רעל, סכין, וכדומה... לעומת זאת, מי שמפוצץ את עצמו במקומות הריכוז של הגוזלים... הוא אדם המגן מפני העושק."[8]

תמיכה בפיגועי ההתאבדות הגיעה אפילו מצד איש דת נוצרי-עיראקי, הפטריארך רפאל בידאויד הראשון שטען כי פעולות ההרג אשר מבצעים הפלסטינים הן "זרע לחיים": "דמם של השהידים האלו הוא [כמו] צמח שזורעים אותו בכדי להצמיח חיים חדשים..."[9] 

תופיק אל-שאוי, בעל טור מצרי המקורב ל'אחים המוסלמים' סבור כי דבריו של מופתי סעודיה עבד אל-עזיז אבן עבד אללה אל-שיח' סולפו בכלי התקשורת ולא הובנו כהלכה, משום שפסיקתו נוגעת לעתות שלום. לעומת זאת, בשעה שהאויב תוקף את אדמת המוסלמים או מנסה לכבוש אותה "הג'יהאד הוא חובה אינדיבידואלית המוטלת על כל היחידים והקבוצות". כלי התקשורת התעלמו מ[סוג] הגנה זה אשר המופתי של סעודיה התיר מתוך עקרון הג'יהאד והם לא הצביעו עליו למרות שזה היה עיקר הצהרותיו."[10]

שבחים לפעולות ההתאבדות המשיכו לזרום בעיתונות המצרית. עורך שבועון האופוזיציה המצרי אל-חקיקה, מחמד עאמר, למשל, כתב: "ברוכה הבאה מסירת הנפש למען אללה מתוך ההגנה על המולדת הכבושה... ברוכה הבאה מסירת הנפש של בני פלסטין. ברוכים הבאים הקורבנות שמגישים בני העם הפלסטיני כל יום. הציונים בפלסטין ניגפים מול אומץ לבם של נערי פלסטין. מהפכתם המבורכת התפתחה מידויי אבנים לפיצוץ בלב ההתקהלויות של הציונים בשוק ובאוטובוסים. לא עובר כמעט יום מבלי שהחיה הטורפת "שרון" מוכה בליבה בעקבות הרג ציוני ופציעתם של עשרות."[11] 

גם עורך שבועון האופוזיציה המצרי אל-אסבוע, מצטפא בכרי הצטרף למשבחים: "אזרח פלסטיני יצא בבוקר מביתו, קשר את חגורת הנפץ מסביב לגופו והחליט להקריב את חייו למען פלסטין. הוא לא פחד שחגורת הנפץ תקרע את גופו לגזרים והחליט להשיב בדרכו שלו ובשפה אשר מבינה ישראל- שפת הכוח, כן, שפת הכוח. פתאום, מול תחנת האוטובוס בכפר סבא עמד הנער הפלסטיני, בחר את מטרתו בקפידה, שהרי הצפיפות גדולה והצייד דשן. הוא עלה על האוטובוס, הניח את ידו על החגורה ותוך שניות אחדות ארע הפיצוץ, הרסיסים התעופפו בכל מקום, החגורה קרעה אותו לחתיכות, אבל הוא הרג שני ישראלים ופצע חמישים... זהו העם הפלסטיני האדיר, עם שאינו ירא את המוות, עם שלא יודע להיכנע ואינו מסכים להיות מובס. זהו עם הגיבורים אשר אינו נכנע לייאוש לעולם".[12]

אחדים מן המבקרים, כמו פהמי הוידי, טענו כי המניע לפסק ההלכה הסעודי היה פוליטי. לדברי עוה"ד של הפונדמנטליסטים האסלאמיים במצרים ודובר הארגון האסלאמי אל-גמאעה אל-אסלאמיה, מנתצר אל-זיאת, "פסק ההלכה [של המופתי הסעודי] לא היה מבוסס על הוכחות דתיות או הלכתיות, אלא על נטיה פוליטית... והיא מזכירה את פסקי ההלכה שהיו מתפרסמים על ידי הסולטאן [קרי, השליט], בימים עברו".[13] ואילו, נביל עבד אל-פתאח, עורך ה- Report on the state of religion in Egypt, העלה השערה כי פסק ההלכה לא התייחס לפיגועי התאבדות של פלסטינים נגד ישראלים, אלא לפיגועי התאבדות אפשריים של סעודים נגד אמריקאים.[14]