המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
המאבק למען רפורמות בחברה האזרחית בסוריה
10/2/2001


המאבק למען רפורמות בחברה האזרחית בסוריה

 

הקדמה

מאז עלה בשאר אסד [להלן הנשיא בשאר] לכס הנשיאות בסוריה ביולי 2000, התעוררה בסוריה ציפייה למשטר שיקדם פתיחות, דמוקרטיה ורפורמות בתחומים שונים. הנשיא החדש עורר ציפיות אלה, כאשר הנהיג מאבק בשחיתות שפשתה בהנהגה הסורית עוד בטרם עלה לשלטון. יתרה מכך, בטקס השבעתו שם הנשיא בשאר דגש על הפיתוח וקבע: "אנו זקוקים נואשות לביקורת קונסטרוקטיבית... וכדי שהביקורת תהיה קונסטרוקטיבית, עלינו לחשוב באופן אובייקטיבי ולבחון כל נושא מהיבטים שונים..."[1]

 

ואמנם, הנשיא בשאר החל לנקוט שורה של צעדים, סמליים ומעשיים כאחד, שביטאו את הדרך החדשה אותה ביקש לקדם. הוא חנן שורה ארוכה של אסירים פוליטיים, יזם חוקים המקדמים את המגזר הפרטי ומעודדים השקעות זרות ואִפשר הרחבה מסוימת של חופש הביטוי בסוריה. זאת ועוד, הוא הכריז כי עם סיום הקדנציה בת שבע השנים שלו (בשנת 2007) בכוונתו להנהיג בחירות לנשיאות, במקום משאל העם על מועמד בודד הנהוג כיום.

 

השינויים המשמעותיים ביותר המאפיינים את נשיאותו של בשאר אסד עד כה הם הגישה הסובלנית יחסית כלפי מתנגדים פוליטיים והתרת פלורליזם מבוקר בחיים הפוליטיים בסוריה. להלן כמה דוגמאות:

 

חנינת האסירים

אחד הצעדים הבולטים שביצע הנשיא בשאר היה לחון 600 אסירים פוליטיים ולסגור את בית הכלא הצבאי הידוע לשמצה "אל-מזה". בינואר השנה הורתה ההנהגה המדינית לבטל את בתי המשפט הצבאיים לאחר 37 שנה.

 

אולם נראה כי הרשות המבצעת לא מיהרה לבצע את הוראת הנשיא באופן מלא, דבר שהביא קבוצה של עורכי דין סורים להפנות לנשיא בשאר עצומה, המוחה על כך שהחנינה הנשיאותית לא יושמה במלואה. "החנינה רוקנה מתוכנה ומטרתה שובשה", נאמר בעצומה. "שר המשפטים הורה לשחרר רק אסירים אשר ריצו כבר מספר חודשי מאסר ללא קשר לסוג העבירה או למידת ביסוס האשמה… בתי המשפט מעלים את גובה הערבויות באופן שמקשה על הנאשמים לשלמן. נאשמים בחלפנות כספים [עדיין מוחזקים במאסר], אע"פ שהחוק קובע כי העונש על עבירה זו הוא קנס והחרמת [הכסף]. רבים עדיין נעצרים על הברחת מט"ח וסחר בו, אע"פ שניתנה חנינה למבריחים. [בנוסף,] העצורים נשארים במעצר במשך יותר משנה עד להבאתם למשפט".[2]

 

פלורליזם בתקשורת

ארבעת היומונים הסוריים העיקריים שהיו קיימים עד כה הם: "אל-ת'ורה", "אל-בעת'", "תשרין", ו-Syrian Times”", כולם יוצאים לאור על ידי מפלגת השלטון, ה"בעת'". כתב עת נוסף, השבועון "אל-אסבוע אל-אדבי", יוצא לאור על ידי "התאחדות הסופרים הערביים" הסורית, המקורבת למפלגת הבעת'. התאחדות זו ספגה לאחרונה ביקורת קשה על שהיא מועלת באמון שניתן בה ומקדמת את האינטרסים של השלטון על חשבון אלו של הסופרים. על מפלגות אחרות, גם אלו השותפות לבעת' בקואליציה השלטונית, נאסר עד כה להוציא לאור כתבי עת, איסור החל, כמובן, גם על אנשים פרטיים.

 

אולם לאחרונה הורה הנשיא בשאר לאפשר למפלגות המשולבות ב"חזית הלאומית הפרוגרסיבית" שבשלטון להוציא לאור כתבי עת ולמוכרם בדוכני העיתונים. ואמנם מפלגות אלה החלו לפרסם שני עיתונים, "צות אל-שעב" ["קול העם"] ו-"צות אל-דמוקרטיה" ["קול הדמוקרטיה"]. יתרה מכך, הקריקטוריסט עלי פריזאת, שהגיש בקשה להוציא לאור כתב עת סאטירי, זכה באישור המיוחל. פריזאת סיפר כי לפני שבע שנים ביקר בשאר אסד בתערוכת קריקטורות שהציג והביע את התנגדותו לאיסור פרסום. משהתמנה בשאר לנשיא, החליט פריזאת לנצל את ההזדמנות ולהזכיר לנשיא החדש את דבריו. ואמנם הנשיא בשאר הורה לשרי ההסברה, התרבות והחינוך הגבוה להתכנס ולדון בבקשה, ואלו אישרו אותה . "אל-דומרי" ["מדליק הפנסים"], עיתונו הסאטירי של פריזאת, צפוי לראות אור בסוף פברואר 2001 ויהיה העיתון הפרטי הראשון בסוריה מאז 1962. באמצעות עיתון זה מקווה פריזאת "לגרש את המשטרה ממוחותיהם של האנשים".[3]

 

"מסמך האלף"

ההתפתחויות שעמדו במוקד ההתעניינות התקשורתית הערבית מאז עלייתו של הנשיא בשאר לשלטון נוגעות להתגייסותם של אינטלקטואלים סוריים למאבק למען כינונה של חברה האזרחית.

 

כשלושה חודשים לאחר עלייתו של הנשיא בשאר לשלטון פרסם היומון הלונדוני "אל-חיאת" עצומה שנחתמה ע"י 99 אומנים, פרופסורים, סופרים, משוררים, שחקנים ואינטלקטואלים סורים שכינו עצמם "ועדות החברה האזרחית". העצומה, אשר כונתה "מסמך היסוד" או "מסמך ה- 99", תבעה מן הנשיא, בין היתר, לבטל את מצב החירום השורר במדינה מאז 1963, לחון את כל האסירים והגולים הפוליטיים ולהכיר בחופש ההתאגדות, חופש העיתונות וחופש הביטוי. המסמך והפעילות בעניינו לא זכו לפרסום בתקשורת הסורית, אך עוררו עניין רב בתקשורת בעולם הערבי.

 

העובדה שהשלטונות לא נקטו צעדים כלשהם נגד מחברי "מסמך ה- 99" סללה את הדרך למסמך אחר, שפורסם ביוני 2000. הפעם חתמו עליו כאלף משכילים ופוליטיקאים סורים (ולכן גם כונה "מסמך האלף"). המסמך העלה בפני הנשיא בשאר מספר דרישות, ובהן: ביטול חוקי החירום, המשטר הצבאי ובתי המשפט המיוחדים; הנהגת חופש פוליטי, במיוחד חופש הדעה והביטוי; חידוש חופש העיתונות והפרסום; הנהגת בחירה דמוקרטית בכל הרמות; הבטחת עצמאותם של בתי המשפט ויושרם; הבטחת זכויות האדם הכלכליות המצוינות ברובן בחוקה הנוכחית; ביטול רעיון ה"חזית" השלטת והמפלגה השלטת, ביטול כל האפליות נגד נשים וייסוד ועדות לכינון חברה אזרחית.

 

"מסמך האלף" זכה גם לתמיכתם של "האחים המוסלמים" הסורים שהצהירו: "הדיבורים על שינויים בארצנו עדיין [מעוררים] בושה, היסוס ומבוכה. מי שנמצא בשלטון צריך לדרבן את כל בני העם לשאת באחריותם ולקחת חלק פעיל וחיובי לטובת הכלל. "האחים המוסלמים" הכריזו מספר פעמים כי הם מוכנים למחוק את העבר, על פצעיו וכאביו, ולהתייחס לעידן החדש בצורה חיובית, במסגרת החירויות הכלליות, כיבוד זכויות האדם, ביטול מצב החירום והמשפטים הצבאיים, ובנייתה של סוריה המודרנית המושתתת על מוסדות פלורליסטיים, חילופי שלטון בדרכי שלום והקמת מוסדות של חברה אזרחית..."[4]

 

בנוסף ל"מסמך ה- 99" ול"מסמך האלף" חתמו שבעים עורכי דין סוריים על מסמך הקורא לממשלה לערוך רפורמות פוליטיות. הם הצטרפו לקריאה לבטל את חוקי החירום ותבעו לחוקק חוק מפלגות חדש שיבטיח את עקרון הפלורליזם המפלגתי ואת הנייטרליות של מנגנוני המדינה בעת עריכת בחירות.[5]

 

אינטלקטואלים סורים מתגייסים למען החברה האזרחית

מאז שנות השבעים שרר בסוריה איסור על הקמת אגודות אזרחיות עצמאיות. לאחרונה החלה קבוצה של אינטלקטואלים סורים לקיים כינוסים והעלתה רעיון להקים אגודה שתכלול אלמנטים של חברה אזרחית. כדי להימנע מעבירה על החוק ומחקירות הם הכריזו כי הכינוסים הם במסגרת "מועדון ההידברות הלאומית". הקבוצה התכנסה לסדרה של הרצאות בנושאי דמוקרטיה וחברה אזרחית בביתו של חבר הפרלמנט הסורי לשעבר, ריאץ' אל-סיף.

 

האפשרות שניתנה למשתתפים בכינוסים אלה לדבר בחופשיות, ניכרה בדיווחו של כתב אל-חיאת בדמשק, אבראהים חמידי, שנכח באחד מהם. ד"ר שבלי אל-שאמי נשא באותו כינוס הרצאה בנושא "זכות הדיבור". "המשטר הסורי", הוא אמר, "הוא משטר דיקטטורי מאז 1958 ואין הוא לוקח בחשבון דעות של פרטים... הבעיה היסודית היא שהדיכוי הוא מבפנים. כעת אומרת ממשלתנו: 'אתם תגידו מה שאתם רוצים, ואנחנו נעשה מה שאנחנו רוצים'. משום כך יש כאלו שאינם מעזים לדבר ואומרים שמנגנוני הביטחון מקליטים הכל. אחי, אל תאמינו לזה. אנו עוזבים את העבר, גם אם איננו שוכחים אותו. אנו תובעים חברה אזרחית ואנו חייבים לסלוח ולהתחיל מחדש…"

 

עאצם מירזו, אזרח שנכח בהרצאה, קם ואמר: "אינני משכיל כמוכם. אני פלאח. גמרתי לזרוע את השדה שלי, ואני חוזר להאכיל את הפרות. אני חש זר במולדתי. יש פה רק דעה אחת. לא הורגלנו לכך שקיימות שתי דעות. הכל צריכים ללכת על פי קו אחד ולתמוך בו. רק כאשר נסעתי לאירופה, גיליתי, שבניגוד למה שלימדוני מורי, ג'ורג' אורוול לא היה נבל, אלא סופר שכתב את 'חוות החיות' ואת '1984'".[6]

 

חבר הפרלמנט ריאץ' אל-סיף שאירח בביתו את כינוסי "המועדון להידברות לאומית" בדמשק, ביקש גם להקים מפלגה חדשה שתקרא "תנועת השלום החברתית". מפלגה זו, שלדברי אל-סיף, היא בעלת מגמה ליבראלית, ממתינה לחוק מפלגות חדש שיאפשר את הקמתה הרשמית. בכינוס שבו הכריז אל-סיף על מפלגתו נכחו כ- 350 אינטלקטואלים, אנשי תקשורת סורים וזרים, ו"משקיפים". [המירכאות במקור והן מכוונות לרמז כי ה"משקיפים" הנם, למעשה, אנשי מנגנוני המודיעין הסורים]. כמו כן נכחו בו חמישה פרופסורים מאוניברסיטת דמשק החברים בהנהגת מפלגת הבעת': פיצל כלת'ום, אבראהים זערור, מחמד אל-אחמד, רפיק צאלח וחסין אל-זעבי.

 

אבראים חמידי, דיווח כי אל-סיף הציג את מצעה של מפלגתו ועורר ויכוח כאשר התייחס ל"מונופול של מפלגת הבעת' בשלטון" ועל כך שמפלגת הבעת' "נוטלת לעצמה את הזכות להנהיג את המדינה ואת החברה באמצעות רטוריקה פאן-ערבית הטומנת בחובה מגמות שמאליות באופן המסלק מן הזירה הפוליטית את כל הזרמים האחרים. כתוצאה מכך גורם התחרות החיוני... אינו קיים." חמשת הפרופסורים חברי מפלגת הבעת' שנכחו במקום ביקשו להפריך כמה מטענותיו של אל-סיף. הם האשימו אותו בשיתוף פעולה [עם כוחות זרים] ורמזו שצבר הון בתוקף תפקידו כנציג חברת "אדידס" בסוריה.[7]

 

ויכוח זה מעיד על מגמה כללית: מפלגת הבעת' הפכה למטרה העיקרית לביקורתם של הרפורמיסטיים. הכלכלן עארף דלילה, שסולק ב- 1998 מאוניברסיטת דמשק לאחר שמתח ביקורת על המשטר, היה מראשי החותמים על "מסמך האלף" ולדעתו הרפורמה תיבחן בבחירות הבאות לפרלמנט. "הדעות חלוקות", הוא כתב, "בין מי שאינו רוצה בשינוי מכיוון שהתרגל לבחון את ההיסטוריה על פי האינטרסים שלו לבין מי שאינו רואה כיצד יכול המצב להישאר כפי שהוא ועם זאת אינו רואה שהגיע הזמן לשינוי...

 

אזרחים רבים מקווים וחולמים על רפורמות, אך הם זקוקים למנהיג... המטרייה הטובה ביותר לרפורמה שתבטיח את התחייה הכלכלית החברתית והפוליטית היא הבחירות הקרובות לפרלמנט ב- 2002. אם תחלוף ההזדמנות מבלי שתנוצל תהיה זו החמצה נוספת שהשלכותיה עלולות להיות קשות ביותר… התעוררותו של העם על כל פלגיו כדי להשתתף בבחירת הרפורמות ובביצוען היא הערובה להצלחת הרפורמות... ההחייאה [צריכה] להתחיל מהלב - הרשות המחוקקת - כדי שתתפשט לכל הגוף".[8]

 

עמדת השלטון

מן הדיווחים בתקשורת הערבית עולה כי הנשיא בשאר תומך בפעילותן של קבוצות האינטלקטואלים השונות ותומך בהשתתפותן בעיצוב הרפורמה האזרחית, כל עוד מדובר בתהליך מבוקר. לעומת זאת, מפלגת הבעת', המהווה מטרה עיקרית להתקפותיהם של האינטלקטואלים, כמו גם גורמים המקורבים למנגנוני הביטחון, אינה רואה את ההתפתחויות בעין יפה.

 

כתב "אל-חיאת" בדמשק, אבראהים חמידי, המקורב להנהגה הסורית, דיווח כי השלטונות רואים את ההתפתחויות האלה בחיוב, ועובדה זו עודדה מהססים רבים להוסיף את חתימתם למסמך. אחד מיוזמי ההתארגנות, מישל כילו, אמר: "אנו מודים לנשיא בשאר אסד על רוחב לבו ועל יחסו החיובי למסמך. אנו רוצים לנהל דו-שיח ולכונן במדינה מוסדות של חברה אזרחית".[9]

 

בדומה ל"מסמך ה- 99", גם "מסמך האלף" לא פורסם בעיתונות של דמשק; אולם בניגוד למנהגה של הצנזורה הסורית בעבר לא נאסרה הפצתם בסוריה של עיתונים ערביים שפרסמו את המסמך. בכיר במשרד ההסברה הסורי נפגש עם נציגי התקשורת הערבית והזרה והדגיש בפניהם את הצורך ב"איזון ובאובייקטיביות בכיסוי הנושא ובדיווח על ההיבטים החיוביים והרפורמות הכלכליות, לצד ההיבטים השליליים". הוא קרא "לתמוך ברפורמה ובשינוי באופן מבוקר ומתון מבלי לאפשר לכוחות המתנגדים לרפורמה להפריע לה."[10]

 

ככלל, נמנעה העיתונות הסורית מלהצטרף לדיון בנושא הפעילות למען קידום החברה האזרחית. עם זאת, במספר מצומצם של מאמרים בנושא הובעה תמיכה בפעילותם של אינטלקטואלים ברמת השטח תוך שיתוף פעולה עם הנשיא בשאר. "הקמת מדינה קונסטיטוציונית לאומית תהווה פתח ליציאה מהקושי של שלב המעבר בו נמצאת סוריה", כתב ד"ר טיב תיזיני, ביומון "אל-ת'ורה" [12-11-2000]. "הנהגה פוליטית נבונה לוקחת בחשבון [פעולה] יד ביד עם הגורמים העממיים, המשכילים והפוליטיקאים הלאומיים הנאורים".

 

תיזיני קרא למשכילים ולאנשי התקשורת להשתתף ב"משימה ההיסטורית אותה מנהיג הנשיא בשאר אל-אסד".[11] מאוחר יותר כתב "אל-ת'ורה" כי "הכרזת מצב החירום [שהסיבה העיקרית לו היא המלחמה עם ישראל] מהווה עבירה על החוקה הזמנית והקבועה בסוריה".[12]

 

למעשה הציבו שלטונות סוריה שני תנאים לפעילות המשכילים: היעדר קשר ישיר עם גורמים אזרחיים או ממלכתיים מחו"ל והימנעות מפעילות שאיננה פומבית.[13] כל עוד נשמרים שני תנאים אלה, נמנעים השלטונות מלנקוט צעדים נגד ההתארגנויות.

 

עמדת מפלגת הבעת'

מפלגת הבעת', שמצאה עצמה תחת מתקפה מצד הרפורמיסטיים, השיבה מלחמה והאשימה את הרפורמיסטיים במרומז כי הם משתפים פעולה עם אויביה של סוריה. עורך יומון מפלגת השלטון, אל-בעת', דר' תרכי צקר, הזהיר את הרפורמיסטיים כשהחלו לפעול שרעיונותיהם עלולים "לזרום, ביודעין או שלא ביודעין, במטחנה של אויבי המולדת."[14] (אל-בעת', 14-9-2000)  

 

בעקבות התאוצה שצברה הביקורת שהטיחו הרפורמיסטיים במפלגת הבעת' שב ד"ר צקר וכתב: "תהליך הרפורמה והפיתוח בארצנו מתנהל ללא הפסק, תוך ניצול כל הרעיונות והדעות החדשות... קיימת אווירה כללית [המאפשרת] מתן דרור למה שמצוי במוחם של אנשים... וזה, כמובן, דבר טבעי ורגיל, שאין בו כל רבב... אלא שאין זה טבעי שהדבר ינוצל על ידי מי שאינם מייחלים טוב לעמנו ולארצנו ואינם רוצים לראות סוריה חזקה המהווה את מבצרם החסון של הערבים וקו הגנה האחרון של האומה...

 

מפלגת הבעת' ניהלה לאורך ההיסטוריה שלה קרבות רבים נגד הרעיונות הפוליטיים המיובאים ונגד [הניסיונות] לכפות תוכניות ואידיאולוגיות חיצוניות, בין אם שמאלניות ובין אם ימניות, שיתכן שהן מתאימות לאחרים, אך אינן מתאימות למצבנו הלאומי או הבין ערבי... לכן מפלגת הבעת' דאגה תמיד לחדש את עצמה ואת דרך פעולתה, ובמקביל הקיאה מתוכה כל אדם, קבוצה או זרם שרצו... לייבא את רעיונותיהם של אחרים מעבר לאוקיינוס כדי לכפות אותם על מפלגתנו ועל עמנו...

 

סבורני, שיכולתה זו של המפלגה להתחדש... היא סוד כוחה וסוד המשך קיומה כמכנה משותף לכל... המפלגה לא הייתה מעולם האפוטרופוס של העם... מתי אי פעם הייתה החברה הסורית בלתי אזרחית?! מתי אי פעם היה העם בסוריה בלתי תרבותי או בלתי מתקדם...?! האם האחדות הלאומית החלוצית בסוריה, המהווה מודל לכל מדינות האזור הייתה מתגשמת לולא האידיאולוגיה הזו [של מפלגת הבעת']?!...

 

אנו תומכים בהידברות ומעודדים אותה... אבל אם ממציאים יש מאין קרבות מדומים ואויבים לזרם זה או אחר, ואם ממציאים סיווגים וחלוקות בין גוורדיה ישנה לגוורדיה חדשה, או בין זרם חסר דעת לזרם בעל פתיחות, או אומרים שאדם זה הוא איש של הידברות ואדם אחר הוא דוגמטי... אזי אין המדובר בהידברות נעלה..."[15]

 

ההתנגדות לרפורמות

התנגדות לרפורמיסטיים התעוררה לא רק במפלגת הבעת'. הסופר נביל סלימאן, מחותמי "מסמך ה- 99" ו"מסמך האלף", שניהל סימפוזיון בנושא החברה האזרחית ומתח ביקורת באחד מספריו על מנגנוני הביטחון הסוריים, הותקף והוכה קשות על ידי שני רעולי פנים באל-לאד'קיה.[16] גורמים רשמיים ניסו להתנער מן האחריות למעשה ואמרו כי חשדם נופל על גורמים אסלאמיים שביקשו למחות על יצירתו הספרותית של סלימאן "השטופה במין ובמעשי זימה". אלא שסלימאן אמר בשיחת טלפון מבית החולים כי "מתנגדי זרם הרפורמה ואלו הצפויים להיפגע מרוח השינוי הם העומדים מאחורי ההתקפה". בעקבות ההתקפה החליט סלימאן להשהות את כל פעילותו של "המועדון להידברות של אל-לאד'קיה", בראשו עמד, "עד שהדברים יתבררו".

 

סלימאן סיפר עוד כי אנשי מנגנוני הביטחון תחקרו אותו בנוגע לפעילות "המועדון לדיאלוג" שהקים. "יש לומר את האמת", הוא קבע. "הם באו ושאלו מה הסיפור שלו, מה התוכניות, ומה הסיבה להקמתו". סלימאן מצא "הקבלה מהותית" בין ניסיון ההתנקשות בסופר המצרי, נגיב מחפוט', לבין ההתקפה נגדו, "אע"פ שבמקרה ההוא היה המניע פונדמנטליסטי, ובמקרה הזה המניע איננו ברור עדיין". לדבריו, בשני המקרים "זה אותו המוח הנחשל והלא-דמוקרטי המנסה להשתיק את הקולות האציליים ולירות בכותבים הטהורים". ההתקפה "איננה מסר אישי כלפי", סיכם סלימאן, "אלא מסר המופנה לכל האינטלקטואלים הפעילים במסגרת החברה האזרחית והעמקת הדיאלוג. קיימת כעת בסוריה שפה של דיאלוג ודמוקרטיה... ואין ברירה אלא לשלם את המחיר".[17]

 

גם במישור הרעיוני קמו לתומכי החברה האזרחית לא מעט מתנגדים. אחד מיוזמי "מסמך האלף", הסופר מישל כילו, פרסם את משנתו בנושא החברה האזרחית בארבעה חלקים ביומון [הלבנוני] "אל-נהאר". על אף שכניסתו של יומון זה לסוריה אסורה, הופצו צילומים של המאמרים בדמשק ועוררו סערת רוחות. ד"ר עמאד אל-שעיבי, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת דמשק, פרסם מאמר תגובה חריף בכתב העת "אל-מחרר", היוצא לאור בפאריס ומופץ בסוריה. תגובתו של אל-שעיבי עוררה דאגה בקרב הרפורמיסטיים בשל קשריו ההדוקים עם חוגי השלטון בסוריה.

 

שעיבי טען שאינו מתנגד מבחינה עקרונית לרעיון של חברה אזרחית, אלא "לדרך שבה הוא מוצג". על פי השקפתו, הרפורמיסטיים הגזימו בתביעותיהם: "הטרגדיה שלנו במזרח היא שאנו אבירי המילים המהפכניות. אנו הולכים שבי אחרי מילים ומרוממים אותן לדרגה של קדושה... המחשבה שרעיון יוצר מציאות היא נאיבית... יש מי שחושבים שניתן להפיל את המדינה והמשטר באמצעות החברה האזרחית. זוהי נאיביות המעידה על חוסר הבנה של החברה...

 

הבעיה היא שהם הולכים עד הסוף ותובעים מקסימום מכל דבר. יש חופש דיבור כבר שנים, ואנו ניצלנו זאת בדרכים שונות. כעת הם רוצים לגרום לשינוי בלחיצת כפתור. הם תובעים לשנות את "האומנת הפוליטית של המדינה" [ציטוט מדברי כילו], כלומר את מפלגת הבעת' ואת המוסדות הקיימים כיום, מוסדות שאחראים ליציבותה של סוריה. הם רוצים לפוצץ את הכל ולהתחיל מאפס, מדף לבן. זהו היגיון נאיבי, הרסני ומהפכני של בני-עשרה שאינם מבינים בפוליטיקה. זוהי המהפכנות שירשנו משנות החמישים אשר הובילה לאסון של 1967..." [18]

 

מישל כילו דחה את ביקורתו של שעיבי. "אני לא טיפש ואינני תובע או חולם להפיל את המדינה", הוא הסביר. "הפלת המדינה איננה מטרה. אני סבור שניתן לשפר את תפקודה של המדינה... מה פשר הדיבורים אודות החלפת "האומנת הפוליטית של המדינה"? מיהו זה המקדש מערכת או רעיון...? אנו מקפידים לפעול במסגרת החוק ובאופן פומבי... אנו מאמינים שבסוריה מתרחש שינוי ולמרות הלהט המאפיין גורם זה או אחר, ולמרות המתח פה ושם, המציאות היא שהויכוח מבטא את בריאותה של החברה הסורית. רוח השינוי נושבת בסוריה."[19]

 

התנגדות חריפה ליוזמות החדשות נשמעה גם מכיוון "התאחדות הסופרים הערבית" הסורית, המקורבת למפלגת הבעת'. ד"ר אחמד זיאד מחבכ טען כי חברה אזרחית כבר הוקמה בסוריה על ידי הנשיא המנוח, חאפט' אסד, ואין צורך במהלכים נוספים. במאמר בביטאון ההתאחדות, "אל-אסבוע אל-אדבי", הוא כתב: "מהו מקורה של החברה האזרחית? האם אנו צריכים לייבא אותה מן המערב? המובן הנכון של החברה האזרחית חייב לבוא מתוך תרבותנו הערבית ששורשיה בני 4,000 שנה והיא ממשיכה לעתיד באמצעות רצונו של העם הערבי להגשים את זהותו ולממש את ערביותו. מובנה של החברה האזרחית לא יכול להיות מיובא מחוץ למולדת… ממרכזי כוח הרוקמים [מזימות] נגד האומה הזו ואינם מעונינים בתחייתה או בהתקדמותה.

 

"ההיסטוריה של סוריה לא החלה בשנת 1946 [שנת העצמאות הסורית] ולא בשנת 1920 [בה החל המאבק בכוחות הקולוניאליסטים]", מוסיף ד"ר מחבך. "ההיסטוריה של סוריה מגיעה עד הפרה-היסטוריה. [סוריה] היא ערש התרבויות. סוריה הייתה תמיד... תוצר של ערכי התרבות והמוסר שלה. היא לא ראתה מעולם סוג כלשהו של חברה שאינה אזרחית... זוהי החברה שהכתה שורש בימי המנהיג חאפט' אסד והתבססה בהנהגתו הנבונה ובזכות מפלגת הבעת' שהביאה לערבים ולהיסטוריה את ההשקפה המדינית האינטגרטיבית".[20]

 

"התאחדות הסופרים הערביים" הסורית, בהנהגתו של העיתונאי עלי עקלה ערסאן, ספגה אף היא ביקורת על התגייסותה להגנת מפלגת הבעת' ונגד יוזמת האינטלקטואלים לפיתוח החברה האזרחית. "'התאחדות הסופרים הערביים' הפכה לרשות לפיקוח פוליטי ולצנזורה ספרותית ואידיאולוגית, כלומר לזרוע שלטונית, במקום שתהווה כלי להבעת דעותיהם של הסופרים והאינטרסים שלהם", כתב העיתונאי הסורי מחמד כאמל ח'טיב. "…יו"ר ההתאחדות [עלי עקלה ערסאן] הפך לבעל תפקיד נצחי... הוא סילק את מתנגדיו, ואחרים פרשו לאחר מכן."[21]

 

ח'טיב נזכר בהצהרתו של שר ההסברה הסורי המנוח, אחמד אסכנדר אחמד: "אם האינטלקטואלים והסופרים הסורים אינם מוכנים ללכת אתנו, אנו נקים דור חדש של אינטלקטואלים שיאהוד אותנו ויגלה הבנה כלפינו". לדבריו, "התאחדות הסורים הערביים" היא התגשמות חזונו של אותו שר הסברה.[22] 

 

סיכום

בשעה שמשטרו של בשאר אסד לא שינה במאום את מדיניות אביו ביחס לתהליך השלום עם ישראל וערך שינויים קלים בלבד במדיניות הסורית כלפי לבנון, ניכרים בסוריה אותות של שינוי במדיניות הפנים.

 

הפעילות לקידום החברה האזרחית בסוריה מצד גורמי שטח אינטלקטואלים צוברת תאוצה בחודשים האחרונים הודות לכך שלפי שעה היא אינה נתקלת בהגבלות כלשהן מצד ההנהגה המדינית. עם זאת, המערכת השלטונית הותיקה - מפלגת הבעת' ומנגנוני הביטחון - מתקשה להסתגל לתמורות.

 

מבחנה העיקרי של הרפורמה, כפי שכתב הרפורמיסט עארף דלילה, יהיה בשינוי המבנה השלטוני הפרלמנטרי, הנתון להגמוניה של מפלגת הבעת'. מבחן נוסף יהיה היכולת להחדיר פלורליזם רעיוני, שיתפוס את מקומה של אידיאולוגית הבעת'. נראה כי הנשיא בשאר מתייחס בחיוב לרפורמות מבוקרות מסוג זה, היכולות לקדם את סוריה מבחינה כלכלית ולשפר את יחסיה עם הקהילייה הבינלאומית.



[1] סוכנות הידיעות הסורית, 17.7.2001.

[2]  אל-ספיר (לבנון), 24.1.2001.

[3] אל-חיאת (לונדון-בירות), 15.1.2001.

[4] אל-חיאת (לונדון-בירות), 16.1.2001.

[5] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 2.2.2001.

[6] אל-חיאת (לונדון-בירות), 13.1.2001.

[7] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 2.2.2001.

[8]  אל-חיאת (לונדון-בירות), 24.1.2001.

[9] אל-חיאת (לונדון-בירות), 14.1.2001.

[10] אל-חיאת (לונדון-בירות), 14.1.2001

[11]  אל-חיאת (לונדון-בירות), 13.11.2000.

[12]  אל-חיאת (לונדון-בירות), 25.12.2000.

[13]  אל-חיאת (לונדון-בירות), 25.12.2000.

[14] אל-בעת' (סוריה), 1.2.2001.

[15] אל-בעת' (סוריה), 1.2.2001.

[16]  אל-חיאת (לונדון-בירות), 31.2.2001, אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 31.1.2001

[17] אל-חיאת (לונדון-בירות), 1.2.2001.

[18] אל-קדס (רש"פ), 11.10.2000.

[19] אל-קדס (רש"פ), 11.10.2000.

[20]  אל-אסבוע אל-אדבי (סוריה), 16.12.2000.

[21] אל-חיאת (לונדון-בירות), 20.1.2001.

[22] אל-חיאת (לונדון-בירות), 20.1.2001.